מלבי"ם על תהלים סט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · סט · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח", י"מ אותו על עת שנרדף מפני אבשלום, וי"מ אותו על הגלות, ופירושנו יסבול שני הענינים:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הושיעני אלהים כי המים באו עד נפש" שהסכנה גדולה מאד:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באתי", מצייר את הסכנה בג' ענינים,

  • א) הטיט שתחת רגליו הוא "יון מצולה", שוא יון טיט נדבק שקשה להוציא רגליו משם, והטיט עמוק מאד עד "שאין מעמד", אין שם תהום שיכול לעמוד עליו ברגליו,
  • ב) "באתי במעמקי מים" שהמים עמוקים,
  • ג) שהם רודפים כי "שבולת שטפתני", והנמשל, מקומו בירושלים נרפש ע"י המרד, והאויבים רבים, והסכנה עצומה, והשבולת שטפו ממקומו לברוח מן הארץ:
 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יגעתי", בהטבעו קורא אל בני אדם לעזרה "ויגע בקוראו עד שנחר גרונו" ואין שומע, וגם צופה לשמים שיבא עזרו משם וכבר "כלו עיני מרוב היחול":

ביאור המילות

"נחר". עבר מן הכפולים, כמו ושכן חררים:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רבו" וגם האויבים עומדים סביב להטביעני, והוא בג' ענינים,

  • א) השונאים אותו ע"י שאומרים שהוא חוטא ואיש רע מעללים, ועז"א "רבו משערות ראשי שונאי חנם", שבאמת שנאתם הוא בחנם כי לא חטאתי,
  • ב) אויבים המבקשים רעתו שחשבו שהוא הרע להם ועז"א "רבו מצמיתי" והם "אויבי שקר" כי לא עשיתי להם רע,
  • ג) הבאים לקחת ממונו עז"א "אשר לא גזלתי אז, אשיב", ר"ל שבאו עליו בג' ענינים על נפשו ועל גופו ועל ממונו וכנ"ל סי' ל"ה:

ביאור המילות

"שנאי חנם, איבי שקר". עי' למעלה (ל"ה י"ט), על השונאים אמר רבו בכמות, ועל האויבים עצמו באיכות, כי הם ילחמו אתו להצמיתו ולהכריתו:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלהים", (מתחיל תפלתו), "אתה ידעת לאולתי", אולת היא הספיקות שי"ל בעיון שע"י תרופף בידו אמונתו, והגם שאנכי אויל בדבר, אתה ידעת, "ואשמותי" שהם העבירות שעשיתי בפועל, ג"כ "ממך לא נכחדו", שלא לבד שידעת ענינים שכליים ידעת גם ענינים פעליים הנתלים בזמן ובמקום:

ביאור המילות

"אולתי". אויל הוא המסתפק כמ"ש בפי' משלי:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל יבושו" ר"ל הגם שאתה ידעת לאולתי, בכ"ז עליך להושיעני כדי "שלא יבושו על ידי קויך ה' צבאות", ויש הבדל בין בושה וכלימה, שהבושה היא בעצמו והכלימה היא מאחרים, והתקוה היא בלב, ואם לא תבא התקוה יבושו בפני עצמם שקוו בחנם, "ואל יכלמו בי מבקשיך" אותם המבקשים אותך בפועל, שזה נראה לכל ואם לא תבא בקשתם יכלמו גם מאחרים שראו שבקשו בחנם:

ביאור המילות

(ז-ח) "יבשו, יכלמו". התבאר בכ"מ בושה מעצמו וכלימה מאחרים, וחרפה גדולה מכלימה, רק שהכלימה הוא דוקא בפניו, וכן החרפה הוא על דבר והכלימה הוא גם בלא דבר, ובזה כלימה מוסיף על חרפה, וכ"ה בירמיה (כ"ג מ'):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", באר הטעם שיבושו קווי ה' אם לא יושיעהו, כי "החרפה שנשאתי הי' עליך" ובעבורך כמו שיבאר, וא"כ ראוי שיושיעהו ה' ואם לא יושיעהו יבושו קווי ה', כשיראו שאינו מושיע קוויו ומיחליו:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ט-י) "כי", מה "שהייתי מוזר לאחי" היה מצד "שקנאת ביתך אכלתני", ר"ל שהיה לי קנאה על בני ביתך שאינם שומעים לקולך, (מציין את ה' עם ישראל כאב עם בני ביתו) ובזה היה לי ריב עם אחי, וגם "חרפת חורפיך נפלו עלי", שהזדים המחרפים אותך הם מחרפים אותי על אמונתי:

ביאור המילות

"מוזר לאחי, ונכרי לבני אמי". בארתי (ישעיה כ"ח), שהנכרי גרוע מן הזר, שהזר הוא לאותו דבר כמו ישראל אצל תרומה וכדומה, והנכרי הוא מארץ רחוקה, לאחי מן האב אני מוזר מן הירושה ולא נכרי לגמרי, ולבני אמי שאיני יורש עמהם אני נכרי לגמרי:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא-יב) "ואבכה", כשאבכה להתפלל על זאת "היא לי לחרפה, וכשאתנה לבושי שק" להתאבל ע"ז "אהי להם למשל":

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יג-יד) "ישיחו בי יושבי שער ואני תפלתי", אומר אולם בעת "שישיחו בי יושבי שער, ושותי שכר" עושים ממני "נגינות" להתלוצץ, בעת ההיא "אני תפלתי לך", כי העת הזאת שהם מתלוצצים עלי היא "עת רצון", ובעת ההיא תפלתי "אלהים ברב חסדך ענני",

  • א) שתענני מצד החסד,
  • ב) "שתענני באמת ישעך", מצד האמת על ישעך, היינו מצד ההבטחה שהבטחת להושיע לי:
 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"חסדך, באמת". מבואר בכ"מ שהחסד הוא בדבר שאינו מחויב, והאמת הוא לקיים דבר המובטח:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הצילני", נגד מ"ש טבעתי ביון מצולה בקש "הצילני מטיט ואל אטבעה", ונגד מ"ש באתי במעמקי מים, רבו שונאי חנם, בקש "אנצלה משונאי וממעמקי מים", ור"ל כי כשינצל מן המים הוא ירא משונאיו העומדים על שפת המים להרגו, וכשישאר במקומו מתירא מן המים, מבקש שיצילהו ה' משניהם:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תשטפני", ר"ל שאין לי עצה להנצל משונאי רק או אם השבולת תשטפני מפה, או שתבלעני מצולה לבל יראני, או שהבאר תאטר עלי פיה בל אתגלה לפניהם, ע"ז מבקש שלא בדרכים אלה ינצל משונאיו, רק.

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ענני ה' כי טוב חסדך", ותוכל להצילני בדרך טוב כפי חסדך, (ר"ל שיוכל להנצל ע"י שיברח מירושלים כמשל שתשטפהו השבולת, או ע"י שיסתר במערות כמשל בליעת המצולה, או שישגב בעיר מבצר כמשל שתאטר עליו באר פיה), כי טוב,

  • א) מצד החסד,
  • ב) מצד הרחמים שיראה בעניו, עז"א "כרוב רחמיך פנה עלי":
 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואל" ולא לבד שתענה אותי ותפנה אלי, כי גם "אל תסתר פניך מעבדך", בענין שאראה אותך שאתה עומד להושיעני, ואחר "שצר לי מהר ענני" מבלי עיכוב:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קרבה", הגאולה היא מצד הקורבה, כמו גאולת קרובים, והפדות הוא מצד הדבר עצמו, וז"ש "קרבה אל נפשי" מצד הקורבה שיש לך עם נפשי מצד שהיא חלק אלוה ממעל, ומצד זה "גאלה" כקרוב הגואל את קרובו כי אין גואל קרוב ממך, ומצד גופי שאינו קרוב שלך "למען אויבי פדני", תפדהו מצד עצמו אחר שנפל ביד אויביו לבל ישחיתהו:

ביאור המילות

"גאלה, פדנו". התבאר (ישעיה ל"ה) ובכ"מ, שהגאולה הוא מצד הקורבה, והפדיה הוא מצד הדבר עצמו והול"ל קרבה כי הוא מגזרת פעל, ואמר קרבה שר"ל מצד הקורבה גאל אותה:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אתה", נגד הגאולה הנפשיית אמר "אתה ידעת חרפתי ובשתי" שהיא בעבורך, כמ"ש כי עליך נשאתי חרפה, ונגד הפדות למען אויביו, אמר "הלא נגדך כל צוררי", וראית איך צוררים המה לי בנכליהם:

ביאור המילות

"חרפתי, ובשתי, וכלמתי". עיין פסוק ז' ח':

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חרפה, החרפה" כבר "שברה את לבי", שהלב הוא מקור החיים והוא נשבר, עד כי "אנושה" שהיא מכת מות אחר שנגע עד לבי, "ואקוה לנוד" מצייר א"ע כמת ורוצה שינחמו וינודו עליו כמו שעושים על מת ואין "מגיד לו ומנחם אותו":

ביאור המילות

"ואנושה". כאב אנוש והא' היא א' איתן ונפלה א' השורש.

"לנוד, ולמנחמים". בארתי (ישעיה מ"ט) כי הנידה הוא מן הקרובים ואין, כי אין קרובים, ומנחמים יהיו גם אחרים, רק הוא לא מצא מנחם:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויתנו בברותי ראש" בסעודת הבראה שעושים לו (כמו שעושים להאונן שסעודה זו באה משל אחרים) יתנו בה ראש ולענה, ותחת שהיו נותנים להאבל בסעודה זו יין לשתות, כמ"ש תנו שכר לאובד, "ישקוני חומץ":

ביאור המילות

"בברותי". פעל ברה על האכילה בא על שמאכילים החולה להברותו (ש"ב י"ג), או על סעודת הבראה של האבל, להברות את דוד לחם (שם ג' ל"ה), ולא ברה אתם לחם (שם י"ב י"ז), היו לברות למו (איכה ד'):

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יהי", העוף נצוד בפח ע"י שנותנים אוכל בהפח והוא בא לשם ונצוד, עפ"ז יאמר ששולחנם שיבואו לאכול עליו יהיה לפניהם לפח, והפח צד את הבעל חי ואינו מזיקו, והמוקש הוא המזיק אותו, ועז"א "ולשלומים" דבר שיחשבו שהוא לשלום, יהיה "לפניהם למוקש":

ביאור המילות

"ולשלומים". משם שלום, ויל"פ יהיו לפניהם לפח ולאנשי שלומים למוקש:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תחשכנה עיניהם מראות" שלא יראו את המוקש ויוקשו בו, "ומתניהם תמיד המעד" כדי שימעדו ויפלו בהפח:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שפך עליהם", הזעם הוא הקללה, וחרון אף הוא הקצף, והמליצה תצייר כי המוכן ליסר את החוטא הוא שבט אפו של ה', והיסורים עצמם שבם ייסר הוא הזעם, כמ"ש הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי, ועז"א "שישפוך עליהם זעמו" וקללתו, "וחרון אפו" שהוא ההולך בשליחותו להריק עליהם זעמו, הוא "ישיגם":

ביאור המילות

"זעמך וחרון אפך". עי' הבדלם ישעיה (י' ה'):

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תהי טירתם" שהיא קבועה תהיה "נשמה", וגם "באהליהם" שהם מטולטלים ממקום למקום "אל יהיה יושב", כי לא יהיה להם אף אהל עראי:

ביאור המילות

"טירתם". בא על הארמנות ובנינים הגדולים שבו יתקבצו העדה כמו בתי העצה, או בתי עבודת אליליהם:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", שיעור הכתוב "כי יספרו, אתה אשר הכית רדפו", שיאמרו שהנרדף מאתם הוא מוכה אלהים, שאלהים הכהו, והמוכה מאתם יאמרו שאתה כבר עשיתו חלל, בענין שיאמרו שרודפים את המוכה מאלהים ומכאיבים את החלל של ה', שכבר קדם להיות חלל קודם שיכאיבוהו, וקדם להיות מוכה קודם שירדפוהו להכותו:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תנה עון" זה שאומרים שאתה עשית זאת, "על עונם", שיהיה עון זה צף למעלה על עונותיהם, "ואל יבואו בצדקתך", כמו שהם רוצים להצדיק מעשיהם על ידי שמיחסים לך עולה, כן לא יבואו בצדקתך, רק.

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ימחו מספר חיים ואל יכתבו עם צדיקים", כדי שהם רוצים להצדיק מעשיהם שהם צדיקים בזה והם שלוחי ה', וע"י שיענשו יתראה שלא היו צדיקים בדבר זה:

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואני", לא כדבריהם שאתה הכית אותי, כי בהפך "אני עני וכואב" על ידם, "וישועתך אלהים תשגבני":

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אהללה שם אלהים" לספר תהלותיו הכוללים, "ואגדלנו יותר בתודה" שאביא להודות על טובותיו המיוחדים אלי:

 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותטב", הגם שיביא פר לתודה, מה שיגדל את ה' לשבחו, זה "תיטב בעיניו יותר מן השור פר" שי"ל "קרנים ופרסה":

 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ראו ענוים" שמקבלים באהבה כל העובר עליהם מהצרות "ישמחו" כי ידעו שיש תקוה, "דורשי אלהים" החוקרים באלהות שעד עתה היה לבם עצב על שראו שלות הרשעים ויסורי הצדיקים עתה "יחי לבבכם":

 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", עתה יראו שלא היו יסורי הצדיקים מפני חסרון ידיעה והשגחה, "כי שומע אל אביונים ה'", ולא מפני המאוס והבזיון שאין נחשבים בעיניו להושיעם, כי "את אסיריו לא בזה":

 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יהללוהו", מלבד זה "יהללו שמים וארץ" וכל המציאות על תשועת ציון בשוב דוד למלכותו:

 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אלהים יושיע ציון", עיר המלוכה, "ויבנה ערי יהודה" יתר ערי ארץ ישראל, "וישבו שם" וגם "יירשוה" בירושה:

ביאור המילות

(לו-לז) "וירשוה, ינחלוה". ירושה היא הורקת הרשות מהמוריש להיורש, ונחלה הוא נחלת אבות לבנים עד עולם (ישעיה נ"ז י"ג):

 

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וזרע עבדיו ינחלוה" מוסיף שינחלוה גם בנחלה לבניהם אחריהם עד שזרעם ינחלוה מאתם ולא שיגלו אח"כ ממנה "כי אוהבי שמו ישכנו בה" בשלוה והשקט: