מצוה:לערוף ראש העגלה בנחל כשנמצא הרוג ולא יודעים מי הכהו
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
א כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ.
ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל.
ג וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל.
ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל.
ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע.
ו וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל.
ז וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא
שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.
ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.
ט וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.
(דברים כא, א-ט)
היא שצונו לערוף את העגלה במצותה כשנמצא חלל בשדה ולא נודע מי הרגו. והוא אמרו יתעלה כי ימצא חלל וגו', וזהו דין עגלה ערופה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק אחרון מסוטה (משנה, סוטה ט).
שנצטוינו בעריפת עגלה בנחל איתן (פרוש איתן שמימיו שוטפין בחזקה) (פ"ט מהל' רוצח ה"ב). וענין המצוה הוא כשנמצא בשדה או בדרך הרוג ולא נודע מי הכהו, כמו שבא מפורש בכתוב, ועל זה נאמר (דברים כא א) כי ימצא חלל וגו' עד גמר הפרשה. וזהו ענין עגלה ערופה הנזכר בגמרא (סוטה פ"ט).
משרשי המצוה. כדי שיתעורר לב כל העם בראותם את המעשה הגדול הזה אסיפת זקני העיר וגדוליה, ויקחו פרה שהיא בהמה גדולה וילכו באסיפה ובהמון, שהכל חפצים לראות ענינים אלה אל מחוץ לעיר, ולקול עריפתה יחרדו כל השומעים ויתעורר רעיונם על הדבר, וכל היודע בדבר, מיד יהמה לבבו ותעיר מחשבתו להגיד מה שהוא יודע לפני הזקנים, ומתוך כך יבערו הרעים והרוצחים מקרבם. ומלבד הידיעה יש תועלת רב[ה] במעשה הגדול הזה, להראות ולפרסם בהמון פרסום גדול, כי חפץ הזקנים ואנשי הדעת יהיה למצא הרוצח לנקם ממנו נקמת הנרצח, וכן מצאתי להרמב"ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ').
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מה, ב) שירושלים אינה מביאה עגלה ערופה, לפי שנאמר בזה "באדמה אשר יי אלהיך נותן לך". וירושלים לא נתחלקה לשבטים. וכן אם נמצא סמוך לספר או לעיר שרבה גוים אין מביאין עגלה, שחזקה היא שהגוים הרגוהו. היו שם שתי עירות, אחת קרובה ואחת אינה קרובה אבל יש בה רבוי אנשים יותר מן הקרובה הולכין אחר הרחוקה שיש בה רב, שכן אמרו זכרונם לברכה בגמרא (בבא בתרא כג ב) רב וקרוב הלך אחר הרב. ואף על פי שרב וקרוב שניהם דאוריתא, כלומר שהתורה תצונו לחוש על הקרוב ועל הרב הרב עדיף. ומהיכן מודדין? מחטמו של הרוג. ודין עריפתה שהוא בקופיץ מאחוריה, ודין רחיצת הידים, ודין נמצא הגוף במקום אחד והראש במקום אחר, ודין מה שאמרו (סוטה מד, ב מה א) חלל ולא חנוק, באדמה ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על פני המים. ויתר פרטיה מבוארים בפרק אחרון ממסכת סוטה.
ונוהגת מצוה זו, בארץ ישראל בזמן שהיא בישובה, וכן בעבר הירדן. וחיובה על הזכרים, ויותר על גדולי העיר, וכענין שכתוב ולקחו זקני העיר ההיא. ומה שאמר הכתוב תחלה ויצאו זקניך ושפטיך על זקני ירושלים הוא מדבר, שכן אמרו זכרונם לברכה (שם מד ב) שחמשה זקנים של בית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין ומודדין, ועליהם מצות המדידה, ועל זקני העיר מצות העגלה, ורחיצת הידים, וקריאת אותם הכתובים, שנאמר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כלומר (שם מה ב), לא בא לידינו הנהרג ופטרנוהו בלא מזונות, ועינינו לא ראו אותו יוצא מעירנו ופטרנוהו בלא לויה.
מצות עשה הרוג שנמצא נופל לארץ ולא נודע מי הכהו, שמניחין אותו במקומו [בפרק עגלה ערופה דף מ״ד] ויוצאין חמשה זקנים מבית דין הגדול שבירושלים, שנאמר ויצאו זקניך ומדדו ממנו אל הערים שסביבות החלל. [שם דף מ״ה] אפילו נמצא בצד עיר זו שהדבר ידוע בודאי שהיא הקרובה, מצוה למדוד ועיקר מצוה זו בפרק עגלה ערופה. [במשנה שם דף מ״ה ובגמ׳ דף מ״ו כל הסוגיא]
אחר שמדדו ונודעה העיר הקרובה, קוברין הנהרג במקומו וחוזרין זקני ירושלים למקומן. ובית דין של אותה העיר מביאין עגלת בקר משל אנשי אותה העיר ומורידין אותה אל נחל איתן ועורפין אותה שם בקופץ מאחריה. ובית דין של אותה העיר עם כל זקני העיר, אפילו הם מאה, הכל רוחצים ידיהם שם במקום עריפתה של עגלה ואומרים שם בתוך הנחל בלשון הקדש [דף מ״ד] ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כלומר שלא בא לידינו [בדף מ״ה] הנהרג הזה ופטרנוהו בלא מזון, בלא לוייה. והכהנים אומרים בלשון הקדש כפר לעמך ישראל. והולכין להם והקב״ה מכפר על הדם שנאמר ונכפר להם הדם. [בפ׳ בכל מערבין דף ל״ה ובפ׳ כיצד מערבין דף נ״ח]
כשמודדין מן החלל מדקדקין בה. אין מודדין [בדף מ״ד דלעיל] אלא לעיר שיש בה בית דין של כ״ג [בדף מ״ה] ואין מודדין לירושלם, שאין ירושלם מביאה עגלה ערופה לפי שלא נתחלקה לשבטים ונאמר באדמה אשר ה׳ אלקיך נותן לך נחלה לרשתה. [שם] נמצא קרוב לירושלם או לעיר שאין בה בית דין, מניחין אותה ומודדין לשאר עיירות הסמוכות לה. [שם ובדף מ״ד] נמצא סמוך לכפר או לעיר שיש בה עכו״ם, אין מודדין כל עיקר שהרי זה בחזקת שהרגוהו עכו״ם. גרסינן בב״ב [דף כ״ג] א״ר זירא רוב וקרוב, הלך אחר הרוב. ואע״ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא, רובא עדיף. ומה שאמרה תורה והיתה העיר הקרובה, אין הדברים אמורים אלא בזמן שמניין העם שבה כמניין העיר הרחוקה ממנה. אבל אם היו הרחוקים רוב, המרובין מביאין העגלה. [בדף מ״ה דלעיל כל הסוגיא]
מהיכן מודדין? רבי עקיבא אומר מחוטמו, שעיקר הנשמה שם, שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל, מצוארו. מצא גופו כאן וראשו במקום אחר, מוליכין הגוף אצל הראש וקוברין אותו במקומו. וכן כל מת מצוה, מוליכין גופו אצל ראשו ונקבר במקומו. [בדף מ״ד] נאמר כי ימצא חלל ולא חנוק ולא מפרפר, שאין זה נברא חלל באדמה ולא טמון בגל נופל ולא תלוי באילן על פני השדה ולא צף על פני המים. [בדף מ״ז] ולא נודע מי הכהו, הא אם היה נודע לא היו עורפין. אפילו ראה ההורג עד אחד או עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה, לא היו עורפין. לפיכך משרבו הרוצחים בגלוי בטלה עגלה ערופה.
אין דין עגלה ערופה נוהגת אלא בארץ ישראל ובעבר הירדן. [בספרי פרשת שופטים] ועגלה בת שני שנים או פחות כרבנן דרבי אלעזר דמסכת פרה [ריש פ״ק] אבל אם היתה בת ב׳ שנים ויום אחד, פסולה. [במשנה דף מ״ה דלעיל ובגמ׳ דף מ״ו כל הסוגיא] ואין המומין פוסלין בה. ואעפ״כ אם היתה טרפה, פסולה שהרי כפרה כתיב בה כקדשים. כל העבודות פוסלין בעגלה ואפילו פירש טליתו עליה לנושאה, כמו שפוסלין בפרה אדומה, שנאמר אשר לא עובד בה. ולמה נאמר עול? מאחר שנאמר לא עובד בה שהוא כולל העול עם שאר עבודות, שהעול פסול בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה. כיון שמשכה בעול טפח, נפסלה ואע״פ שלא חרש בה ולא עשה בה מלאכה. ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת מלאכה. עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה, ומשתרד לנחל איתן תיאסר בהנאה אע״פ שעדיין לא נערפה, כדאי' בכריתות פרק אחרון [דף כ״ד] ובפ״ב דקידושין [דף נ״ז] ובמקומות אחרים. [מהם בחולין דף פ״ב]
ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה לנחל, הרי זו אסורה בהנאה ותקבר. [במגילה דף כ׳ וכ״א] אין עורפין העגלה אלא ביום, דכפרה כתיב בה כקדשים, וכל היום כשר לעריפת עגלה. ואנשי העיר הקרובה שנתאחרו ולא הביאו עגלה ערופה, כופין אותן ומביאין אפילו לאחר כמה שנים. [בכריתות דף כ״ו] ועקרי הלכות שבארנו בעגלה ערופה הם במסכת סוטה בפרק אחרון. תניא בפ׳ אלו נערות [דף ל״ז] מניין שאם נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג, שאין פוטרין אותו? שנאמר ולארץ לא יכופר וגומר.