משנה בכורות ב ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ב · משנה ד | >>
המקבל צאן ברזל מן הנכרי, ולדות פטוריןג, וולדי ולדות חייבין.
העמיד ולדות תחת אמותיהם, ולדי ולדות פטורין, וולדי ולדי ולדות חיבין.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, אפילו עד עשרה דורות, פטורין, שאחריותן לנכרי.
הַמְּקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִי,
- וְלָדוֹת פְּטוּרִין,
- וּוַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין.
- הֶעֱמִיד וְלָדוֹת תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶם,
- וַלְדֵי וְלָדוֹת פְּטוּרִין,
- וּוַלְדֵי וַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, פְּטוּרִין,
- שֶׁאַחֲרָיוּתָן לַנָּכְרִי:
- אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, פְּטוּרִין,
המקבל צאן ברזל מן הגוי -
- ולדות - פטורין,
- ולדי ולדות - חייבין.
- העמידו ולדות תחת אימותיהן -
- ולדות - פטורין,
- ולדי ולדות - חייבין.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- אפילו עד עשרה דורות - פטורין, שאחריותן לנוכרי.
כבר ידעת שעניין צאן ברזל - הקיום, רוצה לומר שלא יפסיד הגוי כלום ויש לו הריוח, ותובע הקרן שלו שלם ושלא יפחת ממנו לעולם, וזה מותר עם הגוי כמו שנתבאר במציעאה.
וכשיתבע ממנו הגוי ולא ימצא בידו ממון נוטל הבהמה שנתן לו מכלל ממונו, לפי שמעיקרא היא שלו, והרי יד גוי באמצע, וכל יד גוי באמצע פטור מן הבכורה. ולפיכך בולדי הבהמה הזאת יש לגוי שייכות ופטורין מן הבכורה, וולדי וולדות חייבין בבכורה.
וכן אפילו העמידו וולדות תחת אמותיהן, והיו הולדות כאילו הן צאן ברזל כבתחילה, הרי וולדי וולדותיהן חייבין בבכורה. ורבי שמעון אומר שהוא פטור על הולדות וולדי הוולדות, מפני שאחריותן עליהן ועל כל היוצא מהן.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
המקבל צאן ברזל מן הנכרי. ששם לו הנכרי בהמותיו בדמים קצובים ולתת לו אותן דמים עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו, ואותן ולדות שיהיו להן עד אותו זמן יהו ביניהן:
ולדות פטורין - מן הבכורה. ולדותיהן של אותן צאן כשיגדלו ויבכרו יפטרו מן הבכורה. דאי לא יהיב זוזי לנכרי תפיס בהמה, ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות, אשתכח דשייכא יד נכרי בולדות. הלכך ולדות בכורות שיהיו לאותן ולדות פטורות מן הבכורה, דכל דשייכא יד נכרי באמו הוא פטור מן הבכורה. אבל מה שיבכרו ולדי ולדות, דהיינו רביעי לצאן ברזל, יתנו לכהן, דכולי האי לא שייכא יד נכרי למתפס ולדי ולדות: הכי גרסינן העמיד ולדות תחת אמותיהן ולדי ולדות פטורין ולדי ולדי ולדות חייבים. העמיד ולדות תחת אמותיהן, שפתח לו פתח לנכרי להיות לו כח בולדות ואמר לו אם ימותו הבהמות תטול ולדות המגיעות לחלקי, השתא אלימא יד נכרי טפי ושייכא בדור אחד טפי משל הראשון ד. הלכך ולדי ולדות של בהמות צאן ברזל כשבכרו פטורות מן הבכורה, הואיל ושייכא יד הנכרי בדידהו. וולדי ולדות של ולדות כשיבכרו, דהילנו חמישי לצאן ברזל, ינתנו לכהן:
שאחריותן לנכרי - דלעולם כל מה דמשכח נכרי תפיס. ואין הלכה כרשב"ג:
המקבל צאן ברזל כו'. פירש הר"ב ששם לו הנכרי כו' וברפ"ז דיבמות מפרש הר"ב למה נקראו צאן ברזל:
ולדות פטורין. אפילו לאחר שחלק עם הנכרי בולדות. טור סי' ש"ך. וכלומר בתוך ימי משך זמן השומא:
העמיד ולדות תחת אמותיהן כו'. פירש הר"ב שפתח לו פתח כו' השתא אלימא יד נכרי כו'. וכן פירש"י. וטעמם דהא בלא פתחו יש לנכרי שייכות בולדות ומכיון דפתח לו אתי לטפויי ליה. וכה"ג אשכחן ברפ"ג דב"מ:
(ג) (על המשנה) פטורין. אפילו לאחר שחלק עם הנכרי בולדות. טור. כלומר בתוך ימי משך זמן השומא:
(ד) (על הברטנורא) רש"י. וטעמם, דהא בלא פתחו יש לנכרי שייכות בולדות, ומכיון דפתח לו אתי לטפויי ליה:
המקבל צאן ברזל וכו': ירושלמי דיבמות ר"פ אלמנה לכהן גדול:
ולדות פטורין: משמע בגמרא דאיכא מאן דגריס במתני' הן וולדות פטורין. אבל הרא"ש ז"ל פי' דההיא ברייתא היא. ובגמרא מפרש רבא למתני' כמו שפירשה כבר רעז"ל כי היכי דלא תיקשי מתני' דשמעת מינה דכל כמה דלא נקט מרא זוזא ברשותא דמרא קיימא אההיא דאין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית דבפ"ה דמסכת בבא מציעא דשמעת מינה דברשותא דמקבל קיימא דאי ברשות מרא קיימא אמאי הוי רבית הא ברשותא דמריה אשכחו ולדות דלעולם תרתי מתנייתא בדלא קביל עליה בעל הבהמות אונסא וזולא והכא גבי בכורה היינו טעמא דולדות פטורין דכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה:
העמיד ולדות תחת אמותיהם ולדי ולדות פטורין ולדי ולדי ולדות חייבין: כצ"ל וכמו שפי' רעז"ל. ובתוס' חיצוניות מצאתי כתוב ולדות היינו ולדות של אותן ולדות שהעמידן תחת אמותיהן שהמעומדין פשיטא דפטורין כיון שכל כך כח הנכרי עליו ולא גרסינן ולדי ולדות פטורין אלא ולדות פטורין דמשמע שפיר ולדי ולדות המועמדים עצמן וגם בפי' רש"י ז"ל ליתיה ובחנם הוגה בספרים ע"כ וביד פ"ד דהלכות בכורות סי' ד':
יכין
המקבל צאן ברזל מן הנכרי: לעיל במשנה א' נקט שמקבל בהמת נכרי דין הולד שילדה האם. ובזה אין חילוק בין קיבל ישראל אחריות או לא. כיון דבשעת לידת הולד יש ספק שמא יגיע לחלקו של נכרי. הו"ל יד נכרי באמצע. וא"צ ליתנו לכהן. אבל הכא נקט דין הבכור שנולד מהולד שהגיע לחלק של ישראל. אחר שחלקו הוולדות. ועדיין משותפין הישראל והנכרי בהאמהות הראשונות יחד. ולהכי דוקא שאחריות האמהות על ישראל. כגון שהעכומ"ז מכר צאנו לישראל. והתנה עמו שיתן לו דמי המקח לאחר איזה שנים. ואם ימותו או יוזלו האמהות תוך זמן זה. יהיה ההפסד לישראל לבד. אבל הגיזה והוולדות שיהיו תוך זמן זה. יחלקו בהם שניה בשוה. ובכה"ג אע"ג שהאמהות הראשונות של ישראל. וגם כבר הם ברשותו. אפ"ה כל משך ימי שותפתן. אפילו הבכורות שילדו הולדות שהגיעו כבר לחלקו של ישראל. א"צ ליתנן לכהן:
ולדות פטורין: ר"ל בכורות שנולדו מהולדות במשך זמן השותפות א"צ ליתן לכהן משום דיד נכרי באמצע. שכשימתו האמהות אצל ישראל. יתפוס הנכרי הוולדות. ואע"ג דכבר שמעינן כן במשנה א'. הכא שאני שיש כמה מהוולדות ששייכים לישראל לבד. אבל התם אין כאן רק ולד א' ובו יש חלק לנכרי:
וולדי ולדות: כשיגדלו ויבכירו:
העמיד ולדות תחת אמותיהם: שאמר לנכרי שאם ימותו האמהות תטול הולדות. והרי לא היה צריך לומר כן. דבל"ז תופס הנכרי הוולדות. על כרחך כדי לחזק טפי כח הנכרי א"ל כן. שיהיה יכול לתפוס גם וולדי ולדות:
שאחריותן לנכרי: רשב"ג אהעמיד קאי [כדמוכח בש"ס אליבא דרב הונא דקיי"ל כוותיה]. וס"ל דבכה"ג נכרי מצי תפס כל הדורות שימצא מבהמותיו. דמדאמר לישנא יתירתא. אמרינן שכך התכוון בתחלה לשעבד לו כל דורי דורות. ואע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הכא שאני שגוף הבהמה של קונה. וקיי"ל כת"ק [ש"כ ס"ז]. [ואע"ג דבפסק לפועלים מזונות אף שלא היא צריך לומר כך קיי"ל כרשב"ג דבאמר לישנא יתירתא אפ"ה לא טפי כלל. והכא קיי"ל דבאמר לישנא יתירא טפי חד דרא. נ"ל דהכא שאני דאמדינן דעתיה דמשום פסידא דנותן אקני ליה תד דרא יתירתא]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת