מצוה:לא להיות קדש או קדשה מבני או בנות ישראל
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
(דברים כג, יח)
הזהיר שלא לבא על אשה בלא כתובה וקדושין והוא אמרו "לא תהיה קדשה מבנות ישראל". וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו "אל תחלל את בתך להזנותה". ולשון ספרי אל תחלל את בתך להזנותה, זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון ואיזה ענין נוסף בו.
וזה שכבר קדם שהבא על הבתולה, בין שיהיה מפתה או אונס, שאין חייב שום עונש מן העונשין אלא קנס ממון ולקחת אותה, כמו שהתבאר בכתוב. והיה עולה במחשבתנו שאחר שזה הדבר אין בו אלא קנס ממון, שיהיה דינו כדין כל דבר שבממון. וכמו שיש רשות לאדם לתת לחבירו ממונו כמו שירצה ויפטרהו במה שיש לו אצלו, שיהיה לו כמו כן מותר שיקח בתו הנערה ויתננה לאיש שיבעל אותה ויפטרהו מזה. אחר שזה זכות מזכיותיו, רוצה לומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה, או גם כן יתננה לו על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינרים.
על כן הזהיר מזה ואמר אל תחלל את בתך להזנותה, לפי שזה שדנתי לענשו ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה שיפתנה איש או יאנוס אותה. אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמה, אין דרך לזה. והראיה בזה הטעם באמרו "לא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה". לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט, אבל כשהיה הענין בבחירה והסכמה, ירבה זה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה מאד ומשובח בזה הפסוק, והוא נאות לכל מה שזכרוהו החכמים למה שהסכימו עליו הדינים התוריים.
ועל זה הלאו דפנויה לוקין. והתבארו משפטי מצוה זו במקומות מיבמות.
שנמנענו מלבעול אשה בלא כתובה וקידושין, ועל זה נאמר "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" (דברים כג, יח).
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (במצוות ל"ת שנה) וזה לשונו: וכבר נכפל הלאו בזה הענין בלשון אחר בכתוב "אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא יט, כט). ולשון ספרי (קדושים ז ג) "אל תחלל את בתך", זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. (פ"ב מהל' נערה בתולה הי"ז) ושמע ממני לאיזה דבר נכפל זה הלאו עזה הלשון ואיזה ענין הוסיף בו. וזה שכבר קדם מדיניו שהבועל בתולה, בין שיהיה מפתה או אונס, אינו חייב שום עונש מן הענשים אלא לשקל ממון לבד ושישא האשה ההיא שבעל, כמו שהתבאר בכתוב. ויהיה עולה במחשבתנו שאחר שזה הדבר אין בו אלא פרעון ממון, שיהיה הולך דינו אחר דין דבר שבממון. וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו מממונו מה שירצה ויניח לו לעשות חפצו בשלו, גם כן יהיה רשות בידו שיקח לו עתו הנערה ויתנה לאיש שיבעל אותה. אחר שזהו חקו הראוי לו, כלומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה, זה יתננה לו כמו כן על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינר. ונמנע מזה ונאמר לו "אל תחלל את בתך להזנותה" לפי שזאת שדנתי בה לקחת ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה מקרה שיפתה איש או יאנס, אבל כשיהיה הדבר ברצון שניהם יחד ובפרסום, אין שום צד התר לזה בשום ענין. והראה טעם בזה ואמר "לא תזנה הארץ ומלאה האדץ זמה" (ויקרא יט, כט) לפי שהפתוי והאונס ימעט מציאותם, וכשיהיה הענין בבחירה ורצון ירבה זה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה מאד ומשבח בזה הפסוק והוא דומה לכל מה שזכרו אותו החכמים ולמה שהסכימו עליו הדינים התוריים. עד כאן מלשונו זכרונו לברכה.
והרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגתו לסהמ"צ שם) תפש עליו בזה ואמר כי אין הלאו הזה דקדשה בא להזהיר לבועל בלא כתובה וקידושין, שאין בזה אסור תורה, שהכתובה אינה מן התורה כלל מצוה וקנין באשה. אבל עיקר הלאו בא להזהיר שלא לבוא על אשה שהיא אסורה לבועל, בענין שאין קידושין תופסין לו בה. וכמו שבארו זכרונם לברכה בגמרא (יבמות סא.) שאין הזונה האמורה בכל מקום בתורה אלא באשה שבא עליה אחד מישראל שאין קידושין תופסין לו בה, וזהו הזנות שתרחיק התורה ותמאס לעולם ותזהיר הבועל והנבעלת על זה. וכמו כן מיסוד העניין הזה הוא שיזהיר הכתוב הבית דין שלא יניחו אשה מופקרת ביניהם, לפי שסופה להבעל לאנשים שהיא ערוה להם עד שאין קידושין תופסין להם בה, שאין ספק כי המופקרת לרבים לא תקפיד אחר כן בין חתיכת שמן לחתיכת חלב. וכמו כן הזהר אבי הבת על זה בפרוש בפסוק אחר שלא להפקירה לזנות ולא למסרה למי שאין לו בה קידושין, ועל זה נאמר "אל תחלל את בתך להזנותה". והכל מן הטעם הנזכר, כי תבעל למי שהיא ערוה עליו, לא מטעם כתובה וקידושין כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה.
ועוד אמר הרמב"ן זכרונו לברכה כי בעל התרגום כשתרגם "לא תהא [אתתא מ]בנת ישראל לגבר עבד ולא יסב גברא וגו'" יחד בזה שלא נתערב עם העבדים, שהיא גם כן ביאה שאין קידושין תופסין בהן. ומפני כן נאמר בלשון הזה לא יהיה וגו', שאלו אמר הכתוב לא יהיה בך קדש וקדשה, היו העבדים נכללין בכלל האסור, שגם הן חייבין במצות זולתי במקומות מועטים שפורט בהן ישראל בפרוש, כמו בגונב נפש שכתוב שם מאחיו מבני ישראל, וכמו כן בכאן שאמר מבנות ישראל ומבני ישראל, מכלל שהאזהרה לישראל לבד, לא על העבדים. ובענין הלאו הזה דלא יהיה קדש כבר כתבתי המחלוקת שיש לשני החכמים הנזכרים בו בסדר אחרי מות בלאו דמשכב זכור (מצוה רט), עיין שם.
משרשי ענין הרחקת הזמה כתבתי מה שידעתי בו בסדר אחרי מות (מצוה קפח) ובסדר וישמע יתרו בלאו דלא תנאף (מצוה לה).
ודיני מצוה זו מבוארין במסכת כתובות וקידושין.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושכב עם הפנויה, חייבים מלקות הוא והיא. ואפילו כשבא עליה אדם שיש לו בה קידושין, לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. ולדעת הרמב"ן זכרונו לברכה לא יתחיבו פנוי הבא על הפנויה אלא במי שהיא ערוה עליו עד שאין קידושין תופסין לו בה, כמו שבארנו. ובכלל הלאו גם כן בית דין שידעו שיש ביניהם אשה שהפקירה עצמה, שיש להם לבער הרע מקרבם ואין עליהם חיוב מלקות לפי שהם אינן עושין מעשה, אבל ענשם גדול מאד שכל קלקול הדור נתלה במי שבידו למחות ואינו מוחה.
לא תהיה קדשה מבנות ישראל, פשוטו של מקרא זו אשה הנבעלת לשם זנות בלא קידושין, כמו הקדשה שנכתב בעניין יהודא ותמר. אמנם אונקלוס תרגם בפ' תצא לא יהיה קדש בבני ישראל וגו' לא יסב בר ישראל אתתא אמתא לא תהיה קדשה וגו' ולא תהא בת ישראל איתתא לגבר עבד. הא למדת שרוצה לפ' לאוין אלו שלא ישא ישראל שפחה ולא תנשא בת ישראל לעבד.
עבד ושפחה נקראים אחד מן האומות שנמכר לישראל, שגופו קנוי לישראל, אבל הנמכרים לעכו"ם אינם נקראים עבד ושפחה, שאינם קונים גופן ואינם קנויין להם אלא למעשה ידיהם. כדאמר בגיטין [דף ל"ח] מהם תקנו עבד ואמה אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה לגופם אלא למעשה ידיהם.
עבד עברי מותר בשפחה כדאמרינן בקידושין [ד' ט"ז] אם אדוניו יתן לו אשה מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית. וממזר מותר בשפחה כדתנן שם [ד' ס"ט ולקמן מל"ת קי"ז] רבי טרפון אומר יכולין ממזרים ליטהר, כיצד? ממזר נושא שפחה הוולד עבד שחררו הוולד בן חורין. ומסקינן דלר' טרפון מותר לכתחלה לעשות כן. ואמר רב יהודא אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון והטעם דכתיב לא יהי' קדש יצא ממזר שכבר הוא קדש.