מצוה:למול כל זכר בן שמונת ימים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר.
יא וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.
יב וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא.
יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם.
יד וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר.
(בראשית יז, י-יד)
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
(ויקרא יב, ג)
היא שציוונו למול את הבן. והוא אמרו יתעלה לאברהם "המול לכם כל זכר" (בראשית יז, י). וכתיב בתורה שהוא כרת מי שמבטל מצוה זו.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק יח משבת וד' מיבמות. ואין האישה מצווה למול את בנה כמו שהאב מצווה בזה, כמו שהתבאר בקידושין.
לך לך יש בה מצוַת עשה אחת והיא מצוַת מילה, שנאמר "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר" (בראשית יז, י). ונכפלה בסדר אשה כי תזריע, דכתיב "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג). והרבה מצוות כמו כן נכפלו במקומות הרבה בתורה, וכולן לצורך, כמו שפרשום חכמינו ז"ל (שבת קלב, א).
וענין מצוה זו היא שחותכין הערלה המכסה ראש הגויה ופורעין קרום רך שלמטה ממנה, כדי שתתגלה ראש העטרה שבאותו איבר כידוע למבינים, שתשלום צורת האדם - בהסיר ממנו אותה הערלה, שהיא תוספת בו.
משרשי מצוה זו, לפי שרצה ה' יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שוה. ונקבע ההבדל בגולת הזהב לפי שהוא סיבה לקיום המין, מלבד מה שיש בו תשלום צורת הגוף כמו שאמרנו. והעם הנבחר, חפץ ה' יתברך להשלים תכונתו. ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלים צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו.
דיני המצוה, על מי מוטלת מילת הקטנים וכן מילת העבדים, יליד בית ומקנת כסף, והחילוק שביניהם, ובאיזה עניין דוחין בשבילה שבת ויום טוב, ואיזה קטן משהין מילתו יותר משמונה ימים, ויתר פרטיה, מבוארים בפרק י"ט משבת ובפרק ד' מיבמות. ושם בשבת נתבאר כי המל יברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו על המילה". ואבי הבן, או בית דין במקום שאין אב, מברכין: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". והעומדים שם עונין: "כשם שזכה לברית, כן יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים".
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ואין הנשים חייבות במילת בניהן, אלא האב או בית דין במקום שאין אב (קידושין כט, א). והעובר על מצוה זו ולא מל עצמו משהגיע לכלל עונשין, שהוא שלש עשרה שנה ויום אחד, בכל יום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול עצמו, מבטל מצוַת עשה. ואם מת והוא ערל במזיד, חייב כרת. אבל אין לאב חיוב כרת במילת בנו (שבת קלג, א), אלא שעובר על מצוַת עשה. ואין בכל התורה מצוַת עשה שחייבין על ביטולה כרת, כי אם זו ושחיטת הפסח (כריתות ב ע"א).
מצות עשה למול את הזכרים ביום השמיני ומצוה על האב למול את בנו שנאמר "וביום השמיני ימול" וגו׳ ועל הרב למול את כל עבדיו שנאמר יליד בית ומקנת כסף תנו רבנן בקדושין [דף כ״ט] האב חייב בבנו למולו ולפדותו ללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות והאם פטורה מכל אלה כמו שדורש שם מן המקראות תנו רבנן שבת [דף קל״ז] המל אומר בא״י אמ״ה אקב״ו על המילה אבי הבן אומר בא״י אמ״ה אקב״ו להכניסו בבריתו של א״א העומדים שם אומרים כשם שהכניסתו לברית כן תכניסנו לתחמ״ט ולמצות המברך אומר בא״י אלהינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן פי׳ זה יצחק ויש מסמיכין אותו בריתי אקים את יצחק אקים בראשי תיבות אשר קדש ידיד מבטן חק בשארו שם פי׳ זה יעקב וצאצאיו חתם באות ברית קדש פי׳ השבטים על כן בשכר זאת אל חי חלקינו צורינו צוה להציל ידידות שאריתנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו בא״י כורת הברית המל את העבדים אומר בא״י אמ״ה אקב״ו למול את העבדים ולהטיף ממנו דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ברוך אתה ה׳ כורת הברית. מי שמל גר או עבד גדול יכסה ערותו בשעת ברכה ואחר כך ימול ובמקום למול את העבדים יאמר למול את הגרים [כך משמעות הגמרא בברכות דף כ״ו]
אמרינן בקדושין [דף כ״ט] שאם לא מל אותו אביו ב״ד מצווין למולו ואם נתעלם מב״ד ולא מלו אותו כשיגדל הוא חייב למול את עצמו ובכל יום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול עצמו הרי זה מבטל מצות עשה אין האב הנמנע מלמול בנו ענוש כרת שלא נא׳ הכרת אלא בערל עצמו שלא מל עצמו שנאמר וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה כתוב בהלכות גדולות גר אע״ג דמהיל בארמיותיה צריך להטיף ממנו דם ברית אבל קטן כשנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית דהא כתיב ערלתו אבל בגר דלא גלי לא גלי ור״ח פסק להיפך ובמצות הגרים הארכנו קצת בדבר ושם בארנו הלכה למעשה [בס״מ ל״ת בסוף סי׳ קט״ז]
תנן במגילה [דף כ׳] אין מלין אלא ביום אחר הנץ החמה שנאמר ביום השמיני ולא בלילה מל אחר שעלה עמוד השחר כשר וכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות ותניא בפ׳ הערל [דף ע״ב] מניין שאף מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום שנאמר וביום תנן בשבת [דף ק״ל] כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת מילה בזמנה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת אמר רבא הלכה כר׳ עקיבא ומניין שמילה דוחה שבת שנאמר וביום השמיני ימול משמע אפילו בשבת מילה (ב) שלא בזמנה אין דוחה את השבת ולא את יום טוב ובין בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת כיצד שאם היתה בהרת בעור הערלה חותכה עם הערלה אע״פ שקציצת נגע צרעת בלא תעשה יבא עשה וידחה לא תעשה ותניא בת״כ [תזריע פ״א] ימול בשר ערלתו אע״פ שיש שם בהרת שהיה לו לומר ימול ערלתו ובשר מיותר לדרשא זו קטן שנולד כשהוא מהול לדברי רבי׳ חננאל דלעיל ומי שנולד בחדש השמיני לעיבורו קודם שתגמור ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות אין דוחין את השבת הואיל ונחלקו בה ולא נפסקה הלכה כמי [שבת דף קל״ה] אלא נימולין בא׳ בשבת יום תשיעי שלהם מי שנולד בין השמשות ספק ביום ספק בלילה מונין מן הלילה ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני ואם נולד לערב שבת בין השמשות אינו דוחה את השבת אלא נימול באחד בשבת שאין דוחה את השבת מספק כדגרסינן במסכת נדה [דף מ״ב] באחד שבא לפני רבא ושאל לו על תינוק דצוויץ פי׳ ששמעו צעקתו בין השמשות אבל לא נולד עד חשיכה בשבת אמר ליה רבא ההוא תינוק הוציא ראשו חוץ לפרוזדור בין השמשו׳ הוי דאי לאו דהוציא ראשו לא הוי צויץ דכמה שהוא במעי אמו פיו סתום וטיבורו פתוח והוי ליה נולד בין השמשות והוי ליה ספק מילה שלא בזמנה ולא דחיא שבת ראיתי בתשובה אחת שהשיב רבי׳ יצחק שאם לאלתר שהוציא הוולד ראשו חוץ לפרוזדור ראו ג׳ כוכבים בינונים יש לסמוך עליהם שהוא לילה אפילו הוא למחרתו שבת אבל אם שהו הככבים לצאת אחר כך ואם לפי השהוי נר׳ להם שהי׳ יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהיה נימול לשמנה אפי׳ יארע בשבת ומוכיח בשבת [דף קל״ג] דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ולא י״ט ראשון אבל דוחה י״ט שני ושני ימים טובים של ר״ה אין דוחה לא את הראשון ולא את השני.
מי שנולד בחדש השמיני הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו ואין מחללין עליו את השבת פי׳ לפקח עליו את הגל דאלו מילה מותרת דמחתך בבשר בעלמא הוא כדאי׳ התם [דף קל״ה וע״ש בפירש״י] ואומר בה״ג דלא משכחת בן שמנה ודאי אלא בבתול׳ שלא נבעלה כי אם יום אחד ומת בעלה ביום ההוא אבל על הטבילה אין לסמוך כלל כי שמא מעוברת היתה מטבילה אחרת או שמא בן ז׳ הוא והוא וולד גמור ואף אם הוא בן ח׳ ודאי פסק ר״י [בתוס׳ שם בד״ה בן שמנה] שמותר לטלטלו ולמולו אפי׳ בשבת אם אין ריעותא בשערו ובצפורניו דאמרי׳ [ביבמות דף פ׳] האי בר ז׳ הוא ואישתהויי הוא דאישתהי אמרינן התם [בשבת קל״ז] ספק בן ז׳ ספק בן ח׳ מלין אותו בשבת על כל פנים אם בן ז׳ הוא ושלם בדין הוא שידחה שבת ואם בן שמנה הוא זה שמל כמחתך בבשר הוא לפי שזה נפל הוא אם הוא בן שמנה תנן [שם דף קל״ז] קטן חולה אין מלין אותו עד שיבריא ואמר שמואל שם חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו מעת לעת פירש אם אחזתו קדחת חמה ונתרפא ממתינין לו אחר שהזיע ז׳ ימים ואח״כ מוהלין אותו אבל אם כאבו לו עיניו או כיוצא בזה מיד שנתרפא מוהלין אותו. מוכיח [שם קל״ד ובחולין דף מ״ז] שקטן שנמצא בשמיני ירוק ביותר אין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזרו מראיו כשאר קטנים הבריאים וכן אם היה אדום ביותר אין מלין אותו עד שיבלע בו דמו ואשה שמלה את בנה הראשון ומת מחמת מילה שהכשילה את כחו וכן מלה השני ומת הרי זה לא ימול השלישי בזמנו אלא ממתינין לו עד שיגדל ויתחזק כחו וצריך ליזהר בדברים אלו הרבה מפני סכנת נפשות.
במסכת עכו״ם [דף כ״ז] נחלקו רב ורבי יוחנן אם אשה כשרה למול ורבי יוחנן מכשירה והלכה כרבי יוחנן וצפורה ע״י אחר עשתה כדאיתא התם ושוין במילה דעכו״ם שהיא פסולה אמנם אם מל העכו״ם כבר אין צריך לחזור ולמול ולחתוך מעט כי אם להטיף ממנו דם ברית. [בפר״א דמילה דף קל״ג וקל״ז וביתר מקומות] כיצד מוהלין? חותכין את הערלה כל עור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה ואחר כך פורעי׳ את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה ואחר כך מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות דחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה ואמר רב פפא [שם דף קל״ג] מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו ואחר שמוצץ נותן אספלנית ורטייה וכיוצא בהן יש ציצין מעכבין את המילה ויש שאין מעכבין [שם דף קל״ז]. כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה את רוב גובה של עטרה הרי זה ערל כמו שהי׳ וזה העור היא ציץ המעכב ואם לא נשאר ממנו אלא מעט שאינו חופה רוב גובהה של עטרה הרי הוא ציץ שאינו מעכב תנו רבנן [שם דף קל״ג] המל בשבת כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין פי׳ על ציצין המעכבין חוזר ועל ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר, [שם דף קל״ז ע״ש בתוס׳] מל ולא פרע את המילה כאלו לא מל תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר [שם] קטן המסורבל בבשר ונראה כאילו אינו מהול רואין אותו בעת שיתקשה אם אינו נר׳ שהוא מהול חוזרין וקוצצין את הבשר המדולדל מכאן ומכאן עד שתראה עטרה גלוייה בעת קשיותו.
תנן [שם] עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון ומוכיחות ההלכות אשר שם [בדף ק״ל] שמכשירי מילה אין דוחין את השבת כיצד הרי שלא מצאו סכין אין עושין אותו בשבת ואין מביאים אותו ממקום למקום ואפילו ממבוי מעורב לשאינו מעורב ואין מביאין אותו מחצר לחצר ואין עירוב דבריהם נדחה מפני הבאת סכין הואיל ואיפשר להביאו מערב שבת ותדחה המילה לתשיעי גרסינן [שם] אמר רבי יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע״ש והביאו בשבת כר׳ שמעון [שם ובר״פ כל גגות דף פ״ט] דשרי דרך גגות וחצרות וקרפיפות לכלים ששבתו לתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ומעשה רב ואמר רב בפרק כל גגות [דף צ״א] הלכה כרבי שמעון וכן אין שוחקין לה סמני׳ ואין מחמין לה חמין ואין עושין לה אספלנית ואין טורפין יין ושמן אם לא שחק כמון מע״ש לועס בשיניו ונותן לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו [כך משמע בדף קי״ג דלעיל] מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסמנין אמרינן התם [בדף קל״ו] שעושין לו הכל בשבת מפני שסכנה היא לו וגרסינן שם אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אלעזר בן עזריה שאמר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת בין בחמין שהוחמו מע״ש בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת מילה בין הרחצת כל גופו מפני שסכנה היא לו כתוב בהלכות גדולות והיכא דאייתי איזמל מע״ש ונאבד או נפגם קמי מילה שרי למימר לגוי לתקנו או להביא איזמל אחר מההוא ינוקא [בפרק הדר דף ס״ז] דאישתפיך חמימי עכ״ל אמנם לא יתקננו וגם דרך ר״ה לא יביאנו שלא התירו לומר לגוי לעשות אלא בדבר שאפילו לישראל אין בו איסור כי אם מדברי סופרים כך הגיה רבי׳ יעקב ופוסק רבי׳ יצחק [וכן הוא בתו׳ פ׳ קמא דגיטין דף ח׳ בד״ה אף ע״ג דאמירה ובאשירי פרק ר״א דמילה] דדוקא משום מילה דהיא גופא דחיא שבת התירו אמיר׳ לגוי בדבר שאין בו איסור כי אם משום שבות אבל משום מצוה אחרת כגון להביא ספר דרך מבוי או כרמלית אסור לומר לגוי להביא׳, [מיימו׳ ספ״ב דהלכות מילה] מכשירי מילה אפי׳ בזמנה אינם דוחי׳ י״ט הואיל ואיפשר לעשותן מעי״ט וק״ו הדברים אם לא ידחו מכשירי מילה שבות שאינו אלא מדבריהם היאך ידחו לא תעשה של תורה, [בפרק ר״א דמילה דף קל״ד] אבל שוחקין להם סמנים ביום טוב הואיל וראוין לקדירה וכן טורפין להם יין ושמן.
שנינו [בפ׳ ד׳ נדרים דף ל״א כל הסוגיא] מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הרשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל המיפר ברית מילה אין לו חלק לעולם רבא צא וראה כי לא נתלה למשה רבי׳ אפי׳ שעה אחת אף על פי שהיו בדרך עוד שם גדולה היא המילה שלא נקרא אברהם שלם עד שמל שנא׳ התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני וביניך ונכרתו עליה י״ג בריתות.