מפרשי רש"י על בראשית א יא
<< | מפרשי רש"י על בראשית • פרק א' • פסוק י"א | >>
• א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • כ • כא • כב • כד • כה • כו • כז • כח • כט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
רש"י
"תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב" - לא דֶּשֶׁא לשון עֵשֶׂב ולא עֵשֶׂב לשון דֶּשֶׁא ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ שמיני דשאין מחולקין כל אחד לעצמו נקרא עֵשֶׂב פלוני ואין לשון למדבר לומר דֶּשֶׁא פלוני שלשון דֶּשֶׁא הוא לבישת הארץ בעשבים כשהיא מתמלאת בדשאים
"תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" - תתמלא ותתכסה לבוש עשבים בלשון לע"ז נקרא דֶּשֶׁא ארברי"ץ (גראזיכט) כולן בערבוביא וכל שורש לעצמו נקרא עשב
"מַזְרִיעַ זֶרַע" - שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחר
"עֵץ פְּרִי" - שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי ולא הָעֵץ פְּרִי לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה (ס"א אינו ודו"ק)
"אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ" - הן גרעיני כל פרי שמהן האילן צומח כשנוטעים אותו
רש"י מנוקד ומעוצב
תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב – לֹא "דֶּשֶׁא" לְשׁוֹן "עֵשֶׂב", וְלֹא "עֵשֶׂב" לְשׁוֹן "דֶּשֶׁא". וְלֹא הָיָה לְשׁוֹן הַמִּקְרָא לוֹמַר "תַּעֲשִׂיב הָאָרֶץ", שֶׁמִּינֵי דְשָׁאִין מְחֻלָּקִין, כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ נִקְרָא "עֵשֶׂב פְּלוֹנִי". וְאֵין לָשׁוֹן לַמְדַבֵּר לוֹמַר "דֶּשֶׁא פְּלוֹנִי", שֶׁלְּשׁוֹן "דֶּשֶׁא" הוּא לְבִישַׁת הָאָרֶץ בַּעֲשָׂבִים כְּשֶׁהִיא מִתְמַלֵּאת בִּדְשָׁאִים.
תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ – תִּתְמַלֵּא וְתִתְכַּסֶּה לְבוּשׁ עֲשָׂבִים. בְּלָשׁוֹן לַעַ"ז נִקְרָא דֶּשֶׁא אירבידי"ץ [erbediz = מעשב, מכלול העשבים] כֻּלָּן בְּעִרְבּוּבְיָא, וְכָל שֹׁרֶשׁ לְעַצְמוֹ נִקְרָא "עֵשֶׂב".
מַזְרִיעַ זֶרַע – שֶׁיְּגַדֵּל בּוֹ זַרְעוֹ, לִזְרוֹעַ מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם אַחֵר.
עֵץ פְּרִי – שֶׁיְּהֵא טַעַם הָעֵץ כְּטַעַם הַפְּרִי. וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כֵּן, אֶלָּא "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ... עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי" וְלֹא הָעֵץ פְּרִי. לְפִיכָךְ כְּשֶׁנִּתְקַלֵּל אָדָם עַל עֲוֹנוֹ נִפְקְדָה גַּם הִיא עַל עֲוֹנָהּ וְנִתְקַלְּלָה.
אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ – הֵן גַּרְעִינֵי כָּל פְּרִי, שֶׁמֵּהֶן הָאִילָן צוֹמֵחַ כְּשֶׁנּוֹטְעִין אוֹתוֹ.
מפרשי רש"י
[לא] אין דשא וכו'. פירוש לשון 'עשב' הוא על כל עשב ועשב בפני עצמו, אבל 'דשא' הוא על לבישת הארץ כשהיא מלאה בדשאים. והקשה הרמב"ן והלא רז"ל אמרו דשאים לשון רבים, ואילו לפירוש רש"י כי לבוש האדמה כשהיא מתמלאת בדשאים נקרא 'דשא' - לא יתכן לומר לשון רבים לומר 'דשאים'. ורש"י בעצמו (כאן ובפסוק יב) הזכיר לשון 'דשאים' בלשון רבוי. והרב מזרחי תירץ כי לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (חולין דף קלז:). ואין צריך לפירושו, דודאי דעת רש"י כי בודאי יקרא 'דשא' לבוש האדמה כשהיא מתמלאת בדשאים והכל הוא לבוש אחד, מכל מקום יכול האדם להפריד זה מזה ולומר שני דשאים כאשר הם מחולקים ואינם מחוברים. והרי 'בגד' יקרא אפילו אם היה אלף אמה, ומיד שנתחלק נקרא 'בגדים' על שם החילוק. אבל 'עשב' אין צריך לחלק, כי כל עשב מחולק לעצמו, לכך אמר 'מתמלאת בדשאים', ופירושו כאשר יתחברו ביחד דשאים מחולקים נקרא זה 'דשא', כמו כאשר יתחברו בגדים יקרא זה 'בגד' אחד, וכך יוכל לומר 'דשא פלוני' אף על גב שלשון 'דשא' נאמר על דשא שהוא לבוש בלבד ואינו מין לעצמו, מכל מקום יכול לומר מין לעצמו כאשר יפרש בפירוש 'דשא פלוני', והרי שם 'בגד' נופל על כל דבר שהוא בגד בלבד, ומכל מקום יוכל לומר גם כן 'בגד פלוני', ואין כאן קושיא כלל. אבל לא ידעתי למה הוצרך רש"י לדבר זה, שהרי שפיר יש לומר כי 'דשא' יקרא על הירוק בלבד, מבלי בחינת צורתו, רק הירק נקרא 'דשא', ועשב כל אחד ואחד יקרא 'עשב', היינו בשביל חילוק צורה שלו, דודאי חילוק גדול בין 'עשב' ובין 'דשא'; 'דשא' יקרא מיד שיצמח קודם שניכר מה הוא העשב, ו'עשב' יקרא כאשר יש לו הכרה מה שהוא זה העשב, לכך נאמר "תדשא הארץ דשא" כי מתחילתו יקרא 'דשא' ולבסוף נקרא "עשב מזריע" כאשר נגמר גידולו, והשתא שפיר יש לומר 'דשאים' אף על גב דלשון 'דשא' רק על הצמח בלבד, מכל מקום יאמר לשון רבוי כאשר הם שנים:
[לב] שיגדל בו זרעו לזרוע בו במקום אחר וכו'. פירוש האי "מזריע זרע" אינו רוצה לומר שהעשב מזריע הזרע בארץ, שאין העשב מזריע בארץ, אלא שהוא מגדל בו הזרע שהאדם מזריע במקום אחר, ומפני זה נאמר על העשב שהוא "מזריע זרע":
[לג] והיא לא עשתה כן וכו'. אין הפירוש שהאדמה עברה במזיד על ציווי הקב"ה, שאין יצר הרע בה שתהא עוברת על ציווי הקב"ה, אבל כי הארץ הזאת שנוי יש לה, שהיא בלבד נחשבת מן התחתונים, כי "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קט"ו, ט"ז), יורה בזה כי שינוי יש בין הארץ ובין השמים, כי השמים הם מן העליונים, והארץ מן התחתונים, ובעבור חסרונה היא מחסרת מן השלימות תמיד. וזהו שאמר (ר' קהלת ז, כ) "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", פירוש כי אי אפשר להיות האדם צדיק "בארץ", אשר יעשה תמיד הטוב והשלימות "בארץ" שהיא מוכנת תמיד אל החסרון, בעבור חסרון שלה. לכך כאשר גזר מאמר הקדוש "עץ פרי - עושה פרי", בעבור חסרונה לא היתה ממלאת רצון בוראה והיתה מחסרת מן השלימות. וכאשר חטא האדם (להלן ג, ו), בא לו פחיתת חטאו אשר חטא גם כן מזה, לפי שהוא נברא מן האדמה (להלן ב, ז) אשר יש בה מן חסרון, ולפיכך נמצא חסר גם כן, שלא היה מקיים מצוות בוראו על השלימות:
ודוקא חטא זה עשתה האדמה, שלא היתה ראויה שתוציא הארץ שיהיה טעם העץ כמו פרי, וזה כי הארץ בעצמה היתה מקבלת השפעה מן העליונים, ואצל העליונים נחשבת הארץ כמו פרי המקבל מן העץ, ודבר זה מבואר מאוד בדברים עמוקים איך הארץ שהיא יסוד התחתון מקבלת מן אשר במעלה עליונה ממנה, לכך לא נתנה כח רק לפרי שהוא דוגמתה, אבל לא נתנה כח וטעם לדבר שהוא גדול במעלה יותר מן הארץ, לתת כח לו כפי צרכו אחר שהוא גדול ממנה, ולפיכך הארץ לא היתה מוציאה "עץ פרי" שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, והיתה מוציאה פרי שיש בו טעם, ולא העץ. ודברים אלו ראוי להבינם, כי הם דברי חכמה מאד. ולפיכך הארץ עשתה הבדל בין הפרי ובין העץ. [ואם לא הפרידה ביניהם, היה המקבל - שהוא דבר חסר - בטל אצל העיקר - שהוא האילן, ועכשיו אין הפרי בטל, והמקבל בעצמו דבר חסר, וזהו חטא האדמה]. וכאשר חטא אדם ולקח הפרי מן העץ, בשביל שהיה נחמד (להלן ג, ו), בעבור שנברא מן האדמה החסירה, והוא כמו פרי, נתאוה לפרי לחסרנו, [לפרי דוקא הבדל, וכאשר לקח הפרי עשה מן המקבל החסר - עיקר, שנמשך אחריו. ודוקא על פרי זה הזהיר, מפני שהעץ בתוך הגן, וכל דבר שהוא בתוך ובאמצע ראוי להיות עיקר, והנה האדם נמשך אחר המקבל, ועשה אותו עיקר - דבר שהוא חסר, ואלו הם דברי חכמה מאוד]. ולכן בא העונש אל כל המפרידים והמבדילים בין העץ ובין הפרי בשביל חסרונם:
ולקמן (ג, יז) פירש רש"י משלו משל למי שיצא לתרבות רעה שמקללין השדיים שינק מהם, ולכך האדם שנברא מן האדמה, כאשר חטא - קלל את האדמה. והפירוש כי מפני שהאדם נברא מן האדמה, והיא שגרמה לאדם לחטא, לפי שהאדמה היא חומרית, כמו שאמר (להלן ג, יט) "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ודבר החומרי סבה לחטא, כמו שהאם שממנה נולד הבן סבה לחטא הבן, שהיא נותנת גם כן החומר שממנה נוצר, עיין בפרשת וישלח שם נתבאר. לכך כאשר באה הקללה לאדם, באה גם אל הדבר שהיא סבה לחטא. וכאן פירש רש"י מפני שעברה על ציווי של הקב"ה נפקדה עונה עליה, והם שתי לשונות בבראשית רבה (ה, ט), דרכו של רש"י לפרש במקום אחד לשון אחד ובמקום השני לפי לשון השני. ללשון אשר פירש בכאן - חטאה גם כן האדמה שהוציאה פרי, ולא "עץ (עושה) פרי", ובשביל זה היה הבדל בין הפרי ובין העץ, וכאשר בא האדם ולקח פרי מן העץ, שהיה הפרי נחמד לו, כשבאה הקללה על לקיחת הפרי, באה הקללה על כל המפרידים בין הפרי ובין העץ בשביל חסרון שלהם, והבן זה מאד. וללשון שני הקללה לארץ בשביל שהיא הסבה והגרם לחטא האדם:
[לד] הם גרעיני כל פרי. פירוש הא דכתיב אצל עץ פרי "אשר זרעו בו", ולא כתב כן אצל עשב האדמה, מפני שכאן רוצה לומר הזרע הוא בפרי, שהגרעין הוא תוך הפרי, ולא כן בעשב הארץ שזרעו גדל בחוץ, לכך כתב שכאן נקרא גרעין הפרי "זרע" לפי שמהן צומח האילן, לכך נקרא גם כן "זרע" אף על גב שהוא תוך הפרי ובשם פרי יקרא, כמו זרע העשב שזרעו גדל בחוץ והוא בפני עצמו:
לא דשא לשון עשב כו' —
- פירוש, עשב ייאמר על כל קלח וקלח בפני עצמו, ודשא ייאמר על לבישת הארץ בדשאים כו'; זהו כוונת רש"י.
- וטען הרמב"ן, שאם כן לשון "דשא" לא יתרבה, ורבותינו ז"ל אמרו: הרכיב שני מיני דשאים כו'. והרב עצמו הזכיר 'דשאים', ואמר: "כשהיא מתמלאת בדשאים" כו'.
- והוסיף הרא"ם ז"ל להקשות וזה לשונו: והוא הדין נמי שהיה לו לטעון ממה שאמר "שני מיני דשאים", שאם לשון "דשא" כולל כל המינים, איך יתכן שייקרא המין האחד "דשא" עד שיאמרו "שני מיני דשאים"?
- ותירץ הרא"ם שאינה טענה, דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, עכ"ל. וזה דחוק מאד.
- והגור אריה חשב לתרץ, שיש לומר שלשון "דשא" ייאמר על הירוק בלבד, מבלי בחינת צורתו, רק הירוק נקרא שמו "דשא"; ו"עשב" ייאמר על הצורה המינית. והרי יש חילוק גדול בין דשא ובין עשב: דשא נקרא מיד כשיצמח, קודם שניכר מה הוא; ועשב ייקרא כאשר יש לו הכרה מה שהוא, רוצה לומר, מאיזה מין. וסיים ואמר: לכך נאמר "תדשא הארץ דשא", כי מתחילתו נקרא "דשא", ולבסוף נקרא "עשב מזריע", כאשר נגמר גידולו. והשתא שפיר יש לומר "דשאים", אף על גב דלשון דשא רק על הצמח בלבד, מכל מקום ייאמר לשון ריבוי כאשר הם שניים, עד כאן לשונו.
- והנה תירוץ הרא"ם, כבר אמרנו שהוא דחוק מאד. ואשר חשב הרב האריה לתרץ, ייראה שאינה תירוץ כלל. וזה שהוא רצה לבדות לשון מעצמו, ויפרש דשא על הירקות ועשב על צורת המין, מי יאמר לו שלשון הקדש כן הוא? וכי מבדין לשון מעצמו? הרי לא היה בשעת דור הפלגה, ויהיו כאן ע"א לשונות.
- ועוד, שלשון עשב ייאמר על כל קלח וקלח, ובעוד שהוא צומח טרם יוכר המין – ייקרא כל קלח עשב; והוא רוצה לפרשו על כל מין ומין.
- ועוד, מה זה הלשון שאמרו: "הרכיב שני מיני דשאים" כו'? וכי מרכיבין הירקות קודם שצמח כולו? ומה שאמר רש"י: לא דשא לשון עשב כו' – כך ידוע הוא, שכן הוא לשון הקודש.
- ולכך אומר אני שדברי רש"י הם נכונים וברורים וזכים, ואין בהם גמגום כלל. וזה, שבתחילה מיד שהתחיל הפסוק: "תדשא הארץ דשא עשב", קשה לו לרש"י, שהתחיל הכתוב בחדא וסיים בתרתי: התחיל ב"תדשא", שהוא לשון "דשא", וסיים ב"דשא" ו"עשב", משמע ששניהם כלולים במלת "תדשא" שנאמר בראשונה; ואם כן משמע ששני הלשונות אחד הם, אלא שהם שמות נרדפים. ולכך הקשה, אם כן למה לא התחיל בעשב, שהוא השם המפורסם, 'תעשיב הארץ עשב דשא'? ועל זה אמר: לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ועל כן לא היה לשון המקרא כו', כי לא היה נופל לומר לשון דשא אם היה מתחיל 'תעשיב הארץ' כו'. אבל בהתחלתו "תדשא הארץ", נופל שפיר עליו לומר לשון עשב, שמיני דשאים מחולקים כו'. והכוונה, כי לשון דשא אינו אלא כשנתמלאה ונתלבשה הארץ מקלחין ועלין הרבה, ואפילו היו כולן ממין אחד, היו נקראים דשא, וכל קלח וקלח או עלה הנשרש בפני עצמו נקרא עשב, הן ממין אחד הן מהרבה מינים. ולכך אין לשון למדבר לומר 'דשא פלוני', כי אין לשון דשא אלא לבוש הארץ כשנתמלאית על פני כולה, ואפילו הוא מין אחד. ואם היתה מגדלת הארץ שנה אחת מין אחד על פני כולה, הרי זה דשא אחד, ובשנה האחרת היתה מגדלת מין אחד על פני כולה, היה זה דשא אחר, רוצה לומר לבוש אחר, והרי כאן שני מיני דשאים, כאילו אמר: שני מיני לבושין. וכשמגדלת בשנה אחת הרבה מינים ומתמלאית מהם על פני כולה, כאשר היא נוהגת כן באמת, הכל יחד נקרא דשא, שהרי בין הכל הם לבוש אחד, כמו שהוא בלבושי בני אדם: כשתעשה לך בגד מצבע אחת, זהו לבוש אחד; וכשתעשה לך עוד בגד אחר מצבע זו או מצבע אחרת, זהו לבוש שני, הרי שני לבושים. ואם תעשה לך בגד מהרבה מיני צבעים ותתפרם יחד, זהו גם כן אינו אלא לבוש אחד. וכן הוא העניין ממש בלבושי הארץ. וזהו כוונת רש"י, שכתב אחר כך: בלשון לע"ז נקרא דשא ארבזו, כולן בערבוביא כו', כלומר: כולם אף על פי שהם בערבוביא אינם נקראים אלא דשא, רוצה לומר לבוש אחד, שהרי כולם יחד מלבישים ומכסים את הארץ כלבוש אחד הנעשה מהרבה מיני צבעים, וכל שורש לעצמו נקרא עשב אפילו ממין אחד. ואם כן, הכי פירושו דקרא: "תדשא הארץ" וגומר, תתמלא ותתכסה הארץ לבוש, ואותו לבוש יהיה עשב, כלומר: לא יהיה מחובר יחד, אלא יהיה קלחי קלחין.
וכי תימא, אם כן היכן צווה השם יתברך שיהיו הרבה מיני דשאים? שמא על ידי ציוויו שאמר "תדשא" כו' לא יהיה אלא מין אחד? לפי פירושינו אין זה קושיא, דמלת "למינו" הכתוב גבי "עץ עושה פרי" קאי גם כן על ציווי "תדשא", כאילו אמר: 'תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינו עץ פרי' וגומר; כלומר, שהדשא והלבוש הזה יהיה הרבה מינים, כמו שעל כרחך תצטרך לפרשו כך גבי האילנות, שהרי שם גם כן לא כתוב אלא "עץ פרי עושה פרי", שאינו משמע אלא מין עץ אחד, והיכן צוה לעשות הרבה מינים? אלא על כרחך במלת "למינו" צוה כן; וזה קאי נמי על הדשאים.
ואף על פי שכתב רש"י אחר כך גבי "ותצא הארץ דשא" וגומר, "אף על גב שלא נאמר למיניהם בדשאים בצווייהם" כו', אינו רוצה לומר שמלת "למינו" לא קאי על "תדשא הארץ" ולכך הוצרך לומר שנשאו קל וחומר כו'; אלא רצה לומר, מפני שלא נאמר "למינו" בפני עצמו גבי "תדשא דשא" בציווי כמו שנאמר גבי מעשה, "ותוצא הארץ דשא למינהו" וגומר, שמע מינה דהבינו דמלת "למינו" קאי גם כן עליהם מטעם דנשאו קל וחומר בעצמם לקיים הציווי במעשה. אבל האמת הוא לעולם דמלת "למינו" ד"עץ עושה פרי" קאי גם כן על ציווי ד"תדשא הארץ דשא עשב" וגו', וזה נראה לי דעת רש"י.
והיא לא עשתה כן אלא כו' —
- לשון הגור אריה:
- אין הפירוש שהאדמה עברה במזיד על ציווי הקב"ה, שאין בה יצר הרע שתהא עוברת במזיד על ציווי הקב"ה, אבל כו', עד כאן לשונו.
ואני אומר, אם היתה הכוונה על הארץ התחתונה ממש שנצטוותה ועברה על ציווי השם יתברך, היתה הקושיא ודאי קושיא חזקה ואי אפשר לתרצה. אבל הוא צלל במים אדירים ולא העלה כלום ואין דבריו מן הצורך, כי אינו מדבר אלא מן הכח ומזל שיש לה למעלה, והוא מן הכח שיש להם בחירה, כעניין המלאכים הידועים שנפלו בעבור בנות האדם, ודי למבין, והוא שנתקללה גם כן. נראה לי.
בד"ה לא דשא כו' שנ"ל שאינה כו' נ"ב ולי נראה דלק"מ דכי היכי שכתב מינים שייך נמי לשון דשאים כמו מיני בגדים ודוק מהרש"ל:
בד"ה שיגדל כו' בסוף הדיבור נ"ב יתור מהרש"ל ור"ל כל הדיבור מיותר: בד"ה נפקדה על עונה כו' נ"ב ולי נראה שעיקר קללת האדמה שמוכרחת להוציא גידולין חוץ לטבע ואם כן לפי מעשיה היה לקללה שהוציאה חוץ לטבע בעילוי יותר ולא בגריעו' רק שקללת האדמה גרמה לגריעות ומשום קללת האדם לבד בלא חטאה לא היתה נקלל רק בכינוי אחר כמו שאומרים העולם אבל להיותה נלקית באמת אינו בלא חטא ודוק מהרש"ל: