מעשה שמשון/ראש א חלק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
מעשה שמשון
חלק:  א  |  ב  |  ג  |  ד  |  ה  |  ו  |  ז  |  ח  |  ט  |  י  |  יא  |  יב  |  יג  |  יד  |  טו
חלק:  א  |  ב  |  ג  |  ד  |  ה  |  ו  |  ז
חלק:  א  |  ב  |  ג  |  ד  |  ה  |  ו  |  ז


תמנית, מרמה וחשק.

תמנית[עריכה]

מי יקום לי בין כל מרעים אלה.

מי יחזיק לי ויעזרני?

מי יערב לבו אלי לגשת,


<עמוד יד> ממסגרי לבב אישי הניח

דברי־חידתו, אשר בם נכלאו.

הנה לבי תסב אימה ופחד

וכים נגרש השקט לא יוכל סלה

פן מאכלת אש ביתי שימו.

(תשמע רגלי המרמה כי באה)

אך קול צעדה כי יקרב אשמעה,

ידמה לקול רגלי הבת אהבתי,

מרמה רעיתי.

מרמה[עריכה]

אני

תמנית[עריכה]

מי זה הביאך, אחותי, עד הנה

עתה ביום צר לי, אשר חמדתי

אותך כי תעזרי אותי.

מרמה[עריכה]

הנני לעזרתך מה־לך איפא, הגידי?

מה תהמי? מה תיריאי?

תמנית[עריכה]

יראתי פן אהיה אל אש אכלת לחם.

מרמה[עריכה]

אל אש אכלת לחם.

מה־זה ועל מה־זה, אמרי לי עתה,

כי מזמה לא יבצר ממני

להצמיח ישעך. הלא ידעת

כחי וידי רמה,

לא יעצר נגדי כח איש־חיל.

אני חכמה שכנתי,

לא יעמד נגדי כל נבון-לחש,

<עמוד טו> על כל כנפות הארץ

כנפי עצם ידי צלם יפרשו.

אל תכחדי נא איפא ממני,

בתי, מה תיראי, ואל תיראי,

כי לעזרתך אני.

תמנית[עריכה]

אולם רעיתי, הן אמת אגידה:

הנה עד הלום בא - זה ימים רבו -

בחור צח ואדם, יפה עינים,

כאיש גבורתו, אין יערכהו.

מדי ראותו את פני ־ אף אני

את זיו זיו יפיו ראיתי -

הביא בכליותי יליד־החשק

בני־אשפתו ורשפי שלהבת

יחתה בחיקי, עד לבי הבעירו.

כן גם לעומתי יבער כמוני

לב זה ידידי, עד יחדו חברנו.

ביום חתנתנו

עשה משתה ונשמחה בו יחד,

כי כן יעשו כל־בחורי חמד.

אז נספחו אליו שלשים רע,

וחידה להגיד לו נתן למו,

כי אם דרכה יבינו,

שכר לפעלתם יתן,

אם אין ־ הם לו שכר יתנו.

וזמן נתן להם, ימים שבוע,

עתה ־ זה ימים שלשה עברו,

הן נוסדו כלם ואלי באו

<עמוד טז> לאמר: פתי אישך ויגד־לנו דברי חידתו,

כי אם לא, תדעי כי בית אביך אתך תאכל שלהלת.

עתה שעפי המו,

גלי לבבי נגשים ירומו אף השקט לא יוכלו,

כי איך לעשות זאת הן לא אדעה,

ומגורותי ותסבנה את לבבי, עד לא ימצא מנוח.

אם יש לאל ידך, נא הושיעיני.

כי אליך גליתי את אנחותי כי רבו.

מרמה[עריכה]

אך כל שאונך זה עתה תשקטי, הרגעי ודמי,

כי כן נקלה לי לגלות ישע לך ממגורת שוא אשר יגרת.

זאת תעשי, בתי, ואז תצליחי,

לשפך נחלי דמע לפני ידיד חשקך ולא תחדלי,

אף תאמרי בכה אליו:

איככה תאמר כי נפשך אך בי דבקה ובינותנו רב מאד הדרך.

הנה החידה חדת לבני עמי ולי לא הגדת.

היקרא לזאת שלהבת־חשק או רק פרי־שנאה׳ הי שנאתני.

שובי לעשות זאת אחת ושתים, <עמוד יז> כי ללבו ירך, אם אבן איננו,

ואת ללבו יגלה אליך.

תמנית[עריכה]

אך טובו, אחותי, אמרותיך.

כן נתיבות, אשר דרכת במו לבא עדי, יהיו ברוכים סלה.

אך עוד דבר הואלתי:

אולי לא יאבה לי ויאטם אזן מקול בכיי כמו החרש פתן,

מה אעשה אפוא, כי לא יחדלו רעיו מרעים לי להכחידני.

מרמה[עריכה]

אם לא יאבה אליך,

עת כי יבער לבו לרוות דודיך, חרחיקי נדוד ממנו.

תמנית[עריכה]

אם גם לזאת לא ישים לב, מה אעש?

מי זה אשר אראה מרחוק?

מרמה[עריכה]

אנה?

תמנית[עריכה]

לא תראי נער זה יקרב אלינו?

והוא רובה קשת, אם לא שגיתי.

בין כתפיו אראה (אך לא אדעה אשר אראה, כי עוד ירבה הדרך) ככנפי נשר.

מרמה[עריכה]

כן, עתה אראהו.

תדעי מי זה?

הוא יליד־החשק,

קשתו בימינו יחזיק ואבר כמו נשרים יעל. <עמוד יח>

תמנית[עריכה]

יהיה שלום בואו, כי הוא יצליח לבד כל עצתנו.

עתה אחלי לפניו אפילה:

יכין חציו על יתר, עד לב, ידידי ישלחם ללכת,

כי אז יבער לבו לחשקי סלה.

ואם ימנע ממני הגיד חידתו, אף אני ארחיקה נדוד כאשר רעלתי אמרת.

אז אחרי ירדף, כי לא יוכלו כליותיו התאפק בין רשפי־חשק.

מרמה[עריכה]

כן, אחותי, דברת.

עתה נקום נלכה, נרוץ לקראתו ואפים ארצה נשתחוה לו,

כי לא ימנע מנו את כל אשר נשאלה.

(תלכנה לקראתו ותשתחוינה).

חשק[עריכה]

נשים שאננות, מה תעשינה פה? השלום לכן?

תמנית ומרמה[עריכה]

שלום. ובאנו להשתחוות לך, צבי חשקנו.

חשק[עריכה]

מה תדרשנה ממני? מה תחפצנה?

שאלנה, כי לא אמנע מכן אשר אוכלה.

תמנית[עריכה]

אולם דבר קטן אשאל ממך, הלא מצער היא, כן לא תמנעה. <עמוד יט>

חשק[עריכה]

אשר אוכל שאלי כי אעשה.

תמנית[עריכה]

רק ממך חפצתי, כי תעז ידך ואת חציך בלב שמשון דודי תשלח,

למען יבער בלבת אהבתי סלה.

חשק[עריכה]

לכי אל תיראי, כי את זאת אעש, את תאותך אמלא.

תמנית[עריכה]

אף אני אמתך אהיה ולמשמעתך אסור, ולא אסור כל ימי נצח.

יליד־חשק, תשואות־חן אליך נקריב לעולמים,

צבי חשקנו על שכמנו יערב סבלך ותרם ידך, כן יגל לבנו.

(ילך החשק).

מרמה[עריכה]

עתה הלא שמעת בתי איך תעשי.

תמנית[עריכה]

הנה שמעתי כן ספרות לא אדעה איככה תהלתך כי רבה הן אספר אותה, אם אדם סלה.

כי עד תכונתה הן לא אבאה, ידי למו פי כן לדם אשיבה,

עבודתי על מזבחך אקריבה.

הנה דומיה-תהלה, אם רבו תהלות איש, עד לא יספרו <עמוד כ>

כי אם מכל תכלה מאד ירחבו, איך לשים קץ להם־לשוא יאמרו.