מצוה:להביא קורבן אשם ודאי
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
כא נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ.
כב אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.
כג וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא.
כד אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ.
כה וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן.
(ויקרא ה, כא-כה)
היא שצונו מי שחטא חטאים ידועים, שיקריב קורבן אשם ויתכפר לו. והוא הנקרא אשם ודאי.
והחטאים שיתחייב עליהם זה הקורבן הם: המעילה, והגזלה, ובא על שפחה חרופה, ונשבע לשקר על שבועת הפקדון. וזה שכל מי שמעל בשגגה, והוא שיהנה בשוה פרוטה מן ההקדש, בין הקדש בדק הבית בין הקדש מזבח; ומי שיגזול חבירו שוה פרוטה או יותר; ונשבע; או בא על שפחה חרופה; בין בשוגג בין במזיד, הנה הוא חובה עליו שיקריב קורבן על חטאתו.
ואינה קורבן חטאת ואמנם הוא אשם, והוא הנקרא אשם ודאי. ואמר במעילה "וחטאה בשגגה וגו' והביא את אשמו וגו'" (ויקרא ה, טו). אמר "וכחש בעמיתו" (שם, כא) "ונשבע על שקר" (שם, כב) "ואת אשמו יביא" (שם, כה). ואמר "והיא שפחה נחרפת לאיש" (שם יט, כ) "והביא את אשמו" (שם, כא).
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת כריתות.
להקריב קורבן על חטאים ידועים כמו שנפרש אותם, וזה הקורבן נקרא אשם ודאי, והוא קורבן של איל שצריך להיות שוה שתי סלעים (כריתות כב:). ויש מן החטאים אלו שקורבן זה בא עליהן בין חטא בהן בשוגג בין במזיד, ויש שאינו בא אלא בשוגג דוקא ולא במזיד.
ואחד מחטאים אלה הוא מי שיש בידו ממון ישראל משוה פרוטה ולמעלה שלא כדין, כגון שגזלו או גנבו או נשאר בידו מפקדון שהופקד לו או נשאר בידו מחמת הלואה או שותפות. כללו של דבר, כל שאלו הודה לו ויהיה חיב לשלם בדין, ותבעו ממנו הנגזל או העשוק או יורשו או הבא מכחם וכפר בו ונשבע עליו לשקר, והיה כי ישוב ונחם על חטאו וישיב החמס אשר בכפיו, חייב להביא קרבן זה שאמרנו על חטאתו, מלבד החמש שחייב להוסיף על הקרן ולתתו לנגזל, שנאמר "נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו'" (ויקרא ה, כא). ואמר רבי עקיבא (ספרא שם) מה תלמוד לומר "מעל ביי"? לפי שכל המלוה והלוה אינו עושה אלא בעדים, וכשהוא מכחש אינו מכחש אלא בעדים, אבל המלוה שלא בעדים ומכחש בו [מכחש ב] שלישי שביניהם, שכינה, לכך נאמר "ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו'". וכתיב בתריה "והיה כי יחטא ואשם" (ויקרא ה, כג), כלומר שיעשה תשובה שיחזיק עצמו באשם, "והשיב את הגזלה וגו', ושלם אתו בראשו וחמשתיו יסף עליו וגו', ואת אשמו יביא לה' איל וגו'" (ויקרא ה', כ"ג-כ"ה). וזהו הנקרא אשם גזלות, וזהו מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד.
ובזאת הפרשה לא נזכר מן האשמות כי אם זה שאמרנו, אבל בפרשה של מעלה הוזכר אשם ודאי שהוא מעין זה שנקרא גם כן אשם ודאי והוא (הנקרא) אשם מעילות, כלומר מי שמעל ונהנה מן ההקדשות, ולפיכך נופל בו לשון מעילה לפי שהוא דבר רע מאד וכעין מסירה, מי שפושט ידו להנות בממון שמים. וזה האשם אינו בא כי אם על השוגג, וכמו שכתבנו למעלה במקומו (מצור קכז).
ועוד חייבה התורה גם כן קורבן זה של אשם ודאי, והוא איל משתי סלעים, לנזיר שנטמא וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר נשא (מצוה שעז), וזה גם כן יהיה בין נטמא במזיד או בשוגג. ועוד חייבה התורה גם כן בקורבן זה למצורע כשיטהר מצרעתו, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר זאת תהיה תורת המצורע (מצוה קעז), ואין לפרש בזה שוגג ומזיד, שאין נופל כאן ענין שגגה וזדון.
ועוד חייבה תורה גם כן בקרבן זה מי שבא על שפחה חרופה, וכמו שכתוב בסדר קדושים תהיו שנאמר "ואיש כי ישכב את אשה וגו', והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה וגו', בקרת תהיה וגו'" (ויקרא יט, כ) "והביא את אשמו... איל אשם" (שם, כא). וזה מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד (כריתות ט.). נמצאו בין כולם האשמות ודאות חמישה. וכן מנו אותן חכמים זכרונם לברכה במשנה שאמרו (משנה, זבחים ה, ה) אלו הן אשמות: א. אשם גזלות. ב. אשם מעילות. ג. אשם שפחה חרופה, ד. אשם נזיר. ה. אשם מצרע. ואשם תלוי הנמנה שם, שמו עליו, שאינו ממין האשמות ודאות. ומאלו החמשה, שלשה מהן באין בין על שוגג בין על מזיד, והן אשם גזלות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר. ואחד מהן אינו בא אלא על שוגג ולא על מזיד והוא אשם מעילות. והחמישי שהוא אשם מצרע, אין נופל בו לשון שגגה וזדון כמו שאמרנו.
ושפחה חרופה הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא, ואף על פי שאינה בסדר זה, לפי שאינה מחשבון המצות אין לי מקום לדבר בה כי אם כאן. פרוש חרופה מיעדת, כלומר מקדשת. ואמרו בגמרא בריש פרק ראשון בקדושין (דף ו.) שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ובשפחה כנענית הכתוב מדבר שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, וזהו שכתוב בה והפדה לא נפדתה, כלומר, פדויה ואינה פדויה, וכגון שפרעה לאדוניה חצי דמיה ונתקדשה (לעבד עברי או) לישראל אחר (עי' רמב"ם איסורי ביאה פ"ג הי"ג), בזו נאמר שאם בא עליה אדם אחר, בין בשוגג בין במזיד, שחיב להביא קרבן זה שהוא נקרא אשם, והוא איל שוה משתי סלעים ולמעלה. ומפני זה מספיק קרבן כפרה למי שבא עליה לפי שאין קדושיה קדושין גמורים כמו אם היתה בת חורין, שאלו בבת חורין מקדשת חיוב מיתה יש למי שבא עליה, אבל בזו אין קדושיה גמורין מחמת חצי שפחות שבה עדין ולפיכך מספיק קרבן לכפרה אל הנכשל בה. גם הקילה התורה בביאתה לפטור בקרבן גם המזיד מה שאין דרך בשאר זדונות לפטרן בקרבן, לפי שהאשה השפחה אף על פי שחציה פדויה קלה היא בעיני כל אדם, והכשלון קרוב מאד עליה לפי שאין לב ההמון חושב באתה לחטא גדול, ועל כן יוסר עונם, וחטאתם יכופר עם הקרבן. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קו:) בעניינים אחרים, אפשר לנו לומר בזה, רחמנא לבא בעי.
ומכל מקום השפחה חייבת מלקות, שאין לומר בה שתהיה קלה בעיניה ושמפני כן לא השגיחה בעצמה לזנות. ומיהו גם היא לא תתחיב מלקות אלא כשנבעלה כדרכה, והיא גדולה ומזידה, ועליה נאמר בקרת תהיה (ויקרא יט כ) כמו שדרשו (כריתות יא א) רבותינו זכרונם לברכה בקראי תהא, כלומר במלקות. ואמרו זכרונם לברכה (שם) היא לוקה ולא הוא. ומפני כן הוציא הכתוב המלקות בלשון זה של קריה לפי שהיו קוראים על הלוקה פסוקים של תוכחה בעוד שהיו מלקין אותו כדי שישמע ויקח מוסר, והם (דברים כח נט) והפלא ה' וכו'.
משרשי המצוה. לבל יחשב אדם שאף על פי שענין אסור גזלת הממון ניתק לעשה, שנאמר עליו (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה, שילך כל אחד ויגזל מחבירו מה שירצה וידמה בלבבו לאמר לכשיהיה לו וישיב גזלתו יכפר עונו ויטהר ממנו, והרי הוא כאלו לא עשאו מעולם ויהיה זה פתח לעוברי עבירה, לכן הודיעה התורה שאף עם ההשבה בתוספת חמש צריך קרבן לכפרה על שחטא. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קכג) בענין זה כי מכל מקום לא ניצל זה שעבר על רצון בוראו, וחבל על רישיה דעבר על רעוא דמריה שמיא ולא יקריב כמה אמרין (שלמים) [שמינין] לעלתא. ושם כתבתי גם כן שהקרבן והקדן מעכבין את הכפרה ואין החמש מעכב.
דיני המצוה. כגון באיזה ענין יתחיב בשבועה זו שיהיה חיב עליה אשם זה, ובאי זה ענין יהיה פטור ממנו, ועל אי זה דרך יתחיב אשמות הרבה כמנין חיוב השבועות ועל אי זה לא יתחיב אלא אשם אחד, ויתר פרטיה מבוארים בכריתות ובשבועות (לו ב) [הלכות שגגות פ"ט]
ונוהגת מצות חיוב קרבן זה בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריבו, אף על פי שהשיב גזלו, לא נתכפר חטאו. ואולם יש להאמין שאין ענשו חזק כמו שהיה אלו לא השיב הממון. והמשל על זה מי שהכה חברו ונתחיב קנס למלך ונתפיס עם המכה ולא נשארה עליו רק תביעת המלך.
מצות עשה שיקריב החוטא אשם על עבירות ידועות, וזהו נקרא אשם ודאי. וחמש הן ונזכרים בזבחים (דף נד:): אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע.
מפורש בפרשת ויקרא כל שגזל את חבירו הפקיד אצלו וכחש בו וכן באותו העניין בתשומת יד או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר והשיב את הגזילה וגו׳ וחמישתו יוסף עליו לאשר הוא לו יתתנו ביום אשמתו ואת אשמו יביא לה׳ איל תמים מן הצאן. והקרן והאשם מעכבין את הכפרה אבל החומש אינו מעכב את הכפרה כמו שנתבאר בהלכות גזילות [בסי׳ ע״ג]
אשם מעילות בפ׳ ויקרא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳ והביא את אשמו לה׳ איל תמים מן הצאן וגו׳ ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישתו יוסף עליו וגם שם הקרן והאשם מעכבין את הכפרה ואין החומש מעכב כמו שביארנו שם [לעיל בסי׳ ר״י] שנינו בכריתות [דף ט״ו] האוכל מדבר שמועלין בו בחמשה תמחויין בהעלם אחד אע״פ שהוא מזבח אחד אם יש בכל אכילה ואכילה שוה פרוטה חייב אשם על כל אחת ואחת שהתמחויין מחלקין במעילה והרי הן כמינין הרבה אע״פ שאין מחלקין בחיוב הכריתות כדאי׳ בכריתות [דף ד׳] אליבא דרבנן דר׳ יהושע עוד מפרש שם [בדף ט״ו] כשרוצה ללמוד שאר איסורין ממעילה לא אם אמרת במעילה שהרי עשה בה המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה וגם מצטרפה לזמן מרובה מש״כ במקום אחר. כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי אם נסתפק לו אם עשאו ואם לא עשאו פטור מכלום. לפיכך הבא על ידו ספק מעילות אינו חייב כלום, כרבנן דר׳ עקיבא בכריתות [דף כ״ב].
אשם שפחה חרופה נאמר בפ׳ קדושים ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה בקרת תהיה לא יומתו כי לא חופשה והביא את אשמו לה׳ אל פתח אהל מועד איל אשם. שנינו בכריתות [דף ט׳] אלו מביאין על הזדון כשגגה: הבא על שפחה חרופה ונזיר שנטמא ועל שבועת העדות ועל שבועת הפקדון. עוד שני׳ [בדף י׳] כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן ובשפחה לא השוה את האיש לאשה במכות. ולא את האשה לאיש בקרבן. כל העריות עשה בהן מערה כגו׳ וחייב על כל ביאה וביאה משא״כ בשפחה. ות״ר [שם דף י״א] בקורת תהיה מלמד שהיא לוקה יכול שניהם לוקין ת״ל תהיה היא לוקה והוא אינו לוקה ומנלן דהאי בקורת לישנא דמלקות הוא א״ר יצחק תהא בקראי כדתניא במכות [דף כ״ג] גדול שבדיינין קורא והב׳ מונה והג׳ או׳ הכהו. ר׳ אשי אמר בביקור תהי׳ אין אומדין אותה אלא במכות הראויות להשתלש. ות״ר [שם] בזמן שהאשה לוקה האיש מביא קרבן אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן שנאמר בקורת תהיה ואחר כך כתיב והביא את אשמו שהי׳ לו לכתוב והביא את אשמו תחילה שהרי בענין האיש מדבר ואיש כי ישכב וגו׳ אמר רבי יצחק [שם] לעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד שנ׳ נחרפת כעניין שנ׳ אם תכתוש את האויל במכתשת בתוך הריפות בעלי כבר בארנו בסמ״ל [סי׳ קכ״ה] ששפחה חרופה האמורה בתורה היא חציה שפחה וחציה בת חורין המקודשת לעבד עברי שנ׳ לא יומתו כי לא חופשה הא נשתחררה כולה חייבין עלי׳ מיתת בית דין שהרי תעשה אשת איש גמורה ושם [בדף ט׳] דורש ונסלח לו מחטאתו אשר חטא לרבות המזיד כשוגג. מסקינן שם שהבא על חמש שפחות חרופות חייב על כל אחת ואחת הואיל והן גופין מחולקין.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.