מלבי"ם על תהלים צד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · צד · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל", בסימן הזה ספר טענות המכחישים את ההשגחה שמביאים ראיה שאין ה' משגיח על העולם ממה שהרשעים מצילים והצדיקים מעונים ביסורים, ומשיב תשובה ע"ז, ובזה יש לו סמיכות והוא ענין אחד עם שיר מזמור ליום השבת שהוא ג"כ על ענין זה באופן שכל השלשה מזמורים האלה הם עצם אחד:

(א-ד) "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, יביעו ידברו עתק יתאמרו כל פועלי און", המשורר מזכיר דברי פועלי און, "שפועלי און" הם "יביעו וידברו עתק ויתאמרו לאמר "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע"" ר"ל הם טוענים, מדוע ה' מחריש להרשעים, והלא ראוי שיופיע להענש אותם מצד ג' עניניים,

  • א) מצד שאתה "אל נקמות", וראי שתופיע לעשות נקמה ברשעים,
  • ב) הלא ראוי "שתנשא" מצד שאתה "שופט הארץ, ותשב גמול על גאים", שזה מחויב שתעשה מצד המשפט להשיב להם גמול כפי מעשיהם הרעים,
  • ג) זה מחויב מצד היושר כי "עד מתי" ימצאו "רשעים ועד מתי רשעים יעלוזו" בהצלחה, - טענה זו, "יביעו וידברו עתק ויתאמרו" בטענה זו "כל פועלי און", להוכיח מזה שאין השגחה ושאין שכר ועונש:
 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"יבע, ידברו, יתאמרו". נבע מציין נזילת הדברים מן מקור המחשבה, כמו שינבעו המים מן המקורות, והדבור מציין הרחבת הדברים בראיות וטענות, והאמירה מציין האמירה ההחלטית היוצאת ע"י הדבור והוכוח, כמ"ש בס' התו"ה (ויקרא סי' ג') באורך, ובא ע"מ התפעל שמורה על המדומה, שנדמה להם שהחליטו אמירה מכרעת מופתיית:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה-ו) "עמך", גם זאת מדברי פועלי און, הם טוענים לאמר, עד מתי רשעים ה' הלא הם "ידכאו את עמך ויענו את נחלתך" וגם "אלמנה וגר יהרגו", שמרצחים את הצדיקים ואת החלשים, עד מתי יהיה זה ולא תעשה משפט, "כן יביעו ידברו עתק ויתאמרו כל פועלי און", ר"ל כן יטענו נגד ה':

ביאור המילות

"עמך ידכאו, ונחלתך יענו". עם מושג הנחלה מקושר הדבוק הרוחני שיש לו עמהם ע"י נפשותיהם וקדושתם והשראת שכינתו בם, משא"כ שם עם מציין רק קשר העם עם מלכם, שהוא קשר מדיני וגופני (עמ"ש ירמיה ב' ז'), וע"כ על נחלתך אמר יענו, שעם מושג העינוי מקושר תמיד ההכנעה הנפשיית, וזה ההבדל בנו ובין ידכאו שבא על הגוף:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"יהרגו, ירצחו". עם פעל רצח מקושר הרעיון שההריגה הוא בדרך רציחה, ורצח הבא בפועל מורה שהם קשר רוצחים, כמ"ש ישעיה (א' כ"א):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמרו", ועל ידי הטענות האלה יאמרו ויוכיחו, "כי לא יראה יה", שה' אין משגיח בעולם, שאם היה משגיח היה עושה משפט לעשוקים ונקמה ברשעים, ובהכרח שלא יראה את עניני העולם השפל, ולא יבין את כל הנעשה שם, ובין המכחישים ההשגחה היו שני כתות, כת א' היו מכחישים רק ההשגחה על ענינים הפרטים, אבל לא היו מכחישים הידיעה, כי אמרו שה' יודע את הכל בידיעה קדומה מראשית ויודע כל הדברים מצד כללותם לא מצד פרטותם, כי ידיעת הפרטים יהיה ע"י הראיה בעיניהם וה' אין לו כלים גשמיים לראות בהם וא"א שיראה דברים הפרטים המתחדשים, וכמ"ש במו"נ (ח"ג פט"ז) בשם הפילוסופים, ועז"א ויאמרו לא יראה יה. ויש שהיו מכחישים גם הידיעה, וכמ"ש ג"כ הרמב"ם שם וכמ"ש מה העמוד הזה אנו רואה וכו, ואלה היו מכחישים גם הבינה שהוא מן הקודם אל המאוחר, "ויאמרו לא יבין אלהי יעקב", והכת הראשונה היה ראייתם מצד שאינו מעניש הרשע תיכף והרשעים מצליחים שהוא מ"ש אל נקמות הופיע וכו' עד מתי רשעים ה', והכת השנה היה ראייתם ממ"ש עמך ה' ידכעו וכו' אלמנה וגר יהרוגו, שאם יש לו ידיעה כללית מראית קדומים לא היה ראוי שיברא רשעים מחריבים את הישוב, וכמו שנמצאו כל הטענות האלה בוכוחי איוב וריעיו כמש"ש, ועז"א לא יבין אלהי יעקב שגם לא יבין מן הקודם אל המאוחר:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח-י) "בינו בוערים בעם, היוסר גוים הלא יוכיח", מביא תשובת ה' על טענותיהם, ור"ל "ה' שהוא יוסר גוים ושהוא מלמד לאדם דעת", הוא "יוכיח" ויתוכח אתם, לאמר "בינו אתם בוערים בעם ואתם כסילים מתי תשכילו, כי הא הנוטע אזן הלא ישמע", ר"ל שכל הפועל כלי מן הכלים לולא שהפעל הנעשה בכלי ההוא מצוייר אצלו, לא היה יכול לעשותו, ולכן על מ"ש שהשם לא ישיג אלו הפרטים להיותם ממושגי החושים וה' לא ישיג בחוש, ע"ז משיב, שאם היה ענין השגת הראות נעלם מהשי"ת איך המציא זה הכלי המוכן להשגת הראות והשמע, (וכמ"ש זה במו"נ פי"ט משלישי) וכבר בארתי בפי' ישעיה (סי' כ"ט) במ"ש הפככם אם כחומר היוצר יחשב, שמה שאנו בעלי חומר אין אנו משיגים הדבר רק ע"י הכלים הגשמיים הראות והשמע הוא באמת הפך הסדר, שהסדר אצל השכל המופשט מחומר הוא בהפך שיראה וישמע מפני שישכילם, שע"י שהשכיל ה' מהות הראיה והשמיעה טרם נטע אזן ויצר עין, ישיג גם האופן איך יחוש אותם האדם בחושיו הגשמיים, ורק אנחנו בעלי חומר א"א שנשכילם רק ע"י שנראה ונשמע, וכן יתבאר במ"ש במורה שם פרק כ"א, עיי"ש:

ביאור המילות

"בינו בוערים, וכסילים מתי תשכילו". כבר התבאר (צ"ב ז') שהבער נבער מדעת, לא כן הכסיל הוא בעל דעת רק תאותו תעור עיניו, ויש הבדל בין בינה ושכל, שהבינה אינה שולטת על כל הדברים, כי חקי החכמה וכן הדברים האלהיים לא יושגו בבינת אדם, אבל השכל הוא כח חד שיעבור גם בדברים אלה שאין הבינה שולטת, כמ"ש בפי' משלי בכ"מ, וע"כ אמר שהכסילים ישכילו, והבוערים יבינו, מעלה כ"א למדרגה יותר גבוה כפי מדרגתו, שא"א לומר שהבער ישכיל, שזה כמה מדרגות למעלה מכחו:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י-יא) "היוסר", ר"ל כן יוכיח ה' ויתוכח להשיב על דברי פועלי און וטענותיהם, וזה "יוכיח" מצד שהוא "יוסר גוים", ומצד שהוא "מלמד לאדם דעת", שוכוחו יתגלה, אם ע"י אדם פרטי שמלמדו דעת, כמו שיגלה ליחידי סגולה חכמים או נביאים וילמדם שידעו אופני השגחתו, או שיוכיח ע"י שייסר גוים וגדולים ביסורים עד שעיז יכירו השגחתו ושכרו וענשו כמו ששם אותותיו במצרים ובכמה אומות להודיע השגחתו, וכן יוכיח "ה' אשר הוא יודע מחשבות אדם כי המה הבל", שיוכיח ויראה שלא לבד שיודע את מעשיו כי גם יודע מחשבותיו והבליו ואין דבר נעלם מאתו:

ביאור המילות

"יוכיח". יתוכח בראיות, כמו ומה יוכיח הוכח מכם (איוב ו'):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)



(י-יא) "היוסר", ר"ל כן יוכיח ה' ויתוכח להשיב על דברי פועלי און וטענותיהם, וזה "יוכיח" מצד שהוא "יוסר גוים", ומצד שהוא "מלמד לאדם דעת", שוכוחו יתגלה, אם ע"י אדם פרטי שמלמדו דעת, כמו שיגלה ליחידי סגולה חכמים או נביאים וילמדם שידעו אופני השגחתו, או שיוכיח ע"י שייסר גוים וגדולים ביסורים עד שעיז יכירו השגחתו ושכרו וענשו כמו ששם אותותיו במצרים ובכמה אומות להודיע השגחתו, וכן יוכיח "ה' אשר הוא יודע מחשבות אדם כי המה הבל", שיוכיח ויראה שלא לבד שיודע את מעשיו כי גם יודע מחשבותיו והבליו ואין דבר נעלם מאתו:

ביאור המילות

"יוכיח". יתוכח בראיות, כמו ומה יוכיח הוכח מכם (איוב ו'):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב-יג) "אשרי" עתה מתחיל להשיב על שאלת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, שע"י שהרשע מצליח ימהר ויבא קצו ואחריתו עדי אבוד, כמ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, והצדיק על ידי היסורים הזמניים ימלט מאבדון נצחי, וז"ש אשרי הגבר "אשר תיסרנו יה להשקיט לו מימי רע", שע"י שתיסרנו ביסורים זמניים ישקיט לו מימי רע, שע"י שתיסרנו ביסורים זמניים ישקיט לו מימי הרעה שהוא ימי המות, "שאז יכרה לרשע שחת עדי עד", להאבידו לעולם, ומ"ש ומתורתך תלמדנו, הוא מאמר מוסגר שזה למדנו מן התורה, כמ"ש ומשלם אל שונאיו כנ"ל, או שהמאמר מקביל אשר הגבר אשר תיסרנו להשקיט לו מימי רע, ומתורתך תלמדנו כי לא יטוש ה' עמו:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"להשקיט לו". שיהיה לו שקט מיום המות, כמו למה אירע בימי רע (למעלה מ"ט), ויל"פ שמתורתך תלמדנו שישקוט ולא יתרעם על ימי רע והיסורים ויקוה לה' עד שיכרה לרשע שחת:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי" ועמ"ש עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו משיב כי לא יטוש ה' עמו, וסופו לריב ריבם מיד הרשע המריע להם:

ביאור המילות

"כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב". הנטישה היא יותר מן העזיבה, שמפריד הדבר מאתו בכח, ואמר למעלה (כ"ז) אל תטשני ומוסיף אל תעזבני, ובמ"א (ח' נ"ז) יהי ה' אלהינו עמנו אל יעזבנו ואל יטשנו להטות לבבינו אליו, שר"ל שיהיה עמנו כמו עם אבותינו ואל יעזבנו, וכן אל יטשנו בהרחקה יתירה כדי שעי"כ יטה לבבינו אליו מתוך הכרח היסורים, וכמו שפרשתי שם, וכבר התבאר שיש הבדל בין עם ובין נחלה, שנחלה הוא מצד הקשר שי"ל עמהם שעי"ז הם לו נחלה עולמית ע"י קדושתם, ועז"א שמצד שהם עמו הגם שיעזבם לפעמים ע"י רוע מעשיהם לא יטשם, ומצד שהם נחלתו אף לא יעזבם שהוא קל מנטישה:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי עד צדק ישוב משפט", מבאר הטעם שה' מאחר עונש הרשע, כי המשפט ישוב מדרכו ללכת עד הצדק, ופי' הדבר כי המשפט הוא כפי שורת הדין, והצדק לא ילך עפ"י עומק הדין הגמור רק ישקיף על הזמן והמקום והענין שהוא לפנים משורת הדין, ויצוייר שהגם שיחוייב הרשע להענש עפ"י המשפט הגמור, יתאחר המשפט בהשקף על הצדק, שיאחר ענשו ע"י זכות קדום שעשה איזה מצוה, או ע"י זכות אבות, או ע"י שיוליד בנים צדיקים, או שממתין אולי ישוב בתשובה, או שממתין עד שתתמלא סאתו או שהוא צדיק בערך שיש בדורו רשעים גדולים ממנו, שכ"ז ממדת הצדק, עד שעת יצא המשפט להעניש את הרשע יביט שהצדק הוא עדיין רחוק ממקום העונש, ר"ל שלפי הצדק לא הגיע עדיין זמן ענשו, וישוב המשפט מדרכו לאחור אל מקום הצדק, ולא ילך עד שהצדק ילך עמו, ר"ל עד שיגיע זמן ענשו גם לפי הצדק, וכן "אחריו (ישובו) כל ישרי לב", כן כל ישרי לב עת רוצים לקבל שכרם כפי חקות המשפט, ישובו מדרכם אל הצדק, שלפעמים הגם שלפי המשפט ראוי שהצדיק יקבל שכרו תיכף, לא יחוייב כן מצד הצדק, בעבור איזה עון קדום, או להוריש זכותו לבניו, וכדומה, שיתאחר גמול הצדיקים עפ"י דרכי הצדק, הגם שהיה ראוי שיקבלוהו לפי חקי המשפט ודין הגמור, יבחרו ישרי לב יותר שיתנהג עמהם עפ"י חקי הצדק. ובפשוט יבואר שר"ל שהגם שבעת יצלח הרשע ידמה לנו שהמשפט אינו לפי הצדק, כמ"ש כי רשע מכתיר את הצדיק ע"כ יצא משפט מעוקל, אבל אח"כ ישוב המשפט אל הצדק, וכל ישרי לב ימשכו אחריו לראות צדקת ה' במשפטיו:

ביאור המילות

"צדק משפט". התבאר ישעיה א' כ"א ובכ"מ בתנ"ך, ומלת ישוב נמשך לשנים לפי הא':

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז-יז) "מי יקום לי", שיעור הכתובים "כמעט שכנה דומה נפשי לאמר מי יקום לי עם מרעים", ר"ל כמעט התיאשתי מכל ריוח והצלה, ונפשי שכנה דומה, דוממת וחושבת לאמר "מי יקום לי עם מרעים לולי ה' עזרתה לי", שבדרך הטבע (אם לא יבא לי עזר בדרך נס מה') א"א כלל שאנצל, כי מי מבני אדם יקום לי עם מרעים, מי יעזר לי ומי יתיצב עמי להלחם כנגדם, כן שכנה נפשי דוממת ומחרשת בתכלית היאוש, אבל בעת,

ביאור המילות

"מי יקום לי עם מרעים, מי יתיצב לי עם פועלי און". פועלי און הם יותר ממרעים, שהם הפועלים האון בפועל, כמ"ש תסתירני מסוד מרעים מרגשת פועלי און, שהמרעים יעשו בסוד והפועלי און ברגש ובפרהסיא, וההתיצבות בא תמיד על מקום שצריך להתחזק בכח כמ"ש (ישעיה ג' י"ג ובכ"מ), ומוסיף גם אם יקום עם מרעים שאין רעתם גלויה כ"כ בפועל, מי יתיצב בשבילי עם פועלי און שרעתם גלויה ויצא לפועל, וצריך התיצבות נגדם למלחמה:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"שכנה דומה". שכנה דוממה, כמו טוב ויחיל ודומם לתשועת ה':

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם אמרתי מטה רגלי", שנדמה לי שכבר מטה רגלי ונפלתי, אז "חסדך ה' יסעדני", התעורר מדת חסדך לסעד אותי והצלתני מיד מרעים בחסדך:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברוב", גם בעת "שיתרבו שרעפי בקרבי", שאחשוב מחשבות ואחקור ברעיוני על עניני ההנהגה בשלות הרשעים ומעיין בדבר הזה, אז "תנחומיך ישעשעו נפשי", כי אז אדבר אל נפשי לאמר.

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"היחברך כסא הוות", וכי אפשר שיתחבר עמך "כסא הוות", המושל הרשע שיושב על הכסא ומנהיג ברשע עד שידמה במליצה כאלו הוות והשבר הוא המושל היושב על הכסא, וההוות המושל הוא "יוצר עמל עלי חק", הוא מחוקק ומניח נימוסים של און ועמל ומצייר וכותב אותם שישארו לחק ומשפט ונימוס, ומפרש מהו העמל שהוא מניח לחק, שהוא.

ביאור המילות

"היחברך". היתחבר עמך.

" כסא הוות". מצייר ההווות והשבר כעצם מופשט יושב על הכסא.

"יוצר עמל עלי חק". המשפט הנימוסי נקרא חק ומניחי הנימוסים נקראים מחוקקים, והיה דרכם לחוק הנמוסים בצור ובלוחות אבנים למען יעמדו למשמרת, ועל המחוקה היו מושכים בדיו בשבט סופר, ועז"א מני מכיר ירדו מחוקקים (שהם מניחי החקים שחוקקים אותם באבנים), ומזבולון מושכים בשבט סופר, (הם הסופרים שמשכו על המחוקק), ובזה יל"פ מ"ש לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, שגם בעת הגלות ימצאו ביניהם חכמים מניחי החקים שנקראים מחוקקים, וסופרים המושכים בשבט סופר על המחוקה, וזה נקרא יוצר עלי חק שמצייר וכותב את החק, והוא מצייר עמל ואון לשים אותו לחק, כמ"ש הוי החוקקים חקקי און ומכתבים עמל כתבו:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יגודו על נפשי צדיק", שמניח חקים שעל פיהם יתגודדו גדודים על נפש צדיק לרצחו, ובהחקים האלה "דם נקי ירשיעו", שתחת שכפי חקי הצדק ראוי להרשיע את הרוצח ששפך דם נקי, עפ"י חקי עמל שיצר יצדיקו את הרוצח וירשיעו את דם נקי, לאמר שנהרג בדין ובמשפט ואין להרוצח משפט מות, וכוונת מליצתו שאחר ה' הוא היושב על כסא משפט, והוא המחוקק העליון, אם נאמר שמה שהרשע ידכאו עם ה' ואלמנה וגר יהרוגו הוא טוב בעיני ה' ולא יענישנו ע"ז, הלא ידמה כאלו הוא הנותן חקים נשחתים כאלה, שמותר לשפוך דם נקי ושאין עונש להרוצח, וזה א"א לומר שכסא ה' יהיה מתחבר אל כסא הוות שיוצר חקי עמל כאלה, ואם כן בודאי ישלם להרשע כרעתו:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויהי", וכמו שחשבתי כן היה, "כי ה' היה לי למשגב", מצד שהוא ה' בורא כל, ומצד שהוא "אלהי" ביחוד ע"י השגחתו הפרטית, היה "לי צור מחסי", בפרטות:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישב", ועל הרשעים "ישב את אונם" וחמסם, ולא שיהיה העונש ע"י סבה שחוץ להם, רק "ברעתם יצמיתם" שהרעה עצמה תכרית אותם, ולא יהיה ע"י דרך הטבע רק "יצמיתם ה' אלהינו", כמ"ש טבעו גוים בשחת עשו נודע ה' משפט עשה כמו שפרשתי שם, גם יאמר שיכרתו משני טעמים,

  • א) מצד רעתם,
  • ב) מצד שהוא אלהינו המשגיח עלינו ויריב רבינו מני צר: