מלבי"ם על תהלים צו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · צו · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שירו". מספר תחלה (בסימן זה ושאחריו) השגחת ה' באמצעות הטבע שיעשה נסים נסתרים ויסדר את הטבע באופן מסכים לתשועת ישראל ולהצלחת עבדיו ואוהבי שמו, ואמר "שירו לה' שיר חדש", כי העכו"ם היו יודעים שה' הוא הסבה הראשונה וקראו לו אלהא דאלהיא, רק שלא האמינו שהוא אינו דומה כפועל אחר, שאחר שפעל את מעשהו אין העשוי נתלה עוד בהפועל ונסתלקו ידי הפועל ממנו, למשל העושה מורה שעות, אחר שעשהו הוא סובב על אופניו וגליליו מעצמו, לא כן אצל ה' שהוא עודנו מסבב ועוסק במעשיו בכח שאין לו תכלית, וקיום הבריאה היא בריאה מתמדת, וכל המציאות לתלוי מכחו שאם יסלק רגע ידיו ממנו ישוב הכל אל האפס, וא"כ העכו"ם היו משוררים לו שיר ישן, על שהיה הסבה הראשונה להמציאות בראשית קדומים, ואתם תשירו לו שיר חדש, כי הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וזאת שנית "שירו לה' כל הארץ" לא כמו עד עתה שרובי ההמון עם מן העכו"ם כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ויחסו כל הבריאה לכוכבים ומזלות:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שירו", מפרש נגד מ"ש שירו לה' שיר חדש, והוא שעם מה "שתשירו לה' תברכו שמו", שהברכה לא תבוא רק על הטובה וההשפעה שישיגו ממנו, שהעכו"ם שלא הכירו שהוא המנהיג והמשפיע כל טוב הם רק יהללו שמו, אבל לא יברכוהו, אבל אתם תברכו שמו, כי תדעו שהוא המשפיע שפע ברכה, כי "תבשרו מיום ליום ישועתו", שישועתו מתחדש בכל יום, כי מחדש בכל יום מעשה בראשית ומצמיח ישועות חדשות בכל יום, ומבואר כי הבשורה לא תהיה על דבר הרגיל, רק על דבר שביאתו מסופק והוא בלתי רגיל לבא בתמידות, שלא יצדק לבשר שהאיר השחר בבקר, כי הוא דבר המתמיד ומוכרח לבא, ולכן אמר כי גם ישועתו המתמדת בכל יום תבשרו, שתבשרו שהוציא המאורות, כי גם יציאתם אינו דבר המוכרח רק תלוי ברצונו שמחדש בכל יום מעשה בראשית

ביאור המילות

"ברכו". עי' גדר הברכה לקמן קל"ד.

"בשרו". הבשורה הוא רק על דבר חדש בלתי מוכרח לבא מעצמו, ובא תמיד על דבר טוב, לבד ש"א (ד' י"ז) שבא על דבר רע מצד שראהו בעיניו, עי"ש:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ספרו", ונגד מ"ש שירו לה' כל הארץ מפרש "ספרו בגוים כבודו", כי עד עתה היו בין העכו"ם שתי כחות, שהם "גוים ועמים", (שמבואר אצלי שעמים הם חשובים יותר מן הגוים) שהגוים הפחותים לא ידעו מה' כלל, והעמים החשובים שידעו שיש ממציא ראשון וסבה ראשונה לא ידעו שהוא מושל ומשגיח ושהיכולת בידו לעשות בכל הבריאה כחפצו, ולפי דעתם ראוי לעשות לו כבוד מצד שהוא הסבה הראשונה, אבל לא לברך אותו, ולא לספור נפלאותיו, כי לא האמינו שהוא מנהיג העולם ופועל ישועות וברכה, ושבכחו לעשות נפלאות ולשדד הטבע, ועתה גם גוים הפחותים יכירו כבודו, שהוא הסבה הראשונה, "והעמים" החשובים שהם הכירו כבודו גם עד עתה, יכירו עתה "נפלאותיו", וידעו שבידו לשנות ולהרוס את הטבע כחפצו:

ביאור המילות

"בגוים, עמים". התבאר בכ"מ שעם מעולה מן גוי שמציין אומה שיש לה מלך:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי גדול", נגד מ"ש ספרו בגוים כבודו, מפרש "כי גדול ה' ומהולל מאד", שם גדול מורה שהוא הסבה הראשונה והאחרונה לכל דבר, כמ"ש בכ"מ, ור"ל שכחו מתפשט על כל ההויה, ובכ"ז הוא מהולל מאד, מפני שהכל נעשה בתכלית החכמה והחסד, עד שבכל פרט נראה יכלתו וחכמתו וטובו, ונגד מ"ש בכל העמים נפלאותיו מפרש "כי נורא הוא על כל אלהים", שבל תאמר שכחות הטבע הם קצובים באופן שלא יוכל לשנותם עוד, כמו האומן אחר גמר מעשהו שאין המעשה צריך לאליו עוד, וכן כחות הטבע עומדים בפ"ע ופועלים בכחם, רק הוא נורא על כל אלהים, שכל הכחות מתיראים ממנו, כי יכל לשנותם ולבטלם, כי חיתם וקיומם תלוי ברצונו, ובהסתלק רצונו מהם יהיו כאין:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כל אלהי העמים", שהם מיחסים אלהות לצבא השמים בחשבם שהם פועלים בכחם, הם "אלילים" בעצמם, כי כחם קצוב ומוגבל מאת בוראם, השמים שהעכו"ם עובדים להם אין פועלים דבר בכחם רק "ה' בשמים עשה", הוא העושה בשמים והכל בכחו ובשפעו, כי הוא עשה את השמים והכל נתלה ממנו:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוד והדר לפניו", ההוד הוא ענין פנימי בעצמות הדבר, וההדר הוא היופי החיצוני למראה עינים, וכן העז הוא ענין פנימי, שהדבר עז בעצמותו, והתפארת הוא ענין חיצוני שבו יתפאר לפני אחרים, עפ"ז יאמר שה' בעצמו נמצא לפניו הוד והדר, כפי רצונו הפנימי וכפי הרצון המתגלה, ומזה נשתלשל "עז ותפארת במקדשו", שמן ההוד הפנימי שנמצא בעצמו נשתלשל העוז במקדשו, שבו מנהיג העולם, ומן ההדר נשתלשל התפארת, שבו ינהיג הנהגה הפלאיית, שבה יתפאר בכחו הגדול:

ביאור המילות

"הוד והדר עז ותפארת", ההבדל בין הוד והדר התבאר אצלי בחבורי התו"ה (קדושים ס' ל"ח), שההוד הוא ענין פנימי, וכן העז נמצא בעצמות הדבר והוא גלוי יותר מן ההוד, וההדר הוא בחיצונית הדבר, והתפארת מדרגה גדולה ממנו, ובא אצל ה' תמיד על המעשים הפלאים שבם יתפאר בעולמו כמ"ש בכ"מ:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הבו לה' משפחות עמים", אתם משפחות עמים, בל תיחסו שום דבר לזולתו רק לו לבדו, ומבאר" הבו לה' כבוד ועז", ר"ל כי יש עמים שהודו במציאות האל, רק שאמרו שהגם שברא העולם אינו מנהיג העולם רק מסר ההנהגה למערכת השמים, ודמו אותו כמלך היושב בחדרי חדרים ומסר הנהגת המדינה לשריו ויועציו שהם ינהגו עפ"י החקים אשר חקק מבלי ישנו דבר, ובזה יאות לו הכבוד מצד שהוא הבורא, אבל לא העז ולא המורא, אחר שאין בכחו לשנות דבר, עז"א שיתנו לו בין הכבוד, מצד שהוא הבורא הכל, ובין העז, מצד שהוא המנהיג ובידו לשדד את הטבע, כפי רצונו וכפי הצורך להנהגת הגמול והעונש, ועתה מבאר שני אלה, נגד מ"ש "הבו לה' כבוד", אומר.

ביאור המילות

(ז-ט) "הבו וכו'". עי' למעלה כ"ט:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הבו לה' כבוד שמו", כי בצד זה מדמהו כמלך היושב בחדרי חדרים, והוא עצמו אינו ניכר לבני עמו, והכבוד שנותנים לנותנים לשמו, ובזה תדמו כעבדים נושאי מנחה לחצרות המלך ואינם מגיעים אל היכל המלך פנימה לראות פניו, כי הוא נסתר מבני עמו, ור"ל בצד זה שתכירו שהוא הבורא מגיע לו הכבוד והרוממות מצד זה "והמנחה שתשאו" לשמו "תניחו בחצרותיו", כאילו העולם כולו הוא חצר המלך הזה ששם נצבים שריו ופקידיו שמקבלים המנחה שתביאו אל המלך, כי הם העומדים תחתיו בזה, עתה מוסיף לאמר (נגד "הבו לה' עז").

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"השתחוו", אבל דעו כי באמת מן החצרות האלה שבאתם לשם תגיעו עד היכל המלך, כי באמת אינו יושב נבדל מן העם, רק מוכן להתראות לפני המבקרים חצרותיו ומקדמים פניו במחנה, ובעת תראו את המלך עצמו "השתחוו", אבל דעו כי באמת מן החצרות האלה שבאתם לשם תגיעו עד היכל המלך, כי באמת אינו יושב נבדל מן העם, רק מוכן להתראות לפני המבקרים חצרותיו ומקדמים פניו במנחה, ובעת תראו את המלך עצמו "השתחוו לפניו" ביראה ופחד "בהדרת קדש", שמצד הזה שמתגלה בהדרו יתרומם על החקים הטבעים ויפליא פלאות כפי רצונו, שזה נקרא בשם קודש, שהוא מה שיתנשא על הטבע, ובעת מתראה לבריותיו בהשגחתו הפרטיית אז יתעלה מחקי הטבע הקבועים אל הקדושה והפליאה, וזה הדרתו הדרת מלך, שאינו צריך אל שרים ופקידים עוזרים לו בהנהגה, כי הוא משפילי לראות בשמים ובארץ, ובזה "חילו מלפניו כל הארץ", שעי"ז מגיע אליו היראה והפחד, מצד שבכחו להרוס את הטבע ולהנהיג הנהגה השגחיית:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמרו בגוים", עפ"ז תודיעו בגוים, כי "ה' מלך", שלא מסר מלכותו והנהגתו לשרי צבאות ולכחות הטבע רק הוא בעצמו מולך ומנהיג, ואז תכירו כי גם ההנהגה הטבעיית כולה נסים נסתרים, וכי ערך את הטבע באופן שעמה ימצא ג"כ המשפט לגמול ולענוש, והנהגת העולם אינה קבועה רק לפי הטבע לבד, רק "שהגם שתכון תבל בל תמוט" בכל זה "ידין עמים במישרים", שהגם שחקי הטבע ערוכים וקבועים ולא ימוטו לעולם, בכ"ז ערך בחכמתו את הסדר הטבעיי באופן שיסכים עם הסדר ההשגחיי לפי המעשה, עד שהגם שהתבל מכונן על חקי הטבע, בכ"ז ידין עמים לפי הגמול או העונש, חקי הטבע ימשכו לפי מעשי בני אדם, כמ"ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם וכו' ועצר את השמים:

ביאור המילות

"אף תכון תבל". ע"ל צ"ג:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישמחו", ומצד זה "ישמחו השמים ותגל הארץ", יש הבדל בין שמחה ובין גיל, השמחה היא התמידית, והגיל הוא על דבר מתחדש, ובעת תתנהג ההנהגה לפי הסדר הקבוע יצדק "שמחה" על דבר הטוב המתמיד, ובעת יבא הטוב לפי המעשה לא לפי החק הקבוע, יצדק "גיל", ואחר שהנהגת ה' מצד זה מסודרת בין טבע והשגחה, שהשמים פועלים תמיד לפי סדורם הטבעיי המתמיד והם ישמחו תמיד, ובכ"ז תגיע ההנהגה אל הארץ לפי המעשה ויתחדש שם טוב ושפע לפי הגמול לא לפי החקים המסודרים, ויצדק בה גילה, ובאר איך ימצאו שני אלה ביחד, שהגם שישמחו השמים בכ"ז תגל הארץ, ר"ל שהגם שהשמים ומערכתם ילכו מהלכם הטבעיי והטבע תנהג כמנהגה, בכ"ז תונהג הארץ לפי ההשגחה ולפי הגמול והמעשה, שזה יהיה, או על ידי "שירעם הים ומלואו", שלפעמים יצא הים וישטף את העולם אם העולם חייבים, ולפעמים.

ביאור המילות

"ישמחו, ותגל". שמחה על דבר המתמיד וגיל על דבר חדש, כנ"ל כ"א ב':

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יעלז שדי וכל אשר בו", או "אז ירננו כל עצי יער", דהיינו שהגם שהשמים לא ישתנו ויתנו גשמיהם כמנהגם, בכ"ז תתפעל הארץ כפי המעשה, שאם כפי הטבע ראוי שירדו גשמים מועטים בכ"ז יעלוז שדי וכל אשר בו, כי ירדו הגשמים רק על השדות ויעשו פרי תבואה, ולפעמים כשיהיו חייבים וראוי לפי הטבע שירדו גשמים מרובים, ירדו הגשמים על היערות לא על שדי תבואה וירננו כל עצי יער כמ"ש חז"ל בר"ה, ובאופן זה הגם שישמחו השמים בכ"ז תגל הארץ, כי בארץ ישתנה הדבר לפי הגמול והעונש:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לפני ה' כי בא כי בא", אמר פה שני פעמים כי בא, כי ביאתו זאת תהיה ע"י אמצעי באמצעות הסדר הטבעי, כאילו בא תחלה והשפיע הסדר הטבעיי בשמים, ובא שנית לשפוט הארץ, שהגם שהסדר הראשון הולך כפי דרכו הטבעיי, תשפט הארץ לפי מעשה בני אדם, ובזה ישתתפו ב' הנהגות ביחד, כי "ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו", שמבואר אצלינו כי אמונה שבא על הנהגת ה' הוא מה שינהיג עפ"י הטבע הקבועה, שהיא אמונה אומן מראשית קדומים, והצדק הוא כשיעיין על מעשה בני אדם, וינהיג לפי הגמול והעונש, ובצד זה שינהיג הנהגה השגחיית באמצעות הטבע תתקיים בין הצדק ובין האמונה:

ביאור המילות

"בצדק, באמונתו". ובס' צ"ח בצדק, במישרים. וכן ט' ט' ע"ש, וגדר האמונה התבאר למעלה (ל"ג ד', ל"ו ג', ובסי' פ"ט):