מצוה:לא לעשות אלילים בידו, אפילו עבור אחרים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ.
(שמות לד, יז)
אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
(ויקרא יט, ד)
אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן.
(דברים כז, טו)
שהזהירנו מעשות עבודה זרה לזולתנו כדי שיעבוד אותה, ואפילו היה מי שיצוה אותו לעשותה עובד כוכבים ומזלות. והוא אמרו יתעלה "אלהי מסכה לא תעשה לך" (שמות לד, יז).
ולשון ספרי: "לא תעשה", אפילו לאחרים. ושם נאמר: העושה עבודה זרה לעצמו, עובר משום שני לאוין. רוצה לומר, שהוא עובר על עשותה בידו ואפילו עשאה לזולתו באשר התבאר בזאת המצוה השלישית, ועובר גם כן משום שקנה עבודה זרה ושהה אצלו ואפילו עשאה לו זולתו כמו שקדם במצוה השנית, ולכן ילקה שתי מלקיות.
וכבר התבאר דין מצוה זו עם מה שלפניה במסכת עבודה זרה.
שלא לעשות עבודה זרה למי שיעבדה בין לעצמו בין לזולתו, ואפילו יהיה המצוה לעשותה עובד אלילים, שנאמר "ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (ויקרא יט, ד). ואמרו זכרונם לברכה בספרא (קדושים פרשה א מי"ב) אפילו לאחרים. ושם נאמר העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, כלומר משום "לא תעשו" ומשום "לא לכם וגו'".
שורש ריחוק עבודה זרה ידוע.
דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה נא:) מה בין עבודה זרה של ישראל לעבודה זרה של גוי? עבודה זרה של גוי אסורה בהנאה מיד, שנאמר "פסילי אלהיהם תשרפון באש וגו'" (דברים ז, כה). משפסלו – נעשה לו אלוה. ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתיעבד, שנאמר "ושם בסתר" (שם כז, טו) – עד שיעשה לה דברים שבסתר, שהן עבודתה. ומשמשי עבודה זרה, בין של גוי או של ישראל, אינן אסורין עד שישתמשו בהן לעבודה זרה. והעושה עבודה זרה, אף על פי שהוא לוקה, שכרו מותר. ואפילו עשאה לגוי, שהיא אסורה משנגמרה אפילו קודם שתיעבד, מכל מקום אינה אסורה עד שתיגמר ומכוש אחרון שגומרה אין בו שווה פרוטה. ויתר רבי פרטיה במסכת עבודה זרה.
ונוהגת איסורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר ועשה עבודה זרה לזולתו, בין עשאה לגוי או לישראל, לוקה מלקות אחת. ואם עשה לעצמו לוקה שתי מלקיות כמו שאמרנו. ושניהם משום העשייה לבד לכוונת עבודה ואף על פי שלא עבדה.
העושה עבודה זרה בידו לאחרים, אפילו עשאה לעכו"ם – לוקה.
שנאמר "ואלהי מסכה לא תעשו" (ויקרא יט, ד). לפיכך העושה עבודה זרה לעצמו – לוקה שתיים.