מלבי"ם על תהלים סח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · סח · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח", אחרי ההשקפה על פרטי השיר וסדורו ומערכתו אחשוב כי נתיסד על המון המלחמות שהיה לו עם מואב ופלשתים וארם צובה וארם דמשק ואדום כנזכר בש"ב (ח'), וכפי המבואר משיר הזה היה המלחמה בעבר הירדן אצל הר בשן, כי גבול מואב ואדום הוא בצד ההוא, לשם נקבצו האויבים, במדבר ההוא היה מקום המערכה בגבול המזרחי אצל ההרים הרמים שמה, ובעת מלחמתם העפילו האויבים לעלות ההרה ושם נפלו, ויען שבמקומות אלה הופיע ה' לישראל בימי קדם באותות ומופתים בין במתן תורה בין במלחמת מלכי האמורי, הלביש המשורר את השיר מחלצות מנסי קדם, עד כי ישוטט במחשבתו בין העבר ובין ההוה, מצייר כאילו הנסים הקודמים עודם שוכנים במקומות אלה וחסדי ה' לא תמו, בזה חלק את השיר על ארבעה רבעיו כמספר מלות סלה: (חלק א')

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יקום", יצייר איך בקום אלהים להושיע את עמו "נפוצו אויביו מפניו", ולקח מליצתו מימי המדבר, שכתוב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וכו':

ביאור המילות

"אויביו, משנאיו". התבאר למעלה (י"ח י"ח), כי השונא הוא פחות מן האויב, שיש שונא בלתי דורש רעתו בפועל, ויצייר שהאויבים התקבצו למלחמה, והשונאים עומדים מרחוק, האויבים יפוצו, והשונאים כשיראו מרחוק ינוסו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כהנדוף", הוא כעין באור למליצה הראשונה, שאמר בנסוע הארון קומה ה' ויפוצו אויביך, כי בעת נסע הארון במדבר הלך לפניהם עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, ומציין שכן גם עתה תחת שנחית עמך בענן יומם, התהפך לאויביהם לעמוד עשן המכלה את העינים "ותנדוף" את עיניהם "כהנדוף עשן", ולעומת שנחית עמך בעמוד אש הנה "כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים" שיהיה להם כאש, וכמ"ש וברא ה' על מכון הר ציון ענן יומם ועשן נוגה אש להבה לילה, וכמש"פ שם אבל.

ביאור המילות

"כהנדוף". שם מבנין הפעיל, ובא בשלמות:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים", כי הארת השכינה שהוא לרשעים עשן ולהבה יהיה לצדיקים ענן ונוגה ושמחה וששון "וישישו בשמחה", והשמחה שישמחו בה' תעורר משוש בגלוי בראותם כי ה' עמהם:

ביאור המילות

"ישמחו, יעלצו, וישישו". כבר בארתי שפעל עלץ בא על שמחה נפשיית, ובא לרוב על השמחה בה', ושמחה וששון מובדלים שהששון בא על סימנים החיצונים שיעשו להוראת השמחה (ישעיה ל"ה ובכ"מ):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שירו לאלהים", מצייר את ה' כאיש מלחמה רוכב על סוסו מרכבתו ישועה, ומקום מרכבתו הוא בערבה במדבר כי שם רוכב ללחום את אויביו, אומר "שישירו לה' ויסולו דרך לרוכב בערבות" המדבר, כמ"ש ישרו בערבה מסלה לאלהינו (ישעיה מ') והוא רוכב "עם יה שמו", כי שם זה שמורה על גבורתו רוכב עמו להלחם באויביו, ואתם ישראל "שירו לה' ועלזו לפני" הגבור הזה הרוכב בערבה, כי הגם שיתראה לאויביו כאיש מלחמה הנה.

ביאור המילות

"סולו". עשו מסלה, כמו סולו סולו פנו דרך.

"בערבות". במדבר, וערבה היא מקומות שבמדבר שמלאים שיחים וקוצים כמ"ש (ישעיה מ').

" עלזו". הוא הריקוד והרעדה מחמת שמחה:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"במעון קדשו" בשמים, הוא "אבי יתומים ודיין אלמנות", ובא לתבוע דין אביהם של היתומים ובעליהם של האלמנות שנהרגו ע"י הגוים האלה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלהים", בבא האויב בקצה עבר הירדן עזבו היושבים יחידים בחצרים ובערי הפרזות את משכניהם מפחד אויב, ועתה הוא "מושיב יחידים" שישבו "ביתה", היינו בבתיהם, הגם שיושבים יחידים נפוצים בכפרים, וגם הוא "מוציא" עתה "אסירים בכושרות", היינו אלה שנפלו שבי ביד אויב ואסרו אותם בכושרות, אלי עצים עבים, "אך סוררים", ר"ל בני ישראל לא ישבו במדברות וצחיחים להתחבאות מפני אויבים כי ישבו בבתיהם, רק הסוררים הם ישכנו עתה בצחיח ובציה במדבר, לא עם ישראל:

ביאור המילות

"ביתה". לבתיהם.

" בכושרות", מענין ידיה שלחה בכשור, שהוא עץ האורג, וי"א כמו בקושרות בקו"ף שאסורים בקשרי זקים וחבלים.

" צחיחה". מקום יבש וצמא, ומזה צחיח סלע, וצחה צמא:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלהים", פה סיום המאמר, מפרש מתי היה זה שנפוצו אויביו והושיב יחידים ביתה, זה היה "בצאתך לפני עמך" עם חיל דוד היוצאים למלחמה ללחום מלחמתם, "בצעדך בישימון" ששם היה המלחמה, כשצעדת שם צעד אחד נפוצו האויבים וישראל עושה חיל.

"סלה" סיום הענין: (חלק ב)

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ארץ" מתחיל לבאר פרטי המלחמה הזאת, בצאת ה' לקראת נשק "רעשה ארץ ונטפו שמים, מפני אלהים זה סיני", ר"ל כי האלהים ניכר בגלילות אלה במדבר מאז שירד על הר סיני שראו אז את כבודו, ולכן רעשו עתה בהגלותו שנית, "מפני אלהים אלהי ישראל", שנודע במדבר הזה מצד שהוא אלהי ישראל, מצד הנסים והנפלאות שעשה להם בימי קדם, והוא ציור מליצי כאלו מקומות האלה הם מקומות הנפלאות מאז, מסוגלים לזה מקדם לנוסס נס ליראיו:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גשם", בעת חנו מחנה דוד אז במדבר יעפו מפני הצמאון, וירד להם הגשם והיה להם כמים קרים על נפש עיפה, וכן לא היה להם מה לאכול ונזדמנו להם מקנה רב מהאויבים שרעו במדבריות אלה ואכלו שלל אויביהם, וע"ז ישיר, הן "הנפת אתה אלהים גשם נדבות", (מצייר שבמקום הישוב החיוב מוטל עליו להוריד הגשם להכין מזון לבריותיו, לא כן במדבר אינו מחויב להוריד הגשם והיה נדבה וחסד, "נחלתך" הגשם הזה הנפת "על נחלתך" ובזה "ונלאה אתה כוננתה", כוננת את הנלאה ויגיעה מחום ומצמא:

ביאור המילות

"נדבות". הוא דבר שאינו מחויב רק שידבנו לבו, וקורא כן הגשם שיורד במדבר.

"תניף". תטיף על נחלתך.

"ונלאה". תואר, כוננת את הנלאה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חיתך ישבו בה", החיות והבהמות שישבו במדבר הזה, היינו הבהמות הרועות במדבר הנה "בטובתך הכנת אותם" שיהיו שלל ומחיה "לעני", לישראל שהיו מעונים בלי מזון ומחיה. (וגם ציור זה מתדמה עם מה שהיה בימי קדם שנתן להם מים ושליו):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' יתן אומר", ה' נתן אומר וכרוז ומן הכרוז הזה עמדו "צבא רב המבשרות" בשורה טובה לישראל:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מלכי". ה' נתן אומר וכרוז, "שמלכי צבאות" הגוים אשר התאספו למלחמה "ידודון ידודון" מכאן אחד אחד, "ונות בית" שהוא ישראל "תחלק את שללם", מצייר את ישראל כנות בית כי היא בעלת הארץ הזאת, והאויבים הם זרים הבאים לגרשה מביתה, צוה שידודון מארץ לא להם:

ביאור המילות

"נות בית". בעלת הבית שהנוה שלה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יד-טו) "אם", כ"ז מן האומר שנתן ה', ה' הכריז לאמר אתם מלכי צבאות "אם תשכבון בין שפתים", שהוא גבול הארץ המזרחי בעבר הירדן, דעו כי "כנפי יונה אשר היא נחפה בכסף, אשר יפרוש שדי בה" בהיונה הזאת וכנפיה, "את המלכים" ששכבו בין משפתי ארצה "אז תמלא שלג את ההר בשן", צייר את ישראל כיונה כנגד החיות והעופות הטורפות שבאו לשלול את קנה, וכמו שהיונה עם חולשתה תלחם בכנפיה עם הזרים הבאים לשלול קנה, כן יצאה היונה הזאת ללחום נגד כל עיט וכל עוף טורף הבא על משכנה, וצייר את היונה הזאת "שהיא" עצמה "נחפה בכסף ושאברותיה מצופים בירקרק חרוץ" שהוא ציור היופי וגם החוזק, כאלו היא מחופה במתכת בל יוכלו לנשכה, ואומר כי ה' יפרוש בה בהיונה הזאת ובכנפיה, את המלכים שבאו עליה, והוא הציור של פרישת מחנה ישראל על מחנה האויב, ומצייר שבעת תפורש כנפיה "תשלג בצלמון את הר אלהים הר בשן", וציור זה לקוח ממה שהר בשן הרם ונשא מכוסה בשלג כל ימי הקיץ כדרך ההרים הגבוהים וגבנונים, והררי שלג אלה בעת יהיה סער וינשב השלג שמה בחוזק, יפול על מחנות בני אדם העומדים עליו ויפילם במהמורות בל יקומו, עפ"ז צייר שכשעלו לראש ההר ולחמו משם עם ישראל, סער עליהם השלג עד שנעשה שם צלמון וצלמות וישלג ויכס את מחניהם ויאבדו מתוך הקהל, ויוכל להיות שהיה כן באמת, או שלקח זה במליצה לציור הצרה והחשכה שבא עליהם בהר ההוא, כי סערת השלג הוא נורא לבני הארצות האלה שאין השלג מצוי שם, ובא המליצה שכנפי היונה כסו את המחנה בשלג וחשכת צלמות, ע"י ה' שפרש בכנפיה את המלכים ויכס עליהם בצלמות:

ביאור המילות

"שפתים". הגבולים, כמו למה ישבת בין המשפתים, וקרוב עם לשון שפה שבא על קצה הדבר וגבולו, שפת הים.

"בירקרק חרוץ". בחרוץ ירקרק, כמו רבים עמים, משנה כסף, וחרוץ זהב משובח:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"תשלג". פעל יוצא מן שלג. וצלמון מענין חשך וצלמות:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למה" וא"כ אתם מלכי צבאות, "למה תרצדון" ורצתם "על הרים גבנונים" האלה להלחם משם עם ישראל, הלא "ההר" אשר "חמד אלהים לשבתו", שבחר בו שיהיה בקדושת הארץ ושיהיה שלו להשרות שכינתו שם, א"כ "אף ה' ישכן לנצח" ולא תוכלו לגרשו משם, (וגם בציור הזה עלה במחשבתו הגבורות שעשה ה' בימי קדם בהרים האלה במלחמת סיחון ועוג, וישראל רמה ידו:

ביאור המילות

"תרצדון". פעל מורכב משתי תיבות תרץ צד. תרוצו על צדי הרים גבנונים, ו"גבנונים" מענין גב וגובה, ונוסף הנו"ן כמו או גבן, שבא על גב שיש בגופו:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח-יט) "רכב", מסב פניו לדבר אל רכב אלהים, אחר שצייר את ה' כרוכב בערבה הזאת, מצייר עלותו למרום הר בשן לגרש האויבים משם כאלו עלה שמה בסוס ורכב מלחמה, ושעורו, אתה "רכב אלהים עלית למרום שבית שבי" שהוא מה שהרכב הזה עלה למרום הר בשן וגרש את האויב ושבה שביו, ומדי זכר את הרכב ציין ענינו ומהותו ורב חילו, ואומר "רבותים אלפי שנאן" הרכב הזה עולה בחיל של רבבות רבים של אלופי הגבורים והתקיפים, אשר "ה' (עלה) בם סיני בקדש", שכבר עלה ברכב הזה וגבוריו על הר אחר שהוא הר סיני, ואז לא עלה למלחמה רק בקדש, (המליץ ירכיב בשירו עליתו להר בשן עם עליתו להר סיני שהוא ג"כ במדבר הזה:

ביאור המילות

"אלפי שנאן". אלופים ושרים של שנאנים, שהם המלאכים. ה' בם, מלת עליך נמשך לכאן, ה' עלה בם:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עלית", אתה רכב אלהים "עלית" עתה "למרום", היינו למרום הר בשן, "ושבית שבי" ממחנה האויב, "לקחת", שעורו "שבית שבי (באדם) לקחת מתנות באדם" מה שבימי קדם כשעלית למרום ההר שהוא הר סיני לקחת אז מתנות, שאז נעשו לך לעם מרצונם וכאלו נעשו שלך בדרך מתנה, עתה שבית אותם בדרך שביה ע"י מלחמה, שאז לקחת לך בני אדם בדרך מתנה ועתה בדרך שביה, "ואף (שבית) סוררים", את העכו"ם שבית, כדי "לשכון יה אלהים" כדי שתוכל לשכון בהר, שהם רצו לגרש אותך משם בל תשכון שמה, ולכן שבית אותם בשבי כדי שתשאר שוכן שם, ר"ל כדי שישכנו שם ישראל שעמהם ה' שוכן:

ביאור המילות

"למרום". לרום ההר, כמו חוצבי מרום קברו (ישעיה כ"ג), כי השח יושבי מרום (שם כ"ו).

"שבית". נמשך לשתים, שבית באדם, ואף שבית סוררים, ולקחת מתנות מוסגר, שתחלה לקחת מתנות:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברוך ה' יום יום", וע"ז יהיה מבורך על מה שעושה בכל יום, בין על מה שעשה בימי קדם בין על שעשה בימים אחרונים, כי "יעמס לנו האל ישועתנו" הוא עומס ונושא ישועתנו בשבילנו, שהישועות שעשה בימי קדם נשארו אצלו והוא נושא אותם עד דור אחרון לעשותם שנית בכל יום ויום ובכל דור.

"סלה" סיום הענין:

ביאור המילות

"יעמס". בא על משא שאחר הניח עליו כאלו אנו העמסנו עליו משא זאת לישא אותה:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האל", (חלק ג') "האל הוא לנו האל" והתוקף "אל המושעות", החוזק של התשועות הם נמצאים בו, אבל זה רק לנו, אבל לצרינו יש "לה' אלהים למות תוצאות", תוצאות וסוף הגבולים ששם ישכון המות הם שייכים לה' יצייר כאלו המות יש לו ארצות מיוחדים היינו בחוץ לארץ, ואינו מושל בא"י, ושם תוצאותיו וגבולו שאין לו רשות לבא שם, כי מן תוצאותיו וגבוליו ואילך הם שייכים לה' לא יבא המלאך המות שמה, ומי יהרוג שם את האויבים שהגיעו להר בשן ששם אין מלאך המות שולט? אומר.

ביאור המילות

"תוצאות". סוף הגבול, והיה תוצאות הגבול (יהושע ט"ו):

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אך אלהים ימחץ ראש אויביו", שם לא ימחצם המות רק אלהים בעצמו ימחץ את ראשם, וגם "ימחץ קדקד שער" קדקדו של עשו איש שעיר, ר"ל קדקוד בני אדום "אשר הוא מתהלך באשמיו" וחטאיו, והכונה שלא מתו בבשן ע"י המות בדרך הטבעי רק ע"י ה' בענין נסי לא ע"י המות הטבעי:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמר ה'", ה' אמר אל המות, פה לא תמחץ אתה, רק "מבשן אשיב", שאשיב את פליטי האויב מבשן שיברחו משם אל חוץ לארץ, וגם "אשיב" את האויב "ממצולות ים", הוא ים המלח שהיה ג"כ בגבול ההוא המזרחי ושם נלחמו ג"כ, כמ"ש וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח, שהגיא מלח היה שם תחלה ים ונעשה במקומו גיא מלח כנודע, ואשיב אותם מן הארץ אל גבול ארצם ששם שולט המלאך המות:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למען תמחץ רגלך בדם", שאלה השבים מן הארץ תהרוג אתה בחרבך ותמחץ רגלך מדמם, וגם תמחץ "לשון כלביך מאויבים מנהו", מצייר את המות כשר הטבחים שי"ל כלבים שהולכים אתו לאכול את ההרוגים, וימחצו הכלבים את לשונם "מאויבים" אשר הם "מנהו", שהם מהם ומהמונם שהאויבים הם שותפים ודומים לכלבי המות, שאחר שיהרגם המות יאכלו כלביו את בשרם, והמליצה שבארץ ישראל נפלו ע"י ה' ע"פ נס, וכשיצאו מגבול ארץ ישראל רדפו אחריהם והמיתום בחרב ובשרם השליכו לכלבים:

ביאור המילות

"קדקד שער". איש שער, כמו ואני תפלה, ואני מוסר לכולם (הושע ה'):

"תמחץ". המלוכלך בדמים נראה שנמחץ שם והדמים זבים מגופו.

"מנהו". כינוי הנסתר בה"א וא"ו, ר"ל שהאויבים הם מהם מן הכלבים וממינם:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ראו", אחר שספר ענין המלחמה יספר איך שב ה' שר הצבאות עם עמו אל ארץ ישראל אחרי הנצחון ואיך שררו לו במקהלות, וכמו שדמה מליצתו תחלה אל מליצות אדון הנביאים ויהי בנסוע הארון וכו', ידמה עתה שובו למ"ש ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, שבשוב ה' מן המלחמה יצאו לקראתו רבבות אלפי ישראל בתופים ובמחולות, עת "שראו הליכותיך אלהים בקדש", ששבת מן עבר הירדן אל ארץ הקדושה וראו הליכותיך הולכים בקדש, אז.

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קדמו שרים", לפני הליכותיך הלכו שרים, כמלך השב מן הנצחון ומשוררים הולכים לפניו, "אחר נוגנים", והמשוררים הלכו אחר נוגנים המנגנים "בתוך" עלמות "תופפות", הנוגנים הולכים תחלה ואחריהם לפני הליכות המלך הלכו המשוררים לשיר גבורתו ונצחונו:

ביאור המילות

"שרים, נגנים". השיר בפה והניגון בכלי, והשרים הולכים אחר נוגנים קודם הליכות ה'.

"תופפות". תואר:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"במקהלות", ועמהם הלכו מקהלות רבות אשר "ברכו אלהים ואדני, ממקור ישראל", ר"ל בארץ ישראל, ידמה את המחנות שיצאו חוץ לארץ למלחמה שהיו ג"כ מקהלות, כמים שנזלו חוץ למקור, ואת ההולכים לקראתם מארץ ישראל יצייר כמקור עצמו המלא מים רבים ומקהלות אין מספר:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שם", (הם דברי השיר שאמרו), יציירו את העמים שהביאו שבי כאלו הביאו חיות המדבר פרים עם אבירים ונכנעו לפניהם עד שנער "הצעיר" שהוא "בנימין רודם" במקלו, "ושרי יהודה" א"צ למקל כי ירדו בה ע"י "רגמתם", ע"י שישליכו עליהם צרור אבן, כמו שישליכו על הבהמה להטותה הדרך, וכן "שרי זבולון ונפתלי":

ביאור המילות

"רודם". רודה אותם, והרד"ק מפרש כמו רודם רודה בם, וכבר בארתי זה (יחזקאל ל"ד ד') שבד' מקומות נקשר הרדיה עם מלת את ע"ש.

"רגמתם". רוגם עליהם באבנים:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צוה", כן צוה "אלהיך", כן צוה "עזך", הוא צוה שיכנעו לפני עם ה', "עוזה אלהים", אתה עוז אלהים! (מצייר העוז כעצם מופשט) "זו פעלת" אתה "לנו", כי לא בכחנו עשינו את החיל, ור"ל "זו פעלת לנו מהיכלך" אשר הוא "על ירושלים", שבהיכל שכן עוז ה', ולכן "לך יובילו מלכים שי", השי שהביאו מלכים הוא שייך לך, ורמז עמ"ש (ש"ב ח') שתועי מלך חמת שלח לדוד כלי כסף וכלי זהב על אשר הכה את הדרעזר ודוד הקדיש אותם לה':

ביאור המילות

"עוזה". שם, ע"מ חוקה אחת:

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גער", ששלח "לך", שי למען "תגער חית קנה ועדת אבירים בעגלי עמים", שתועי שלח מנחה על שכבשו את אויביו שהיו כחית קנה הטורפים וכעדת אבירים הנוגחים בקרניהם.

"מתרפס", ר"ל שתועי הוא מתרפס ומתכנע לפניך "ברצי כסף" אשר "בזר" ושלל "מעמים" אשר "קרבות יחפצו", הביא לך מנחה מכסף שאסף משלל אויביו כדי שתגער חית קנה, שהוא על שהכה את חיל הדרעזר:

ביאור המילות

"חית קנה". הדרים בין קנה ושיחים במדבר.

"מתרפס". כמו לך התרפס ורהב ריעך, שהוא הבקשה וההכנעה.

"בזר". הכסף שבא בשפע ובפיזור רב, וכן ורכוש להם יבזר, ופי' בזר מעמים:

 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לב-לג) "יאתיו", וכן עוד יאתיו "חשמנים" ושרים "ממצרים", וגם "כוש" הרחוקה מאד "תריץ ידיו לאלהים", וכן "כל ממלכות הארץ" יבואו "וישירו לה' ויזמרו לו", וכמ"ש בתחלת הענין שירו לאלהים זמרו שמו שכולם יכירו כח ה' ועזוזו, "סלה" סיום הענין: (חלק ד')

ביאור המילות

"חשמנים". אנשים גדולים:

 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לרוכב", מפני שסיים במה שהתחיל שירו לאלהים זמרו שמו, ושם אמר "סולו לרוכב בערבות", שהוא מה שרכב במדבר להושיעם בדרך מלחמה שהוא דרך הטבע, אמר עתה (שירו) "לרוכב בשמי שמי קדם", שהוא המנהיג הנהגה עליונה נסיית גבוהה ונעלה מן השמים שלנו הנוהגים הנהגה הסדורה הטבעית, כי הם שמי השמים המשפיעים על השמים והם קודמים להם בממלה הן "הוא יתן בקולו קול עז" שהוא גבוה מקול הטבעי:

 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תנו", אמנם הנהגה זו הנסיית לא ינהיג ה' רק בשביל ישראל כשהם ראוים לזה ע"פ מעשיהם, (לא כהנהגה הטבעיית שהיא קבועה תמיד), לכן אמר "תנו עוז לאלהים" שאתם תכינו א"ע במעשים טובים, שעי"ז תתנו לו עוז אל הנהגה זו הנעלה, כי "על ישראל גאותו ועזו בשחקים", הנהגת ה' ע"ש הפלא והנסים, נקרא בכתבי הקדש בשם גאות ה', שבו יתגאה על הטבע ויתנשא עליה, והנהגה זו קבועה בשחקים שהם למעלה מן השמים והמערכת, הנה "גאותו ועזו אשר בשחקים" להנהיג הנהגה הנסיית הוא "על ישראל" שזה ינהיג רק בעבורם וכפי מעשיהם אם יזכו לזה ולכן תנו עוז לאלהים, ע"י מעשים טובים:

ביאור המילות

"גאותו". כבר התבאר בכ"מ שגאוה הנאמרת אצל ה' הוא אם יתנשא על חקי הטבע ויעשה נסים ונפלאות, (עי' ישעיה י"ב, ולקמן צ"ג), וכן שחקים נבדלים משמים, שמורה על הנהגה הנסית כמ"ש (ישעיה מ"ד):

 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נורא אלהים ממקדשיך", אתה ישראל, דע כי "ממקדשיך", מן הבהמ"ק שלך וממה שאתה מתקדש לפניו, "אלהים הוא נורא", ר"ל שעל ידו ינהיג הנהגה נוראה שהיא הנהגה נורא נסיית למעלה מן הטבע שעל ידי הנהגה זו ייראו כולם מפניו, ומצד שהוא "אל ישראל" ומשגיח עליהם בהשגחה פרטית, "הוא נותן עז ותעצומות לעם", העוז הזה נתן לישראל, כי הנהגה זאת יוצאת לרגלם וכפי בחירתם ומעשיהם ובידם ניתן העוז הזה למשול בשמים ובארץ ולדרוך על הטבע, "ברוך אלהים" על נפלאותיו וטובו: