קטגוריה:דברים כג יח

ומה שהקשה הרמב"ן, דאם כן למה יזהיר על הקדש שהוא מזומן, שאפילו בהצנע ובחדרי חדרים יש בו כרת וסקילה. דזה אין קשיא, דמשום קדשה כתיב "לא יהיה קדש", אבל עיקר איסור זה אינו משום שהוא מזומן, דהא בודאי אפילו בהסתר ובחדרי חדרים יש בו סקילה. וכתב "קדש" לישנא דכתב גבי "קדשה", וזה נמצא הרבה. ועוד דלא קשיא, כמו שנתבאר לקמן:

ואונקלוס שתרגם "לא תהיה קדשה" 'לא תהא אתתא לגבר עבד וכו, סובר הוא, שכיון שכתב "לא יהיה קדש", דווקא במזומן לזנות איירי קרא, ואם נפרש מזומן למשכב זכור - זה אסור בלאו הכי, דאפילו בחדרי חדרים יש בו סקילה, ולפיכך תרגם שלא תהא אשה ישראלית לעבד, שזו היא מזומנת לזנות, שהרי נשאה, וכל נשואין מזומן לשכב עמה, ואין קדושין תופסין בה (רש"י כאן). וכן לא ישא איש ישראל שפחה, דהוא מזומן לזנות, כיון שנשאה, וכל נשואין נקרא 'מזומן לה', וזהו קדש המזומן לזנות. ומה שלא תרגם אונקלוס "קדשה" כמו קדשה דיהודה, ו"קדש" המוכן לזנות עם הנשים, שכבר אמרנו כי לא יתכן זה גבי איש, שלא נקרא מזומן, שאין מזומן כל שעה, שאם אין תאוה - אין זנות. רק אם איש ישראל נושא שפחה, זה מזומן לזנות, שהנשואין שנשאה - זה שהוא מזומן לזנות:

אי נמי, דאין זנות בישראל, דכיון דקדושין תופסין, אין כאן זנות. דכל מקום שקדושין תופסין אין כאן זנות כלל, דלא קיימא לן כרבי אליעזר דסבר פנוי הבא על פנויה עשאה זונה (יבמות דף סא:). ומה שפירש רש"י ז"ל "קדשה" המזומנת לזנות, נראה לי שרוצה לומר שהיא מזומנת אף עם גוי ועבד שאין קדושין בו, דאין בודקת ומזנה, לכך הוא בלאו. ולפיכך ניחא ליה לאונקלוס לתרגם עיקר האיסור, דהיינו שלא תהא אשה ישראלית לעבד שאין קדושין תופסין בו. דהא אף אם נפרש כמו קדשה דיהודה, על כרחך עיקר האיסור משום שאין קדושין תופסין בו, דהיינו גוי ועבד:

והרמב"ן פירש, שהוא אזהרה לבית דין שלא יניחו אשה שתשב על הדרך לזנות, ולא יניחו איש יושב למשכב זכר. והביא ראיה מספרי, דקאמר שם "מבני ישראל", אבל אי אתה מוזהר עליו באומות. ואם פירוש "לא יהיה קדש" אזהרה לנשכב, מאי 'אבל אי אתה מוזהר עליו באומות', דהנשכב מן הגוי בסקילה. ועוד אומר שם (בספרי) 'ומה קדש חמור, אתה מוזהר בישראל ולא באומות, קדשה קלה לא כל שכן'. ואם כדברי אונקלוס, אין חילוק בין קדש ובין קדשה. דודאי מיעוטא דכתיב "מבני ישראל" למעוטי 'אבל לא באומות', אזהרה שאין מצווין בית דין על קדשה באומות ועל קדש באומות, שהם מזומנים למשכב זכר. אבל עיקר קרא לא אתא לאזהרת בית דין, שבלאו הכי בית דין מוזהרים על כל עבירות, ולמה יזהיר בית דין על עבירה זאת ביותר שלא יניחו משכב זכר בישראל, והרי כל העריות הם מוזהרים שלא יניחו. אבל מיעוטא ד"בני ישראל" אתא שאין מוזהרין באומות. ולכך לא קשיא קושית הרמב"ן הא דכתיב "לא יהיה קדש מבני ישראל", אף על גב דבחדרי חדרים נמי אסר, דלכך כתב הך לישנא, לומר דבאומות אין מוזהרין אפילו הוא מזומן לזנות. והשתא לא קשיא מידי כלל. וכן מה שהקשה (הרמב"ן) [ד]לפירוש אונקלוס אין חילוק בין קדש וקדשה, גם אין זה קשיא, דאף על גב דאין חילוק בין קדש וקדשה בכאן, סוף סוף ימצא קדש חמור, דהיינו המזומן למשכב זכר, מה שלא תמצא בקדשה, ושפיר איכא קל וחומר: