"היה לי", כי בנעוריו היה לו לצור מעון כנ"ל סי' ל"א שבקש שם היה לי לצור מעון, א"כ ראוי שאבא בצור מעון הזה תמיד וגם עתה אשגב בו, כי "לבא תמיד צוית", הציווי שלך היה שאל הצור הזה אבא תמיד למען "תושיעני" בו, כי לא צויתני לבא רק לפי שעה רק לעולם "כי סלעי ומצודתי אתה", ע"כ הקדמת המזמור שחזר הדברים שדבר בימי נעוריו כשברח מפני שאול, עתה מתחיל תפלתו ביחוד:
"עליך", ולא לבד מנעורי כי "עליך נסמכתי מבטן" בעוד הייתי בבטן אמי, ויותר מזה "שממעי אמי אתה גוזי", עי' באה"מ, ור"ל כל קיומי והוייתי בעולם הוא על ידך, וכן "בך תהלתי תמיד" שהתהללתי רק בך, ואם לא תושיעני יאמרו מבלתי יכולת ויהיה חילול ה':
ביאור המילות
"מבטן ממעי אמי". בארתי בישעיה (סי' מ"ט) שמעי אמי מציין טרם התפרד הולד מביצי ההולדה, ועז"א גוזי שאתה גוזז ומפריד העובר מן המעים בתחלת רקימת הולד, והוא מוסיף על מבטן שמציין בעת נפרד העובר מן המעיים ומונח בבטן אמו:
(ז-ח) "כמופת הייתי לרבים", רבים חשבו אותי כדבר מופת ופלא, שגבורתי והצלחתי אינה דבר טבעי רק מופת ופלא, "ואתה מחסי עז ימלא פי תהלתך", אולם פי היה מלא תהלתך שכחי אינו מעצמי רק שאתה מחסי עז, ולא יחסתי שום תהלה אל עצמי רק שהיה פי מלא רק מתהלתך, כי יחסתי הכל אליך, וגם "כל היום היה פי מלא תפארתך", שהם הענינים הנפלאים לגמרי שבם תתפאר:
"ואני", שיעור הכתובים "הגם שיבושו ויכלו שוטני נפשי" בכ"ז "אני תמיד איחל", כי התוחלת לעזרת אדם הוא רק בעת צרה, ובעת שלוה אין שייך תוחלת, אבל אני הגם שלא יהיה לי שוטן נפשי ולא דורש רעתי בכ"ז איחל, כי התוחלת לך אינו מצד שתושיע ותתן לי דבר החסר לי, רק מצד שגם קיום ההצלחה והתמדתה היא ג"כ מאתך, כי הצלחתי אינה טבעיית רק השגחיית כאלו כל רגע אני מקבל הקיום והתמדת השלוה מאתך, ואני מיחל שתוסיף השגחתך גם בזמן הבא, ובזה "והוספתי על כל תהלתך", כי בכל רגע יתוסף תהלה חדשה, שאצייר לעצמי כאילו אפפוני כל הרעות (שאני מוכן לכל רע אם תסור השגחתך רגע) ואתה הצלתני, וזה תוספת התהלה שא"צ להמתין עם התהלה עד בוא הצרה ותשועתה שזה במי שי"ל קיום עפ"י הטבע, לא כן אנכי שהתמדת קיומי וטובתי הוא השגחיי, הנה אקבל נס וטובה בכל רגע, ומבאר כי.
"פי יספר צדקתך במה שכל היום תשועתך", כי אתה מושיע כל היום תמיד, אחר שאין לי קיום רגע בלעדיך, א"כ אני צריך תמיד לישועה, ובזה אגזור לאמר "כי לא ידעתי ספורות", כי בכל רגע קבלתי אלף נסים ומופתים שלא אדע מספרם כלל, כי מציאותי וקיומי כל רגע הוא נס חדש לא ע"פ הטבע:
ביאור המילות
"ספורות". שם, והנפרד ספורה כמו בשורה, ר"ל לא ידעתי מספר להם:
"אבא", בזה אהיה נבדל מכל המספרים תהלת ה' שלא ישיגו גבורות ה' רק ביחוס אל דבר אחר, שע"י שראו שהושיעם מצרתם נודע להם גבורותיו, ולא השיגו גבורותיו מצד עצמם רק כפי מה שהם בצירוף הנושע, כפי שהתגבר נגד אויביו או נגד יתר רעות, אבל אני "אבא בגבורות ה' אלהים" כפי מה שהם בעצמם, שה' שלימותו בעצמו וגבורותיו הם בכחו, הגם שלא יתראו ע"י ענין חוצה להם כי הם תמיד אצלו בפועל מצד עצמם, וכן "אזכיר צדקתך לבדך", שלא אזכיר צדקתך ביחוס כפי מה שהתגלה הצדקה לבני אדם, רק כפי מה שהיא מחויבת מעצם האלהות מצד עצמו, עד שהגבורה והצדקה היא אצלו בפועל תמיד:
"גם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני", שאז יכירו כולם שלא התגברתי בכחי רק בכח אלהי, ובזה "אגיד זרועך לדור", שבזה שיראו שגם בעת זקנתי שתמו כחותי הטבעיים אני עושה חיל יכירו את זרועך, שהזרוע מציין הכח הראשי המניע את היד הפועלת, ר"ל יכירו כי הכל הוא מאתך, ואגיד זאת "לדור" היינו לדור הזה, וגם "לכל (דור) יבא (אגיד) גבורתך":
ביאור המילות
"זקנה ושיבה". שיבה הוא יותר מן הזקנה, זקנתי ושבתי. זרועך, הזרוע הוא הפרק העליון של היד והיא המניעה את היד, מציין ראשית הסבה המנעת את המסובבים, ואצל ה' יציין לרוב מה שיעשה מעצמו בזולת עזר מעשה התחתונים וצדקתם כמ"ש בכ"מ.
"וצדקתך אלהים עד מרום", ר"ל שהתשועה שתהיה עפ"י הטבע, על פי סבות ומסובבים טבעיים, יזמין ה' אל התשועה רק הסבה הראשונה, אבל המסובבים ממנה ילכו מעצמם כדרכם ע"פ הטבע, אבל התשועה שהוא בדרך נס גם המסובבים הם מה', כי יוכל להוציא המסובב מסבה הפכיית לה, כמו רפואה ע"י מכה, הרמה ע"י שפלות, וא"כ צדקתך תלך מן הארץ עד מרום, היינו מן הסבה האחרונה והמסובב האחרון שהוא בארץ עד הסבה הראשונה שהוא במרום כולם הם מה' וע"פ צדקתו לא ע"פ הטבע, "אשר עשית גדולות", שזה ההבדל בין גדול ובין רם, (כנ"ל סי' ל"ד על פסוק גדלו לה' אתי) שרם הוא דבר העומד ברום עולם, וזה משל להסבה הראשונה, וגדול הוא דבר המגיע מן הארץ עד מרום, שהוא משל שכל שלשלת הסבות והמסובבים, מן הארץ עד מרום הוא מאתו, ובזה "אלהים מי כמוך", כי כל כחות העליונים והתחתונים לא יוכלו לעשות דבר רק כפי קשר הטבעי שיש להמסובב עם הסבה, וכמו שבארו חכמי הטבע שלא כל דבר שיזדמן יסובב מכל דבר שיזדמן, אבל אתה תוציא דבר מהפוכו, ומי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק:
ביאור המילות
"וצדקתך". גדר הצדקה הבא אצל ה' התבאר (ישעיה נ"ט) ובכ"מ, שהוא מורה על המעשים שיעשה מצד אלהותו שלא בהשקף על מעשי בני אדם ועל סבות טבעיות:
"אשר", והראיה לזה כי "אשר הראיתני צרות רבות ורעות" היה הסבה "שתשוב תחייני", וזה הפך הטבע שהצרות הם סבה אל המות, וכן "מתהומות הארץ תשוב תעלני", והשפלות היא סבה אל הגדולה, שעי"כ.
(כג-כד) "תרננה" ועם השיר בכלי ארנן גם "בשפתים", ולא לבד מן השפה ולחוץ שהוא בכל הגוף, כי "גם נפשי אשר פדית", וגם "לשוני" (שהלשון מציין הדבור הנשגב התבוניי שהיא ע"י הנפש המשכלת) גם היא "תהגה" ותעיין "בצדקתך" בהגיון לב ובעיון, "כי בושו וגם חפרו מבקשי רעתי", שזה היה ע"י נסיך הרבים:
ביאור המילות
(כג-כד) "שפתי, לשוני". התבאר בכ"מ שהלשון פנימי מן השפה, ומציין תמיד על עניני בינה לכן אמר תהגה, שההגיון הוא הוצאת דבר מדבר ע"פ מופתי התבונה.
"בשו, חפרו". החפר הוא יותר מן הבושה שחופר פנים בטמון, כמ"ש בכ"מ:
