מצוה:לשמוח יחד בבית בשנת הנישואים הראשונה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח.
(דברים כד, ה)
היא שציוונו להתייחד חתן עם אשתו שנה תמימה, שלא יצא חוץ לעיר ולא יצא לצבא ולא יעבור עליו דבר מהדברים הדומים לאלו, אבל ישמח עמה עד מלאת לו שנה תמימה. והוא אמרו יתעלה "נקי יהיה לביתו שנה אחת" (דברים כד, ה). וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ח' מסוטה.
שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לעניינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנישואין. ועל זה נאמר "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים כד, ה).
משרשי המצוה. כי האל ברוך הוא, עלה במחשבה לפניו לברואת העולם, וחפצו שיתיישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה, שיזדווגו בהכשר כי הזנות תועבה היא לפניו. על כן גזר עלינו, העם אשר בחר להיות נקרא על שמו, שנשב עם האישה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה מעת שנישא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פועלה בלב, עד שיבוא אצל הטבע כל מעשה אישה אחרת וכל ענייניה דרך זרות. כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאישה זרה ויפנה אל האישה הראויה לו מחשבתו, ויכשרו הולדים שתלד לו ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מד.) שאחד הנושא את הבתולה או את האלמנה או את היבמה חייב בזה, שכולן ראויין לכך לפי הטעם הנזכר, אבל לא המחזיר גרושתו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה שם) שכל השנה כולה אינו יוצא למלחמה ואף לא מספק מים ומזון לאחיו שהם במלחמה, ולא נותן לפסי העיר ולא יעבור עליו שום דבר, שנאמר "לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר" (דברים כד, ה), כלומר לא לצורכי המלחמה ולא לצורכי העיר. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מסוטה.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, לעניין שאין בני העיר מכריחין אותו למלחמה, כי אז היינו נלחמים לפעמים. ולעניין שראוי לכל אדם לשמחה ולישב עמה שנה אחת, נוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ופרש ממנה תוך שנה לעמוד זולתה ימים רבים, ואפילו במחילתה, ביטל עשה זה. ומכל מקום הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמוח עם רעיו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה, מן הדומה שאין בזה ביטול המצוה. ויש אומרים שבמחילתה מותר (אבן העזר סימן סד, ס"א).
"כי יקח איש אשה חדשה נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים כד, ה).
ושנינו במסכת סוטה (דף מג.) ואלו הן שאין זזין ממקומן, שאין יוצאין למערכי המלחמה כל עיקר: נטע כרם ולא חללו, והבונה בית ולא חנכו, הנושא את ארוסתו והכונס את יבמתו, שנאמר "נקי יהיה לביתו" – "יהיה" לרבות כרמו, "ביתו" כמשמעו, "אשתו" זה הכונס ארוסתו, "אשר לקח" להביא יבמתו. ואין מספיקין מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים.
ותניא בספרי (דברים שם) "כי יקח איש אשה חדשה", אין לי אלא בתולה, מניין לרבות אלמנה ושומרת יבם? תלמוד לומר "ושמח את אשתו אשר לקח" מכל מקום. אם כן למה נאמר "חדשה"? שחדשה לו. פרט למחזיר גרושתו (סוטה מד.).
ויש כאן לא תעשה עם העשה, שנאמר "לא יצא בצבא" כדמפורש בספר מצוות לא תעשה (לאו ר"ל).