מלבי"ם על תהלים עב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · עב · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לשלמה", תפלה זו יסד דוד ע"ה עת המליך את שלמה בנו, והיא היתה התפלה האחרונה שיסד בימי חייו כמ"ש כלו תפלות דוד, "אלהים משפטיך למלך תן", הנה המשפט הראשיי הכללי הוא היסוד, והוא הפלס שבו ישקלו המחוקקים כל הנימוסים הפרטיים, שכל ענין חלקי אשר יובא לפני השופטים צריכים לבחנו ע"פ החק העליון של המשפט הראשי, אולם הפילוסופים כולם הודו שא"א לשכל האדם למצוא החק העליון והיסוד הראשי של המשפט, והוא רק אצל האלהים שאצלו נמצא התבונה הכללית, וע"כ בקש "משפטיך למלך תן", שהוא שיתן לו המשפטים הראשים שהם אצל ה', שמאתם יסתעפו כל המשפטים החלקיים, וכמו שבקש שלמה עצמו ונתת לעבדך לב הבין לשמוע משפט, היינו שיסודי המשפט יהיו טבועים בלבו כפי מה שהם אצל המחוקק העליון הבב"ת, ויש הבדל בין "משפט וצדקה", שהמשפט הוא בין אדם לחבירו, והצדקה היא צדקת המעשים בין אדם למקום, והנה גם הצדקה לא ימצא האדם מעצמו, כי דרכי הנפש רבות מאוד, והמעשה הנרצה לאלהים נעלמת, וא"א לדעת ארחותיה רק מאלהים, וע"ז בקש "וצדקתך לבן מלך" וכבר בארתי (ישעיה סי' ט' עמ"ש להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה) שהקמת המלך והכנת כסאו בתחלה הוא ע"י המשפט, כמ"ש ושפטנו מלכנו, אבל שתתקיים המלוכה לזרעו אחריו דור דורים, זה תלוי בזכות הצדקה, כי בצדקה יכון כסא, ועז"א משפטיך למלך תן, תן לו המשפט מצד המלוכה, ותן לו צדקתך מצד שהוא בן מלך, שהמלכות בידו בירושה מאב לבן, ומעתה יבאר תחלה איכות המשפט (פסוק ב' ג' ד') ואח"כ יבאר ענין הצדקה:

ביאור המילות

"משפטיך, וצדקתך". המשפט הוא בין אדם לחברו והצדקה בין אדם למקום, כמ"ש ישעיה (א' כ"א):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ידין", המשפט הוא כפי הנמוס הקבוע, והצדק הוא כפי הענין הפרטי, שלפעמים יטה מקו המשפט לעשות לפנים משורת הדין כפי הזמן והמקום והענין והנידון, ואמר כי "ידין את העם" בכלל לפי "הצדק" ולא יעמיד דבריו תמיד על דין תורה אם יראה שהצדק הפרטי יחייב להטות מן המשפט הכללי, כמו אם העשיר יש לו דין עם העני וזוכה לפי המשפט ולא לפי הצדק, יכוף את העשיר לעשות לפנים משורת הדין, "אבל ענייך ידין במשפט", שדין העניים ישפוט ע"פ דין תורה, ויקוב הדין את ההר, ולא יטה משפטם אל לפנים משורת הדין בשאין לאל ידם לעשות כן מפני ענים:

ביאור המילות

"בצדק, במשפט". המשפט הוא לפי הנימוס הקבוע והצדק ישקיף על הענין והזמן והנדונים ולא ישקיף על הנימוס בהחלט רק יעשה לפנים משורת הדין (ישעיה שם):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישאו", והנה שיתמיד הצדק והמשפט באומה, תלוי,

  • א) מצד השופט ועז"א ידין עמך בצדק,
  • ב) מצד העם, שלפעמים יטו משפט מפני עניים, שעל ידי עניים יעשו עשק ועול, ועז"א "ישאו הרים שלום לעם", שע"י שיהיה ריבוי תבואה בהרים כמ"ש אחר זה יהי פסת בר בארץ בראש הרים, על ידי זה ישאו להם אלומות השלום ולא יהיה ריב ועשק ביניהם, ולפעמים יטו משפט ע"י שהם רשעים ואין יראת ה' בלבם, עז"א "שגבעות" ישאו להם שלום ע"י "הצדקה", שכולם יהיו עובדי ה' ויראיו:

ביאור המילות

"בצדקה". צדקת המעשים (כנ"ל א') ושיעורו ישאו הרים וגבעות שלום לעם ובצדקה:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישפט", מבאר כי עניני המשפט שלו בין אדם לאדם ישתרעו על ג' דברים,

  • א) המשפט בין אדם לחבירו בעניני מקנה וקנין מלוה ולוה וכדומה, ועז"א "ישפוט עניי עם", שלא לבד שישפוט משפט העשירים כי ישפוט גם דין עניים בין עני לעני, גם דין של פרוטה ישפוט כדין מאה מנה,
  • ב) המשפט לתת לאביון חוקו, שבני אביון שאין להם מה לאכול יתן להם מזון ומחיה, ועז"א "יושיע לבני אביון",
  • ג) משפט נגד הגוזל והחומס והעושק להענישו ולדכאו, ועז"א "וידכא עושק", הא' הוא מצד אהבת הצדק והיושר, הב' הוא מצד הנדיבות והרחמים וטוב המדות, והג' הוא מצד הקנאה, והגבורה ליסר עושי עול:

ביאור המילות

"עני, אביון". האביון אין לו מאומה, ומקבל צדקה כמ"ש בכ"מ:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ייראוך" עתה מבאר מ"ש וצדקתך לבן מלך, הצדקה בין אדם למקום ויראת ה' תהיה קבועה בלב העם, עד שימליץ "שיראוך עם שמש", יצייר את השמש והירח הסובבים במערכתם תמיד בלי שנוי ובלי הפסק מצד צוי ה', שהם יראים את ה' ושומרים מצותיו, וזה ההבדל בין יצורי ה' העליונים ובין האדם, שהאדם י"ל בחירה ויצרו יטהו לפעמים מלשמוע פקודת ה', אבל העליונים ששים ושמחים לעשות רצון קונם מבלי שינוי ונטיה, ויצייר שהדור ההוא יתדמו ביראתם את ה' ובהתמדתם לעשות רצונו כמו השמש והירח, כי כן לא ישנו רצונו בשום פעם ויראת ה' תשוב להיות טבעיית בלבם מבלי נטיה כלל לעבור על רצונו, וזה יתמיד "לדור דורים" כימי השמים על הארץ:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ירד", עם מה שיהיה לב העם מוכן אל יראת ה' ירד עליהם מוסרי המלך ותוכחותיו "כמטר" המצמיח העשבים, (עם מה שדמה אותם לשמש תפס גם משל המטר, שהשמש והמטר ביחד יצמיחו כל שיח השדה), "על גז", על ירק הנגזז שהגז פותח פיו לבלוע המטר, כמ"ש והנה לקש אחר גזי המלך לפי' המפרשים, ר"ל שידמה תשוקותיהם לשמוע מוסרו כתשוקת העשבים לקבל המטר, כמ"ש יערף כמטר לקחי, ויחלו כמטר לי, והעשבים פיהם סתום והמטר מלחלח אותם משרשם, אבל העשב הגזוז פיו פתוח אל המטר, וכן יוכנו לקבל תוכחותיו ולהצמיח בלבבם צמחי היראה, ויותר מזה כי ירד "כרביבים זרזיף ארץ" במקום שלא צמח עדיין והרביבים יולידו את הארץ להצמיחה, כן יכין אל היראה גם אנשים אשר לא השכילו עד עתה מוסר ויראת ה':

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יפרח", מן הגז הזה וגשם תוכחותיו "יפרח צדיק", הפועל צדק ומתנהג בו, ועי"כ "(יפרח) רוב שלום עד בלי ירח", היינו לעולם:

ביאור המילות

"גז". עשב הגזוז.

"רביבים". המטר הדק.

"זרזיף". נטיפה והזלה, ובדברי חז"ל מטא זרזיפא דמיא על רישיה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח-ט) "וירד", עתה באר שע"י שיעשה משפט יזכה לשלשה דברים

  • א) רוב הממשלה לדכא עמים תחת רגליו, כי "ירד" וימשול "מים עד ים" כמ"ש ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים וממדבר עד הנהר, "ולפניו יכרעו ציים" שהם יושבי המדבר:
 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"ציים". שוכני המדבר:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מלכי",

  • ב) רוב העושר כי "מלכי תרשיש ואיים ישיבו" לו "מנחה" פעם אחר פעם, כמ"ש (במלכים א' ה' א', י' כ"ב), "ומלכי שבא אשכר יקריבו "(כמש"ש י' י'):

ביאור המילות

"ישיבו". פעם אחר פעם וכן והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים (מ"ב ג'):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישתחוו",

  • ג) רוב הכבוד "שישתחוו לו מלכים" ע"י שיכירו חכמתו ומעלותיו, "וכל גוים יעבדוהו" ברצון מצד זה, כמ"ש (שם ה' י'):
 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי יציל", מבאר שישיג ג' המעלות האלה ע"י ג' דברים שחשב (למעלה ד') שהתנהג בדבר המשפט,

  • א) מ"ש ישפוט עניי עם "שיציל אביון משוע ועני (משוע) ואין עוזר לו", ר"ל שאם ישוע עני לדין נגד עושקיו יצילו בעצמו, שלא ע"י עזר השופטים שמינה בכל עיר ועיר, ומצד זה יזכה למשול מים עד ים, כי כפי שיוסיף להשגיח על המונהגים תחתיו כן יזכה להנהיג גוים גדולים ועצומים, וכמ"ש בע"ה פ' שמות:
 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יחוס", ונגד מ"ש יושיע לבני אביון, אמר "שיחוס על דל ואביון" לתת לו מזון ומחיה, ולא תשועת הגוף לבד, כי גם "נפשות אביונים יושיע" ללמדם הנהגה ומוסר, ונגד שיפזר מעותיו לעניים יזכה למעלת רוב העושר, על דרך יש מפזר ונוסף עוד:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מתוך", ונגד מ"ש וידכא עושק, אמר "מתוך ומחמס יגאל נפשם", מחמס של קניניהם, ויש חמס גלוי ויש חמס נסתר ע"י מרמה ואונאה וזה קרוי תוך, ואמר יגאל נפשם, שהגאולה היא מצד הקורבה, כי יוחשבו אצלו העניים כקרוביו שהוא הגואל שלהם, "ויקר דמם בעיניו", ומי שיהרוג את העני לא יועיל לו ממון רק יעשה משפט חרוץ בדם שופכו ונגד זה יזכה לרוב הכבוד שישתחוו לו מלכים:

ביאור המילות

"מתוך". היא המרמה הצפונה, וחמס הוא הגלוי. ויגאל בא על גאולת קרובים כנ"ל (ס"ט י"ט):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויחי", העני אשר יגאלנו מיד עושקיו כח נגד מ"ש ויקר דמם בעיניו, עי"כ יחי העני, ונגד מ"ש שיגאל נפשם מתוך ומחמס, הוסיף שיתן להעני מזהב שבא שיביאו לו דורון כמ"ש מלכי שבא אשכר יקריבו, שכמו שהעושר יהיה לו בזכות הצדקה כן יוסיף לתת מזה גם להעני, ובעבור זה יתפלל העני בעדו תמיד, וכל היום יברכנהו:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יהי", עתה באר השלום וההצלחה שיהיה במדינה, יהי פשיון ורבוי "בר בארץ", והפשיון הזה יהיה "בראש הרים", ששם "ירעש פריו" כמו רעש "הלבנון" המרובה בענפים, כמ"ש והכרמל ליער יחשב, והטעם שיהיה רק בראש הרים. כי במקום שדי תבואות יהיה עתה הרים, ושם "יציצו" אנשים "מן הערים כמו" שצצו שם עד עתה עשב הארץ:

ביאור המילות

"פסת". פשיון של בר, כמו אם פשה תפשה, מעיר שם המין, מן הערים יציצו אנשים כעשב הארץ:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יהי שמו" נזכר "לעולם", וגם יהיה מפורסם מאד כי "לפני שמש ינון שמו", שמו ילך מנין לנין דור דורים לפני מהלך השמש, כמו שהשמש סובב ומאיר ומסיר חשך הגשמי, כן שמו יסבב ויאיר ויסיר אפל הנפשות, עד שיתברכו בו כולם, "וכל גוים יאשרוהו", שיחשבו אותו להאושר הנפשי עד שיכונו אושר נפשם נגד דרכיו ומעשיו:

ביאור המילות

"ינון". פעל משם נין ונכד.

"יאשרוהו". יחשבו אותו למאושר והאושר בא תמיד על ההצלחה הנפשיית:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברוך ה'", יען שענין הצלחת המלך הזה היה ענין אלהי בהשגחתו הפרטיית, והיה מן הנפלאות העולים על הטבע אשר יעשה ה' רק לבני ישראל, אמר "ברוך ה' אלהי ישראל" כי "הוא עושה נפלאות לבדו", שדברים כאלה לא יעשה ע"י שליח טבעי:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וברוך", ואחר שעי"כ יוכר אז כבוד ה' גם בין העמים שבאו לשמוע חכמת שלמה, והם אין מכירים את הנפלאות רק הכירו עכ"פ שם כבודו שהוא הנהגתו ע"פ הטבע, שזה ההבדל בין שם התפארת ובין שם הכבוד, שם התפארת יתגדל עת יעשה מעשים להתפאר, שהוא עת ינוסס נסים גלוים לעיני הכל כמ"ש לעשות לך שם תפארת (ישעיה ס"ג). ושם הכבוד יתגדל ע"י שהיא הראשונה ומנהיג בהנהגה הסדורה הקבועה, ובזה "ימלא כבודו את כל הארץ" כי כולם הכירו את כבוד ה' כי הוא הבורא והמנהיג, "אמן ואמן", אמן נגד שם התפארת העושה נפלאות ששם זה יהיה אמונה אומן ויתקיים תמיד, ואמן נגד שם הכבוד:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כלו", שזאת התפלה האחרונה שהתפלל לפני מותו אחרי משח את שלמה: