אל תקשו לבבכם - אל תקטרו

(תהלים צה ח): "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה, כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר"

הפרק התחיל כשיר שבח ותהילה לה', (תהלים צה א): "לְכוּ נְרַנְּנָה לה', נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ". פתאום, באמצע, הוא הופך לנאום תוכחה! מה הסיבה לשינוי?

1. המפרשים פירשו את הפסוק בהמשך לפסוק הקודם, (תהלים צה ז): "כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ; הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ": "המזמור נועד מעיקרו להיות מושר בפי חוגגים ההולכים אל בית המקדש... החוגגים נכנסים אל המקדש ומשתחוים... ואומרים כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו. וכשהמשורר שומע את הדברים האלה, הוא פונה אליהם בדברי תוכחה ומוסר, שעליהם לקיים למעשה את מה שהם אומרים בפיהם, והם חייבים לשמוע בקול ה' כראוי למכנים עצמם 'עם מרעיתו וצאן ידו'. והמשורר מדבר אליהם בשם ה'... ומזהירם שלא יקשו את לבבם ולא יכעיסו את ה' כדרך שהכעיס דור המדבר" (דעת מקרא, סיכום הפרק) .

- אולם, עדיין קשה להבין את השינוי הקיצוני בטון הדיבור - משמחה ותהילה לכעס ותוכחה.

2. ולענ"ד, נושא הפרק כולו הוא החובה לשמוח ולהודות, והאיסור "להתבכיין" ולקטר. פתיחת הפרק לכו נרננה לה' היא לא רק שיר שמח - היא קריאה ומצוה לשיר ולשמוח להודות לה' על הכל. החצי השני של הפרק מציג את הניגוד לשמחה והודיה - והוא מעשיהם של דור המדבר, שבמקום להודות לה' ולבטוח בו - כל הזמן בכו והתלוננו, (שמות יז ג): "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר 'לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא?!'".   זה המקום שנקרא מסה ומריבה,  (שמות יז ז): "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?'"( פירוט ).