מצוה:להתענות ביום עשירי בתשרי
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.
(ויקרא טז, לא)
אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה.
(ויקרא כג, כז)
היא שצונו להתענות ביום עשירי מתשרי, והוא אמרו יתעלה "תענו את נפשותיכם" (ויקרא טז, כט), ובא הפירוש בספרא: "תענו" עינוי שהוא איבוד הנפש, ואיזהו? זה אכילה ושתיה. וכן באה הקבלה שהוא אסור ברחיצה בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.
והשביתה היא מיוחדת מאלה הפעולות כולם, באמרו "שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם" (שם טז, לא), כאילו אמר שחובה היא השביתה המיוחדת במלאכות והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו, ולכן אמר "שבתון". ולשון ספרא: מנין שיום הכפורים אסור ברחיצה וסיכה? תלמוד לומר "שבת שבתון", כלומר השביתה תהיה מכל אלה הדברים עד שיגיע העינוי.
לצום ביום העשירי בתשרי, והוא הנקרא יום הכפורים, שנאמר (ויקרא כג כז) אך בעשור לחדש וגו' ועניתם את נפשותיכם. ובא הפירוש בספרא (אחרי מות ז ג) עינוי שהוא אבוד נפש, ואיזהו? זה אכילה ושתיה, וכמו כן פרשוהו זכרונם לברכה בגמרא (יומא עד ב). ועוד באה הקבלה עליו, שהוא אסור ברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ולשון ספרא (שם ח ג) מנין שיום הכפורים אסור ברחיצה ובסיכה [ובנעילת הסנדל] ובתשמיש המטה? תלמוד לומר שבת שבתון. כלומר, כי כפל השביתה, יורה על שביתה מהעסקים אלו ושביתה ממזון הגוף.
משרשי המצוה שהיה מחסדי השם על כל בריותיו לקבע להם יום אחד בשנה לכפר על החטאים עם התשובה, וכמו שכתבתי בארכה בסדר אחרי מות (מצוה קפה) במצות עבודת יום הכפורים, ולכן נצטוינו להתענות בו, לפי שהמאכל והמשתה ויתר הנאות חוש המשוש, יעוררו החומר להמשך אחר התאוה והחטא, ויבטלו צורת הנפש החכמה מחפש אחר האמת שהוא עבודת האל ומוסרו הטוב והמתוק לכל בני הדעת. ואין ראוי לעשות ביום בואו לדין לפני אדוניו לבוא בנפש חשוכה ומערבבת מתוך המאכל והמשתה במחשבות החומר אשר היא בתוכו, שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, על כן טוב לו להגביר נפשו החכמה ולהכניע החומר לפניה באותו היום הנכבד, למען תהיה ראויה ונכונה לקבל כפרתה, ולא ימנענה מסך התאוות.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא פ א), ששעור האכילה ביום הכפורים לחיב עליה דאוריתא מאכלין הראויין הוא ככותבת הגסה. והטעם שנשתנה שעור האכילה דיום הכפורים משעור שאר אכילת אסורין שבתורה שהן בכזית, מפני שהתורה אסרה האכילה באותו היום בלשון עינוי, ולא נאמר עליה לא תאכלו כמו בשאר אסורין, ופרשו חכמים, שקבלו הדברים מאשר קדמו להם, שאכילה נקראת בכזית, אבל עינוי הוא באדם, כל זמן שלא אכל עד ככותבת, שאין דעת בן אדם מתישב[ת] בפחות. ושיעור כותבת הוא יותר מגרוגרת ופחות מכביצה, ופחות משלשה (נ"א משני) זיתים גם כן, ששלשה (נ"א ששני) זיתים הן כביצה. כלל הענין כבר דקדק מי שהוא בקי ושקל בפלס, שאין במשקל י"ב ארגינ"ץ ועוד שעור ככותבת, ודינו כחצי שעור.
וכן מה שאמרו (יומא עג א , פ ב) ששיעור השתיה הוא מלא לגמיו של אדם שהוא כביצה שכבר שערו כי ביצה מחזיקה מלא לגמיו של אדם ובפחות מכן אין בו אסור כרת אלא דינו כחצי שעור, ולפיכך מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט מכשעור שאמרנו, ונותנין רוח בין אכילה ושתיה של פעם אחת לפעם אחרת כדי שעור אכילת פרס, שהן שלש ביצים כדעת רב המפרשים, כדי שלא יצטרפו האכילות ותהיה נחשבת כאכילה אחת ושעור אחד, אבל בין האכילה והשתיה אין צריך להפסיק, שאין מצטרפין אכילה ושתיה לענין זה. ושעור שבין שתיה לשתיה כדי שתית רביעית. ומתר לשקל ולשער דברים אלו ביום הכפורים לעת הצרך, ומוטב נחוש ונרחיק שלא לאכול שעור, ולא נחוש לאסור המשקל שהוא מדרבנן.
וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם עז ב) כי אלו העינוין שהן דרבנן, כגון רחיצה וסיכה, לא גזרו בהן רק שלא לעשותן שלא לצרך, אבל כל שעושה אותן לצרך לא גזרו, כגון מי שיש לו חטטין בראשו שסך כדרכו ואינו חושש, ואפילו לנטורי פירי אמרו זכרונם לברכה (שם), שמותר לעבור במים עד הצואר, וכל שכן לדבר מצוה, בין בהליכה בין בחזרה. ובענין הסנדל פירשו לנו מורינו ישמרם אל, שסנדל הוא בכל מקום של עור, וזהו שאסור ביום הכפורים, אבל לא של מין אחר, וכללא דמלתא לפי קצת הפירושים דכל שהוא ראוי לענין חליצה, כלומר שהוא של עור הוא אסור ביום הכפורים ומתר לצאת בו בשבת לרשות הרבים, וכל שאינו ראוי לחליצה, כגון של שעם וגומי והוצי (דף עח:) ושאר מיני עשבים מותרין ביום הכפורים, ובלבד שלא יצא בהם למקום שאינו מערב דמשאוי חשבינן להו. ומן המפרשים דבים ונכבדים, מתירין לצאת בכולן ברשות הרבים.
ודין חולה (יומא פג א) שיש בו סכנה שמאכילין אותו על פי רופא בקי, או על פי עצמו ואפילו רופא אומר אינו צריך ודין עברה (שם פב א פג א) שהדיחה, ודין מי שאחזו בולמוס, ודין קטנים בין תינוק בין תינוקת מאיזה זמן מענין אותן כל היום מדרבנן, וכן מאיזה זמן מחנכין אותן לשעות, וכללא דמלתא לפי קצת מן המפרשים, דשתי שנים קדם גדלות בבריא משלימין מדרבנן, ושתי שנים קדם לכך מחנכין אותם לשעות. ויש שפרשו שנה אחת קדם גדלות משלימין מדרבנן בין תינוק בין תינוקת, ויש שפרשו שאין משלימין מדרבנן רק בתינוקת לבד שנה אחת קדם גדלות, אבל תינוק אינו משלים כלל מדרבנן, וגדלות הוא בתינוק, שלש עשרה שנה ויום אחד, ובתינוקת שתים עשרה שנה ויום אחד. והמלך והכלה ברחיצה ביום זה מה דינן (דף עג:).
ועוד אזכיר לך כאן מה שאמרו זכרונם לברכה גם כן בענין תענית תשעה באב הידוע שהוא מדרבנן, ואף על פי שרחוקים מאד שני הימים אלה בטעמן ובכל ענינם, לפי ששם תענית כוללם נדבר בו מעט. ואודיעך שהחמירו בו חכמים בכל ענינו כמו ביום הכפורים להפסיק מבעוד יום, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ועברות ומניקות שמתענות בו כשאר העם, מה שאין עושות כן בכל שאר תעניות, חוץ משלש תעניות אמצעיות של עצירת מטר, כמו שנזכר במסכת תענית בסוף פרק ראשון (יד א), דאסיק רב אשי התם, נקוט מציעתא בידך. ויתר פרטי מצוה זו, מבוארים במסכת יומא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ואכל ביום הכפורים כשעור הכותבת בטל עשה, ועבר על לאו שיש בו כרת, שנאמר כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה אכל או שתה כשעור זה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.
מצות עשה אחרת ביום הכיפורים להתענות בו מאכילה ושתייה, שנאמר "תענו את נפשותיכם". וחסרון אכילה קרוי עינוי [עיין בפ׳ יוה״כ דף ע״ד] שנאמר "ויענך וירעיבך" (דברים ח, ג). וכל האוכל ושותה בה ביטל מצות עשה, ועובר על מצות לא תעשה המפורשת בספר מצות לא תעשה (סימן ס״ט).
שנינו ריש פ׳ יום הכיפורים [דף ע״ג] יוה״כ אסור באכילה ושתייה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. מנא הני מילי? אמר רב חסדא [שם דף ע״ו] כנגד חמשה עינויין האמורים בתורה בפ׳ יוה״כ בפרשת אחרי ובפרשת אמור ובפרשת פנחס ומקשה קראי חמשה כתיבי ואנן שיתא עינויין מתנינן לה ומתרץ שתייה בכלל אכילה היא. ורבי׳ משה כתב [פ״א דהלכות שביתת עשור] משבת שבתון שבת מאכילה שבתון משאר עינויין וזהו כרבה ורב יוסף. תניא [שם דף ע״ד] אין ענוש כרת אלא על אכילה ושתייה בלבד ולא על שאר עינויין ונראה מדהוצרך לומר שאין ענוש כרת על שאר עינויין משמע דלכל הפחות יש בהן איסורא דאורייתא. ורבינו יצחק בר ר׳ שמואל פי׳ [וכן הוא בתוס׳ שם דף ע״ו בד״ה דתנן ובתוס׳ פ׳ בנות כותים דף ל״ב] ששאר עינויין כולם דרבנן.
תדע שהרי אמרינן התם [בדף ע״ו] דסיכה כשתייה שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ותניא בפ׳ בתרא דיומא [דף ע״ו] מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ואמאי הלא שתייה אסורה מן התורה אלא ודאי סיכה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכי גזרו חכמים בדבר שמתכוון להתענג דווקא אבל במקום צער ורפואה לא גזרו. ותניא נמי בירושלמי [שם] שוה סיכה לשתיה לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש וביום הכיפורים לאיסור אבל לא לעונש.
וצריך להפסיק סעודתו מבעוד יום, דתניא "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה" (ויקרא כג, לב). יכול בט׳ מתענין? תלמוד לומר "בערב". אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר "בתשעה". הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום. מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר "עד ערב". אין לי אלא יום הכיפורים, ימים טובים מנין? תלמוד לומר "תשבתו". שבתות מנין? תלמוד לומר "שבתכם". מכאן למדנו שכל מקום שנאמר שבת, מוסיפין מחול על הקודש. וכל שאר דיני יום הכיפורים יתבארו בספר מצות לא תעשה [סימן ס״ט].
ושיעור התוספת לא נתפרש אך צריך להוסיף ולפרוש מעט קודם שקיעת החמה דמשקיעת החמה ואילך הוי בין השמשות. דתניא בשבת [דף ל״ד] איזהו בין השמשות? פירוש ספק יום ספק לילה. משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין יום. אם הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות. ויש אומרים שכל שיעור זה בין השמשות, דברי ר׳ יהודא. ואמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן הלכה כר׳ יהודא לענין שבת לחומרא מפני שמסופק בדבר וכן ליוה״כ וליום טוב. ומשתשקע החמה פירוש מסוף שקיעה. וכמה מאותו זמן עד צאת הכוכבים? אמר רב יהודא אמר שמואל שלשה רבעי מיל ולאו היינו שקיעת החמה דתניא בפסחים בפרק מי שהיה טמא [דף צ״ד והסוגיא בתוס׳ שם] משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים מהלך ה׳ מילין דהתם הוי פי׳ מתחלת שקיעת החמה כדפי׳ רבינו יעקב ואמר שמואל [בפ׳ במה מדליקין דף ל״ה וגם שם כל הסוגיא בתוס׳] ותניא נמי הכי ר׳ נתן אומר כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה. אמר ר׳ יוסי בר׳ אבין לא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים הנראים בלילה אלא בינונים.
בשביתת שאר ימים טובים יש שש מצות עשה ואלו הן...