מלבי"ם על תהלים לט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · לט · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח", במזמור הזה ידבר נכבדות על סוד הנפש וענינה ועל מציאותה בזה הגוף הנגוף:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמרתי", תחלה חשבתי בלבי בל אדבר בחקירה הזאת שאני חוקר בענין הנפש, ורציתי "לשמר דרכי" מדבר דבר בזה מצד שני טעמים,

  • א) באשר מהות הנפש הוא דבר נעלם משכל האדם, שהאדם לא ישיג רק ע"י החושים, ומהות הנפש הוא דבר שא"א להודע ע"י החוש, ובזה יראתי "מחטא בלשוני", פן אבא עי"כ לידי חטא ע"י העיון הזה, בשאחשב שהנפש היא היתה היולאנית מתהוית עם הגוף ונפסדת עמו, ואכפור בהשארת הנפש ובנצחיותה,
  • ב) שגם אם אבטח בחוזק אמונתי שלא אבא לידי כך אמרתי אשמרה "לפי מחסום" שראוי שאשים מחסום לפי בלי לדבר מזה, "בעוד רשע לנגדי" עת נמצא רשע במעמד הזה שדברי יהיו לו לפוקה ולמכשול, ולכן.

ביאור המילות

"בלשוני, לפי". מבואר אצלנו בכ"מ, שהלשון מורה על הדבור התבוניי והפה ידבר הדבור החיצוני. שהוא בפני עצמו ישמר מעיין ומלחקור בזה בדרכי העיון והתבונה שזה מצוין במלת בלשוני, ולפני הרשע ישמור גם דבור החיצון, ויחסום פיו בל ידבר דבר:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נאלמתי דומיה", נדמיתי בשתיקה עד שהייתי כאלם, עד שגם "החשיתי מטוב", שלא דברתי אף הטוב והמוסר הנצמח מעיון הזה, כי יראתי לנגוע במחקר הזה, אבל עי"כ "וכאבי נעכר", כי נפשי הציקתני לעיין בנידון זה שהוא אחרית האדם ותכליתו, ולכן.

ביאור המילות

"דומיה, החשיתי". בשעת הפסקת הדבור נאמר לשון דממה, והשתיקה אח"כ בא בלשון חשה, כמ"ש ישעיה (סי' ס"ב):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חם לבי בקרבי", לבבי נתחמם מתשוקתו אל הדבור, עד "שבהגיגי תבער אש", בעת התחלתי להגות בדבור ההגיוני שהוא ממוצע בין הדבור והמחשבה, היה בקרבי כאש בוערת ונלאתי כלכל ולא אוכל, ולכן "דברתי בלשוני" והוצאתי את הגיגי מכח אל הפועל, עתה מתחיל השאלה:

ביאור המילות

"בהגיגי, דברתי". ההגיון הוא הממוצע בין הדבור והמחשבה, שעוד קודם יצא דבור מבואר כבר בערה אש, ולכן דבר בפועל:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא", הן האדם ימצא את עצמו שהוא תושב בשני עולמות נפרדים, יבחין בעצמו שני שרשים הפוכים זה מזה, כי עת יביט למטה אל הגויה וכחותיה, ימצא כי הוא מתושבי העולם הזה השפל החמרי, מוטבע על חקים טבעים מוגבלים ככל צאצאי העולם החמרי, ועת יפנה למעלה אל החלק הנכבד הנמצא בו שהיא הנפש וכחותיה, יראה שהוא כא' מבני אלהים חפשי פועל כפי הבחירה וכל כחותיה בלתי מוגבלים רק מתפשטים לאין תכלית, עד שיסתפק בעצמו מאיזה עולם הוא, כי שני השרשים אשר בקרבו הם במלחמה תמידית זה עם זה, וחקי הטבע מתנגדים אל חקי הבחירה, וז"ש שאבקש שתודיעני ואדעה מהות שני השרשים האלה,

  • א) "קצי", הוא השורש הרוחני שהוא קץ האדם,
  • ב) "מדת ימי", הם החיים הזמנים אשר יש להם מדה וקצב, מה הוא, מה מהותם, למען "אדעה מה חדל אני" מאיזה עולם וחלד אני, אם מחלד השפל אם מחלד העליון, ומבאר סבת הספק:

ביאור המילות

"חדל". כמו חלד:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה טפחות נתתה ימי", מצד אחד אני רואה א"ע דומה ככל ילדי העולם החומרי הנתונים תחת הזמן והמקום והשינוי והתנועה כי ימי משוערים ומוגבלים, ומצד אחר רואה אני א"ע בלתי מוגבל ובלתי בעל תכלית, כי כחות הנפש מתנשאים מן הזמן והמקום וחקי הטבע ויגביהו עוף להפשיט מעליהם את הגבול, כי השכל יצייר א"ע בלתי מוגבל, וכן התשוקה אשר באדם וכל כחותיו אין להם גבול, ובכ"ז לא יוכלו להגיע אל הבלתי ב"ת, כי החומר מכביד עליהם, רק הם מתנשאים לזה וילכו מחיל אל חיל ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים, ועז"א "וחלדי כאין נגדך", כי בטל במציאותו זה הרוחני נגד האין סוף, ולפ"ז אני גוזר ואומר, "אך כל הבל כל אדם נצב", שכל אדם כמו שהוא, הוא כל הבל, שהוא הבל מצד הגויה הבלה ונרקב, והוא הבל מצד הנפש שהיא עוף קצוץ כנפים שקוע בכלא אסור בנחושתים, "סלה" סיום הענין, מעתה מתחיל התשובה ע"ז:

ביאור המילות

"טפחות". מדודות בטפח, כמו עוללי טפוחים:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אך בצלם יתהלך איש", משיב לומר כי סוד הנפש ומדוע הורכבה עם הגויה באופן זה, נגלה אצלו שהוא מצד שהאדם נברא בצלם אלהים, שהוא הציור של האלהות המנהיג את העולם הגדול, שכמו שהגוף הכללי שהוא העולם הגדול הוא ג"כ נתון תחת חקים טבעיים קבועים, ובו תתלבש האלהות להנהיג אותו בהנהגה בחיריית נעלה מחקי הטבע הקבועים, וידמה בזה עם העולם כנפש המנהגת את הגויה, כן ברא את האדם בצלמו, שגופו היא ציור העולם הטבעי עם כחותיו וחקיו הטבעים, ונפשו המנהגת אותו בכח החפשית והבחירה, היא ציור האלהות אשר בעולם, וכמו שהאלהים מושל על העולם ומשנה סדרי הטבע וחקיה הקבועים לפי רצונו הבחיריי הבב"ת, כן תוכל הנפש לשנות את טבעי גוייתה משפטיו וחקותיו הטבעיים ולברא א"ע בריאה חדשה להיות כבני אלהים, ולכן נתן בה התשוקה שהוא לבלתי תכלית שהיא מצד שרשה העליון שבזה תתנשא תמיד ממדרגה למדרגה ותתקרב אל האלהות ותלך מחיל אל חיל עד תראה אל אלהים בציון, ועז"א "יתהלך איש", שצריך שיתהלך תמיד אל שרשה שאין לו גבול, ולכן אין גבול לתשוקת הנפש, "אך הבל יהמיון" רק האדם מבקש חשבונות רבים ובכח התשוקה הזאת הנטועה בנפשו יהמה אל עניני הבל, לאסוף קנינים מדומים אשר אין בהם ממש מצד עצמם כי הם הבל, וגם לא יתקיימו בידו כי "יצבור ולא ידע מי אוספם", כי לבסוף יירשו זרים יגיעו:

ביאור המילות

"בצלם". כמו בצלם אלהים עשה את האדם:

"יצבר, אספם". הצבירה הוא הקיבוץ צבורים צבורים, והאסיפה הוא המכניסם לרשותו, כמ"ש בהבדל בין אסף ובין קבץ (ישעיה י"א) ובכ"מ:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה", א"כ עתה בעוה"ז "מה קויתי ה'", ר"ל מה יש לי לקוות פה הלא לא פה מקום האושר והתקוה שלי, רק יש תוחלת על עולם אחר (תקוה הוא על דבר בלתי ברור, והתוחלת הוא על דבר ברור, כי חיי עוה"ב הוא דבר ברור ומובטח), ומה היא התוחלת "תוחלתי לך היא", כי ה' בעצמו הוא תוחלת הצדיקים והוא הטוב הצפון להם שתשוב נפשם בצרור החיים אל מקורה אל ה' אלהיהם, וכמ"ש צדיקים יושבים וכו' ונהנים מזיו השכינה:

ביאור המילות

"קויתי, תוחלתי". המקוה על דבר בלתי ידוע, והמיחל הוא על דבר ידוע שבודאי יבא (כמ"ש ישעיה נ"א ה', מיכה ח' ו', ולקמן ק"ל ובכ"מ):

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מכל", וא"כ "הצילני מכל פשעי", בל ימשוך החומר את הנפש למטה ע"י הפשעים עד שלא תשיג תוחלתה הנצחי, "לבל תשימני", שאהיה "חרפת נבל", שישיגני החרפה שתשיג את הנבל שאובד עולמו ואחריתו:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נאלמתי", ועתה נאלמתי מן השאלה הנ"ל, "ולא אפתח פי" לשאול עוד וכמ"ש תחלה נאלמתי דומיה, "כי אתה עשית", כי התברר אצלי כי מעשה האדם ויצירתו אינו ככל מעשה בראשית המתיחסים אל הארץ כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה, רק מעשהו מיוחס אליך ביחוד, כמ"ש ונשמות אני עשיתי:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הסר", אולם לפ"ז אבקש "שתסיר ממני" המונעים המשביתים אותי מן האושר ותכלית האחרון, והם "הנגעים" המוצאים את הגוף אשר הם ישביתוהו מהשגת השלימות כי כל עוד שהנפש כלואה בחומר תרגיש צערו ומקריו, כי מסבת "תגרת ידך" ומכותך "אני כליתי", שלא לבד שמזיקים את הגוף (שע"ז לא הייתי מצטער), כי הם מכלים את הנפש שהוא עקר האדם, והנה הנגעים הם משני מינים, המין הא' המחוייבים מצד טבע של חומר האדם ומזגו או מצד טבע העולם שהם הנגעים הטבעיים, שעז"א "מתגרת ידך" כי הם מחוייבים ע"י התגר של ידך ופעולתך, ע"י ריב היסודות, וע"י שמורכב מדברים מתנגדים ומזגים מחולפים שעי"ז יתקוממו הרעות הטבעיות,

  • ב) יש רעות השגחיים הבאים עליו מאת ה' כדי להחזירו בתשובה, ועז"א.

ביאור המילות

"מתגרת". כמו ואל תתגר בם מלחמה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בתוכחות על עון", (יש הבדל בין מוסר לתוכחה, שהתוכחה היא לרוב בדברים והמוסר הוא ביסורים) שתחת שהיה ראוי שתוכיחנו על עון בתוכחת אהבה ובנחת, יסרת איש, תביא עליו יסורים, וע"י היסורים תמס כעש חמודו, שגם חמודו שהוא הנפש תמוסס ותכלה, וא"כ אך הבל כל אדם, אחר שזה גורם שלא ישיג התכלית שבעבורו נברא, סלה סיום הענין:

ביאור המילות

"בתוכחות, יסרת". עיין הבדלם למעלה (ו' ב').

"ותמס". הפעיל משורש מסה:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעה תפלתי", מצד התפלה שהיא שפיכת הנפש כוונת הלב והתנשאות הרוח אל האלהים, ושועתי האזינה מצד שאני צועק לישועה, ואל תחרש אל דמעתי כי שערי דמעה לא ננעלו, שהם מעוררים הרחמים, "כי גר", ר"ל שמצד שני החלקים שמהם הורכבתי, מצד א' שהוא מצד הנפש שבו, אנכי עמך חלק מעצמותך, מצד זה אני גר בארץ הזאת, כי הנפש היא מעולם הרוחני והיא כגר בארץ הגשמי הלז רחוקה משרשה וממקומה, אבל אנכי תושב מצד הגוף, אשר בו אני תושב ככל אבותי, כי בהגוף ששרשו מצד אבותיו המולידים אותו הוא תושב, ובהנפש ששרשו מאלהים אלהי הרוחות הוא גר, ושע"כ יגברו כחות הגוף על כחות הנפש כי הם תושבי הארץ ומושלים בה, על כן אבקש.

ביאור המילות

"שמעה, האזינה". כבר התבאר (ישעיה א' י' ובכ"מ) שכשידבר על שני נושאים מתחלפים, יתפוס על הנושא העקרי לשון שמיעה, ועל הטפל לשון האזנה שקטנה משמיעה, "ותפלה". הוא חשוב מן שועה בכ"מ, ורצונו לומר שגם שועתי תאזין:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"השע ממני", שתפנה היסורים ממני, כי אין ראוי ליסרו על עונותיו אחר שטבע גופו נוטה לחטא, וכחות הנפשיים ששם ה' בו לעמוד נגד הגוף לא יעמדו לפני זרועות השטף כי הם הגבורים אשר מעולם תושבי הארץ מלפנים, "ואבליגה" ואני אשתדל להתחזק על כחות התאוה והיצר בטרם אלך באופן אשר איננו, שע"י עוני ויסורי המשביתים אותי מן השלמות אהיה כאין, כי לא אתקן את אשר עלי להשלים לענין אשרי ומציאותי הנצחי:

ביאור המילות

"השע". יוצא, שיפנו היסורים ממני, "ואבליגה". שאתחזק, וכבר בארתי גדרו (ירמיה ט'):