מצוה:לא להעיד עדות שקר
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תִּֿרְצָח לֹא תִּֿנְאָף לֹא תִּֿגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
(שמות כ, יב)
לֹא תִּֿרְצָח וְלֹא תִּֿנְאָף וְלֹא תִּֿגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.
(דברים ה, טז)
הזהיר מהעיד עדות שקר. והוא אמרו "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יב) ונכפל זה במקום אחר ובלשון אחר והוא "עד שוא" (דברים ה, טז).
והעובר על לאו זה, כבר גזרה עליו התורה ואמרה "ועשיתם לו כאשר זמם" (דברים יט, יט). ולשון מכילתא: "לא תענה ברעך" – אזהרה לעדים זוממין. ובזה הלאו גם כן מלקות, כמו שהתבאר בריש מכות (דף ב:).
שלא להעיד עדות שקר, שנאמר "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יג), ונכפלה במקום אחר בלאו אחר "עד שוא" (דברים ה, טז).
שורש מצוה זו נגלה כי השקר נמאס ונאלח לעין כל משכיל, גם כי בעדות אמת העולם עומד, שכל דברי ריבות בני אדם מתבטלים בעדות אנשים. ואם כן עדות שקר סיבה לחורבן הישוב.
דיני המצוה כגון ממי מקבלין עדות (פ"ט מהל' עדות ה"א) וממי אין מקבלין, ובמה יפסלו בני אדם להעיד, וכיצד קבלת העדות, וכי יש בני אדם שאין מעידין לכל אדם מרוב מעלתן, ודרישת העדות והחקירה, והחילוקין שבין עדות ממון לעדות נפשות, והחלוק שבין דרישה לבדיקה, והחילוק שבין עדות בשטר לבעל פה, ויתר רובי פרטיה מבוארין בסנהדרין ובמקומות בגמרא סנהדרין (יח., לב., מב.).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שאין הנשים בתורת עדות, שהעדות צריך כיוון וישוב הדעת הרבה. והעובר על לאו זה והעיד עדות שקר בחברו, שם הכתוב (דברים יט יט) גבול עונשו, לעשות לו כאשר חשב לעשות לחברו, ויש בו מלקות כמו כן (מכות ב.). ושם בסנהדרין גם כן מתבאר.
כתוב בדברות הראשונות והאחרונות לא תענה ברעך עד שקר. ובמעיד עדות בבית דין במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד הכתוב מדבר, וכן כל עדות שבתורה דילמד סתום מן המפורש דכתיב גבי שמיעת קול אלה בפרשת ויקרא נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו.
ואמרינן בת"כ ובשבועת העדות [ויקרא פרק י"א] השביע עליהן חוץ לבית דין וכפרו פטורין, וטעמ' אמר אביי [שם דף ל"ב] אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאילו מגיד זה, מתחייב זה ממון. בפ' זה בורר [דף כ"ט] מפרש במשנה שמאיימין על עידי ממון ובגמ' אומר [שם] שאומרים להם סהדי שקרי אפי' אאוגרייהו זילי שנ' והושיבו שני אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו וגו' ועונש המעידין שקר מזכירים להן ובמשנה דלעיל] ואח"כ מוציאין כל אדם לחוץ ומשיירין גדול שבעדים.
ואומרים לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה. אם אמר שהוא אמר לי שהוא חייב לו, או איש פלו' אמר לי שהוא חייב לו, לא אמר כלום, עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו, ואז מכניסין את העד השני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהם מכוונים נושאין ונותנים בדבר וגומרין את הדין.