"לכו", מזמורים אלה עד סימן ק' כולם מדברים מענין אחד, מדבר על שני מיני הנהגות שיניהג ה' עולמו,
א) השגחה באמצעות הטבע,
ב) השגחה נסיית שלא באמצעות הטבע, ומזמור צ"ה הוא הוצעה למזמורים הבאים אחריו, מודיע הבדל בענין זה בין ישראל לעכו"ם, ואח"ז ידבר במזמור צ"ו צ"ז, מענין הנהגה הראשונה באמצעות הטבע שבזה יעשה נסים נסתרים, ובמזמור צ"ח צ"ט ידבר מן ההנהגה השניה. ובאו בם דברים נמרצים ונשגבים מאד, השני פסוקים הראשונים, הם כעין מפתח אל כל הענין. - אמר "לכו נרננה לה'" שנרנן לו,
א) מצד שהוא ה' בורא העולם וממציא כל המציאות,
ב) "נריעה" ביחוד, מצד שהוא "צור ישענו", שהוא מצד ההשגחה הפרטיית, שהתרועה תהיה עת שבא המלך בתוך העם שאז יריעו תרועה גדולה, כמ"ש מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים וידעו כי ארון ה' בא אל המחנה (ש"א ד'), ויריעו העם ויאמרו יחי המלך (שם י'), והנה הכרת ה' והשגחתו תהיה ע"י שני אופנים,
א) הכרת מעשיו המיוחדים ע"י הכוללים, ר"ל שע"י שיכירו תחלה ע"י כלל הבריאה שיש בורא שהוא סבת הסבות, עי"כ יחקרו במעשיו הפרטיים איך כולם ערוכים בחכמה ובחסד וברחמים על בריותיו, וידעו שהוא המשגיח ג"כ והמנהיג את העולם, והכרה זו היתה מיוחדת אל העכו"ם, ובזה קורא לבני העולם, "לרנן לה' תחלה", ששם הויה מורה על הבריאה הכוללת, ועי"כ נכיר גם השגחתו "ונריעה לצור ישענו":
"נקדמה", ההכרה השנית שנשיג מעשיו הכוללים מן המיוחדים, וזה מיוחד לישראל, שהשגחתו הפרטיית דבוקה עמהם והרבה לעשות עמהם אותות ומופתים עד שהכירו מזה שהוא משגיח עליהם בהשגחה פרטית מופלאת, ועי"כ הכירו ג"כ שהוא הבורא שברא כל, כי מי שיוכל לשנות הטבע הוא בראה בהכרח, ושע"כ התחיל במעמד הר סיני אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אני ה' אשר בראתי את העולם, כמ"ש הכוזרי, מפני שלנו נודע ה' על ידי הטובות הפרטיות שעשה עמנו וע"י השגחתו, ועז"א "נקדמה פניו בתודה" שתחלה נבוא בתודה והודאה על טובותיו הפרטיים אלינו, ואח"כ "בזמירות נריע לו" שהוא ספור שבחיו הכוללים:
"כי אל גדול", מבאר ההבדל בין שני ההכרות האלה, לעכו"ם ה' הוא "אל גדול ומלך גדול", (אל מורה על הכח והיכולת, ומלך מורה על ההנהגה והממשלה), העכו"ם יכירו תחלה שהוא "אל גדול על כל אלהים", שהוא בעל יכולת והוא תקיף על כל אלהים, ר"ל כחות הטבע כולנה, מצד שברא הכל, ועי"כ יכירו שהוא "מלך גדול על כל אלהים", ר"ל שמנהיג הכל ע"י השגחתו:
(ד-ה) "אשר", שיעור הכתובים, "לכל אלהים הוא אל גדול ומלך גדול" מצד "שבידו מחקרי ארץ" ומצד "שלו הים והוא עשהו", שהם ישיגוהו ע"י מעשיו הכוללים, מצד שברא ארץ והרים וימים, אבל אנחנו "נשתחוה ונכרעה ונברכה" מצד "שהוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו", היינו מצד מעשיו המיוחדים וטובותיו הפרטים אלינו. והנה באר הבדל גדול בזה, כי העכו"ם שהם יכירוהו רק מצד מעשיו הכוללים, שע"י שיראו שיסד את המציאות בחכמה נפלאה ולבעבור תכלית, עי"ז יכירו ג"כ שהוא משגיח על קיום הבריאה והתמדתה, הנה הם לא ישיגו רק שהוא מקיים הבריאה ומעמידה עפ"י חקים הטבעיים אשר יסד בעת היצירה, וכן לפי השגתם עשה כל מה שעשה לכונן את התבל מצד רצונו לבד, ואין לה קשר עם מעשים הבחיריים של בני אדם, וז"ש שהם יכירו "שבידו מחקרי ארץ", שהם בידו וכחו, ושהם בידו לא ביד בני אדם, ר"ל שאין זה תלוי במעשיהם, "וגם תועפות הרים לו", שהגם שהארץ נשתנה אחר הבריאה הראשונה והולידה הרים וגבעות, (כי ההרים נולדו אחר הבריאה) בכל זאת אין זה מצד בחירת הארץ ורצונה רק הוא מיוחס "לו" להשם בלבד, אל חקים הטבעיים שיסד בארץ שעל פיהם יעמדו הרים על ידי רעש הארץ או הטבעת מקומות ודומיהם, וכן "אשר לו הים" שזה ג"כ מיוחס לו, מה שאחר הבריאה הראשונה אמר יקוו המים ונעשה הים והיבשה:
"עשהו, יצרו". מבואר אצלנו ההבדל בין בריאה יצירה עשיה, שבריאה הוא הוצאת עצם הדבר מאין אל היש, ויצירה הוא הוצאת הצורה המתדבקת, ועושה הוא גמר הדבר והוצאת הצורה הבלתי מתדבקת, והבחינה בין הצורה המתדבקת ובין הצורה הבלתי מתדבקת, הוא, שהצורה המתדבקת לא תסור מעצמה אם לא ע"י הכרח, למשל המתכת שהיא מקשה לא תותך רק ע"י האש, ובסור האש תשוב להיות מקשה כבתחלה, אבל הצורה הבלתי מתדבקת תוסר מעצמה, וכן צורת הים הוא בלתי מדובק אליו כי הוא מקובץ במקום אחד נגד טבעו, שטבע המים היו לכסות הארץ, רק ע"י דבר ה' המים נקוים נגד טבעם, ולולא פקודת ה' עליהם היו שבים לכסות הארץ, אבל צורת היבשה היא צורה מתדבקת ולא תסור רק ע"י מקרה אם יעלה הים ויכסה את הארץ:
"באו", אבל אנחנו אין אנו מכירים אותו תחלה ע"י מעשיו הכוללים, כי אנחנו, "באו ונשתחוה ונכרעה לפני ה'", לא בעבור שברא כלל המציאות רק בעבור שהוא "עשנו", שעשה אותנו לו לעם, שאנחנו נשיג אותו תחלה על ידי טובותיו המיוחדים:
ביאור המילות
"נכרעה, נברכה". כרע הוא כריעת הראש עם קצת הגוף, ונברכה היא כריעת הברכים בארץ, כמו כרעו על ברכיהם:
"כי הוא אלהינו", אנחנו משיגים אותו מצד שהוא אלהינו המיוחד אלינו, לא ע"י הבריאה הכללית רק ע"י השגחתו הפרטית עלינו, שיש קשר בינינו ובינו, אם מצדו "שהוא אלהינו", ואם מצדנו שאנחנו "עם מרעיתו צאן ידו", שרועה אותנו כרועה עדרו ירעה והפליג טובותיו עלינו, עוד יש הבדל בזה, שיחוס הבורא עם הנבראים אינו תלוי בבחירתם החפשיית כי הוא ענין הכרחי מצד שבראם ואינו דבר מתחדש ולא דבר התלוי ברצונם ועז"א "אשר בידו מחקרי ארץ" ר"ל שהוא דבר התלוי בידו, וכן השנוים שנעשו כמו ההרים והים והיבשה מיוחס לו, אבל יחוס ה' וקשורו עם עמו הוא דבר התלוי בבחירתם, והוא דבר מתחדש עפ"י מעשיהם, שעז"א אבל "מה שהוא אלהינו ומה שאנחנו עמו וצאן מרעיתו" הוא דבר מתחדש "היום" ותלוי בבחירתנו "אם בקולו תשמעו":
ביאור המילות
"עם מרעיתו וצאן ידו". היל"ל עם ידו וצאן מרעיתו, כי העם ימשול עליהם המלך בידו, והרועה ירעה צאנו, אמנם ה' ימשול עלינו מצד שהוא רועה אותנו לא בכח ויד, וירעה אותנו מצד שהוא בעל היכולת ר"ל בכח למעלה מן הטבע:
"אל", ולפ"ז ראוי "שאתם אל תקשו לבבכם", ר"ל כי העכו"ם שעליהם זרוע ה' לא נגלתה באותות ובמופתים, אם אין מכירים את ה' אין זה בגדר קישוי לבב, (שגדר קישוי לבב הוא כשרואה מעשה ה' ונפלאותיו ומקשה לבו כנגדו כמ"ש ואני אקשה את לב פרעה) אבל אתם שראיתם בעיניכם את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה יהיה זה בגדר קישוי לב, "כמו שהיה במריבה וכיום מסה במדבר", כמש"ש כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי וגו' וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי אם יראו את הארץ, וז"ש.
"אשר נסוני אבותיכם" הגם "שראו פעלי", והיה זה מצד קישוי לבם, וגדר "הפעל" הוא שעדן פועל ועוסק בדבר, שהגם "שראו פעלי" איך אני עוסק תמיד בצרכם להיטיב להם בכל זה נסוני ובחנוני:
ביאור המילות
"נסוני, בחנוני". כבר בארתי (מלאכי ג' י' ולמעלה כ"ו ב') שהבוחן יבחן את הדבר אם הוא כפי מהותו הרגיל, והמנסה ינסה אם יש בו כח חדש, ותחלה נסוני שחשבו שאין זאת בכחי, כמ"ש הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, ואח"כ שכבר ידעו שיש זאת בכחי בחנוני אם ארצה לתת להם ואם אמלא דברי:
(י-יא) "ארבעים", הגם "שאריב ואקוט עם הדור הזה ארבעים שנה", ושיעור הכתוב, "ארבעים שנה אקוט בדור אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי ואומר עם תועי לבב הם", שעם הדור הזה שגזר עליהם שלא יכנסו לארץ והוליכם ארבעים שנה במדבר, התקוטט עמם כל משך הארבעים שנה ואמר להם שהם עם תועי לבב, כמ"ש ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר שלמותיכם לא בלו וכו' למען תדעו וכו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות וגו' עד היום הזה:
