משנה בכורות ב ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ב · משנה ו | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחד, רבי יוסי הגלילי אומר, שניהן לכהן.

שנאמר (שמות יג), הזכרים לה'.

וחכמים אומרים, אי אפשר, אלא אחד לו ואחד לכהן.

רבי טרפון אומר, הכהן בורר לו את היפה.

רבי עקיבא אומר, משמנים ביניהן, והשני ירעה עד שיסתאב.

וחייב במתנותח.

רבי יוסי פוטר.

מת אחד מהן, רבי טרפון אומר, יחלוקו.

רבי עקיבא אומר, המוציא מחברו עליו הראיה.

זכר ונקבה, אין כאן לכהן כלום.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

רחלו שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחת רבי יוסי הגלילי אומר שניהם לכוהן שנאמר הזכרים לה' (שמות יג יב) וחכמים אומרין אי אפשר אלא אחד לו ואחד לכוהן רבי טרפון אומר כוהן בורר לו את היפה רבי עקיבה אומר משמנין ביניהן והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות רבי יוסי פוטר מת אחד מהן רבי טרפון אומר יחלוקו רבי עקיבה אומר המוציא מחברו עליו הראיה זכר ונקבה אין כאן לכוהן כלום.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני כו': אי אפשר ר"ל שא"א לצאת שני ראשים כאחת אלא האחד קודם ומה שאמר ר' עקיבא משמנין ביניהן אינו מענין השיעור עד שיהא נגזר משומא ושמין אבל הוא מן שמן ר"ל מענין השומן והוא שהכהן נוטל כחוש וישראל נוטל השמן ואין הפרש ביניהן אלא הטוב שישראל נוטל הטוב לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה והוא מה שאמר כהן נוטל כחוש והא משמנים ביניהן תנן מאי משמנין ביניהן שמן יהיה ביניהן. ויתחייב השני במתנות ממה נפשך אם בכור הוא כלו לכהן ואם אינו בכור המתנות לכהן ולר' יוסי הואיל ונסתאב כאילו הגיע ליד כהן ונתן אותו לישראל שאינו חייב במתנות כמו שנתבאר בעשירי מחולין והלכה כר"ע בכל וכר' יוסי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

שנאמר הזכרים לה' - הזכרים משמע שנים:

אי אפשר - לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד, אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי מינייהו:

בורר לו את היפה - דמסתמא היפה והבריא נפק ברישא:

משמנים ביניהן - הבעלים והכהן אין להם יתרון זה על זה בחלוקתן אלא השומן, שהישראל נוטל השומן ומניח הכחוש לכהן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. והלכה כרבי עקיבא:

והשני - שנשאר לישראל, ירעה עד שיפול בו מום ואח"כ יאכל, דספק בכור הוא, הלכך אינו נשחט תמים. ובאותו של כהן לא צריך למימר דודאי אינו שוחטו עד שיהא בו מום, דבזמן הזה קמיירי ז:

וחייב במתנות - הישראל כשישחטנו יתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. ממה נפשך, אי בכור הוא כולו לכהן, אי לאו בכור הוא חייב במתנות:

ורבי יוסי פוטר - דהוי כאילו זכה בו כהן והגיע לידו ט וכשנפל בו מום נתנו לישראל, ונמצא שהוא פטור מן המתנות, הואיל וחשבינן ליה כאילו בא מיד כהן לישראל. והלכה כרבי יוסי:

רבי טרפון אומר יחלוקו - דהדר ביה רבי טרפון ממאי דאמר לעיל דכהן בורר לו את היפה, וסבר דמחיים נמי שמין את שניהם בדמים וחולקים את הדמים. דלשניהן יש חלק בשניהם י, הלכך מת אחד מהם יחלוקו את החי:

רבי עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה - והלכה כר' עקיבא:

זכר ונקבה אין לכהן כלום - דשמא נקבה יצאתה תחלה והמוציא מחברו עליו הראיה. והכא אפילו ר' טרפון מודה יא, דהתם הוא דקא פליג משום דודאי הוי חד לכהן הלכך יפה כחו לחלק בשוה, אבל הכא הורע כחו דשמא לא שייכא בכורה כלל. ומיהו ירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכלנו, דספק הוא:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

וחכ"א א"א. פירש הר"ב א"א לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד כו'. ובגמ' פ"ק דף ט'. הא איכא חציצת אחיו בינו לבין הרחם. וכתיב פטר כל רחם. עד שיפטור כל הרחם [וא"כ אפילו ראשון לא יהא קדש] ולר"י ליכא למפרך. דכיון דתרווייהו קדשי כחד דמו. אמר רב מין במינו אינו חוצץ:

משמנין ביניהן. פירש הר"ב השומן כו' ועיין מ"ש בספ"ז דב"ב:

והשני ירעה עד שיסתאב. פירש הר"ב. והשני שנשאר לישראל וכו'. ובאותו של כהן לא צריך למימר כו' דבזמן הזה קמיירי. א"נ בזמן הבית מיירי ודכהן לא חזי להקרבה וספק בכור הוא ואיכא (למימר) [למיחש] משום חולין בעזרה לפיכך [יאכל] נמי במומו. והאי דנקט של ישראל ירעה עד שיסתאב משום דבעי למימר וחייב במתנות גבי ישראל. דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי. כדמפרש בשחיטת חולין בפרק הזרוע והלחיים [דף קל"ב]. הלכך תנא כולה מתניתין בישראל. מיהו דכהן נמי ירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו. רש"י:

וחייב במתנות. סתם משנה היא זו. רש"י. ואע"ג דוהשני ירעה וכו'. דברי ר"ע הן. מפרש רש"י לעיל דמשום וחייב במתנות נסיב לה בדישראל. ר"ל דרבי שסדר המשניות נסיב בדר"ע והשני כו'. משום דבעי למתני בתר הכי וחייב במתנות. ועיין משנה ח':

רבי יוסי פוטר. כתב הר"ב דהוי כאילו זכה כהן כו' שאע"פ שלא זכה עשו שאינו זוכה כזוכה. כחכמים בפ"ה דפאה משנה ב'. והיינו טעמא דפסק הר"ב כר"י. וכן פסק הרמב"ם בפירושו גם בחבורו פ"ט מה' בכורים פסק כך בהדיא. ואשתמיטתיה להב"י שבסימן שי"ח כתב שמדברי הרמב"ם בפ"ה מה' בכורות נראה שפסק כרבי יוסי. ע"כ. ולא עוד אלא שלא ראיתי בפ"ה מה' בכורות. מדברי הרמב"ם. שום דבר מענין זה. וא"ל שיש ט"ס בדבריו ושצ"ל פ"ט מה' בכורים דהא התם בהדיא כתב הרמב"ם כן. ולא ה"ל לכתוב שנראה כו'. ובטעם פסק הלכה כר' יוסי. כתב הב"י משום דבמשנה ח' אפליגו ר"מ ור' יוסי במלתא. וקי"ל ר"מ ור' יוסי הלכה כר"י. ואע"ג דברישא סתם לן תנא כר"מ ה"ל סתם. ואח"כ מחלוקת ע"כ. אבל בכ"מ פ"ט מהלכות בכורים. כתב דטעמא משום דבפ"ק דמציעא [דף י"ב] פסק שמואל כרבי יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה וכו' ע"כ. וזה כמ"ש.

[*רבי טרפון אומר יחלוקו. פי' הר"ב דהדר ביה ר"ט כו' דלשניהם יש חלק בשניהם. דמסקינן בסוגיא. דנחלקו בכגון שהבכור חי עומד בחצר בה"ב וכהן רועה כל בהמותיו של בה"ב. ר"ט סבר אקנוי אקניי ליה בה"ב לכהן מקום בחצרו כדי שיזכה הכהן בבכורות כשיוולדו מיד דתקני ליה חצרו דניחא ליה לאינש דתעביד מצוה בממוניה שיגדלו בכורותיו של כהן בחצרו וה"ל חצר של שניהם הלכך חולקים דברשות שניהם עומד. ור"ע סבר כיון דאית ליה פסידא היכא דאיכא ספיקא. דמפסיד בעל הבית אי קיימא חצר ברשות כהן. לא מקני ליה מדעם]:

זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. כתב הר"ב והכא אפילו ר"ט מודה כו'. כ"כ רש"י. והתוס' כתבו דאף ר"י הגלילי מודה. ואפילו יצאו שני ראשים כאחד קאי דכיון דנקבה יצאה עמו בטלה בכורתו לגמרי וכו':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ז) (על הברטנורא) א"נ בזמן הבית ודכהן לא חזי להקרבה דספק בכור הוא ואיכא למיחש משום חולין בעזרה, לפיכך יאכל נמי במומו. והאי דנקט של ישראל ירעה כו', משום דבעי למימר וחייב במתנות, דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי, כדמפרש בחולין דף קל"ב. כו'. רש"י:

(ח) (על המשנה) וחייב בו'. סתם משנה היא זו. רש"י. ואע"ג דוהשני ירעה דברי ר"ע הן, מפרש רש"י לעיל דמשום וחייב במתנות נסיב לה בישראל. ר"ל דרבי שסדר המשניות נסיב בדר"ע והשני כו', משום דבעי למתני בתר הכי וחייב במתנות:

(ט) (על הברטנורא) שאע"פ שלא זכה, עשו שאינו זוכה כזוכה. כחכמים דפרק ה' דפיאה מ"ב. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) דמסקינן בסוגיא, דנחלקו בכגון שהבכור חי עומד בחצר בעה"ב וכהן רועה כל בהמותיו של בעל הבית ר"ט סבר, אקנויי אקני ליה בעל הבית לכהן מקום בחצרו כדי שיזכה הכהן בבכורות כשיוולדו מיד דתקני ליה חצרו, דניחא ליה לאינש דתעביד מצוה בממוניה שיגדלו בכורותיו של כהן בחצרו, והוה ליה חצר של שניהם הלכך חולקים, דברשות שניהם עומד. ור' עקיבא סבר, כיון דאית ליה פסידא היכא דאיכא ספיקא, דמפסיד בעה"ב אי קיימא חצר ברשות כהן, לא מקני ליה מדעם:

(יא) (על הברטנורא) והתוס' כתבו, דאף ר' יוסי הגלילי מודה ואפילו יצאו שני ראשיהם כאחד קאי, דכיון דנקבה יצאה עמו בטלה בכורתו לגמרי כו':


פירושים נוספים