מלבי"ם על תהלים מ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · מ · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח", מזמור זה יסדו על איזה נס שנעשה לו בעת ברחו מפני אויביו, והביא זבחי תודה להודות לה' חסדו על הנס שנעשה לו, ואז פרסם תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו וחסד ה' לבוטחים בו, עם תפלה על התשועה וההצלה בעתיד:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קוה קויתי", ע"י שקויתי בתמידות אל ה', לכן "ויט אלי וישמע שועתי", ור"ל כי לפעמים יצייר שה' שומע את התפלה ממרום, והוא בעת שיושיע בדרך הטבע ע"י אמצעי, ולפעמים יצייר שיורד למטה ושומע תפלה, ועז"א "ויט אלי", והוא בעת שמושיע ע"י נס השגחיי שלא ע"י אמצעי רק בידו ממש, וכן התשועה הזאת היתה ע"י ה' בעצמו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויעלני", מה שהייתי נטבע "בבור שאון", ר"ל מלא מים שואים ורוגשים, וגם הייתי נטבע שם "בטיט היון", שהוא טיט מדביק אשר הנופל בו לא יוכל לעלות ממנו, ולא זאת לבד כי הקים את רגלי על סלע ומבצר, מקום שלא יוכלו אויבי להגיע שמה, גם "כונן אשורי" שיהיו מכוננים שם בחוזק:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויתן בפי שיר חדש", כי השיר שישוררו לה' על תשועה טבעיית הוא שיר ישן, כי הטבע ברואה ועומדת מכבר, אבל התשועה הנסיית היא פעולה חדשה והשיר שישוררו עליה הוא שיר חדש, ומפרש "תהלה לאלהינו", ששם אלהים הבא בכינוי אל ישראל מורה על השגחתו הפרטית ועל הדיבוק והקשר שי"ל עם יראיו וחשבי שמו, "יראו רבים וייראו", ר"ל שע"י שהושיע לי ע"פ נס ירויחו ג' דברים,

  • א) כי מן הנהגת הטבע לא ילמדו רק לתת כבוד לשמו מצד שהוא בורא כל, אבל היראה לא תתקיים בנפש רק ע"י שיודע כי בכחו לשנות הטבע ולעשות ככל אשר יחפוץ, שאז ייראו מפני ענשו וגמולו, ועז"א "יראו וייראו",
  • ב) שההכרה שיכירוהו ע"י מעשיו המסודרים כפי הטבע, לא יכירו רק החכמים החוקרים ע"פ השכל והעיון, אבל ע"י הנס יראו רבים, כי זאת יראו בעין לא בשכל לבד, וגם יראו רבים, שאף ההמון שאינם משכילים יראו את הנס בעיניהם ויכירו כח ה',
  • ג) שהנהגת הטבע לא תצמיח שיבטחו בו, כי בהפך עי"ז יתאמצו לבחור אמצעיים טבעיים שע"י יצלחו ויעזרו, ויבטחו על האמצעים אשר יכינו, אבל בראותם כי עין ה' אל יראיו ע"פ נס, יבטחו בה' ולא יבטחו על הטבע ועל כחם ועוצם ידם וחכמתם:
 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשרי", אושר הגבר הוא אם "שם ה' מבטחו", ר"ל כי יש בוטח בה' שיושיעהו על ידי אמצעיים טבעיים, שהאיש הזה הגם שבוטח בה' אין ה' מבטחו, ר"ל שהדבר שמקוה שע"י ישיג בטחונו אינו ה', כי הוא בוטח בה' שיושיעהו ע"י מסחרו או השתדלותו שהוא המבטח שלו, שע"י מקוה עזר מה', ואין ה' מבטחו, לא כן האיש שאינו משתדל כלל רק ישים ה' גם למבטחו היינו שהוא יבחר לו גם האמצעיים לתשועתו, (כמ"ש ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, כמש"פ שם), "ולא פנה אל רהבים", ר"ל שלא יפנה עם בטחונו בה' שימלא שאלתו באמצעות ענינים טבעיים, או ע"י בני אדם שהם "רהבים ושטי כזב", הרהב הוא התנשאות הרוח יותר על כחו, והכזב הוא הדבר הבלתי מתקיים, והם שני החסרונות שיש בבטחון על האדם, שאין ממש בם ולא התמדה כמ"ש בכ"מ:

ביאור המילות

"מבטחו". עמ"ש (ירמיה י"ז).

"ושטי". בא מנע"ו שוט ומתאחד עם שטה מנל"ה, עשה שטים שנאתי (לקמן ק"א):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רבות", אחרי ההצעה הזאת מספור הנס, יחוה דעת כי קרבן התודה אשר הוא מביא עתה להודות לה' חסדו, לא יביאנו בעבור החיוב התוריי לבד, יען שמחויב ע"פ התורה להביא תודה על הנס, כי הוא מביאו בעבור הערת השכל, שההערת השכל נעלה מן הערת התורה, שזה בא באמצעות ההכרה והתנדבות הנפש והלב, לא כן העושה ע"פ הערת התורה שהוא ע"פ הכרח, וכמ"ש בחובת הלבבות. - ויבאר בזה כי מצות התורה יש להם שורש בשכל האדם וטבע נפשו, עד שגם אם לא היינו מצווים עליהם מאת ה' תבינם נפש המשכיל מעצמו וימצאם כתובים בקירות לבו, כמו ענין התודה שגם לולא צותה התורה שיביא האדם קרבן על הנס, תתנדב הנפש בזה מעצמה ע"פ טבעה, כי נתון בטבע האדם שישתדל להשיב תודה למיטיביו, ואם יעביר האדם על לבו הטובות הרבות והחסדים אשר גמלהו ה' כרחמיו וכרוב חסדיו יתעורר מעצמו להביא תודה לה', כמו שקין והבל הביאו מנחה לה' הגם שלא נצטוו ע"ז, מצד הערת שכלם ונדבת לבם, עד שהתודה שהוא מביא עתה אינו מביאה בעבור שמצא כן כתוב בספר תורת אלהים הכתובה על הספר ובדיו, רק בעבור שמצא כן כתוב בספר האלהים אשר חרת על לוח לבבו ובשכלו ובמצפונו, ועפ"ז אמר הנה "רבות עשית אתה ה' אלהי", הוא מעשה האלהים אשר עשה בששת ימי בראשית שהם רבים מאוד, וכן "נפלאותיך ומחשבותיך אלינו", הם הנסים והנפלאות שחדש ה' בכל דור בשביל ישראל, "אגידה ואדברה עצמו מספר", אם ארצה להגיד ולדבר אותם לא אוכל לספרם מרוב רבוים, בין מעשה הטבע בין הנפלאות, (ומ"ש "אין ערוך אליך" הוא מאמר מוסגר, שאגב יאמר, ששני מיני המעשים האלה, שהם מעשה הטבע והנפלאות אין להם ערך ויחוס אליך, שהם רק מעשים ונפלאות בערכנו לא בערכך, שלפי גדולתך הבב"ת הם כאין נגדך, אחר שהם יש להם תכלית והם רק גדולות ונפלאות לפי ערכנו):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זבח", ר"ל אחר שמעשיך הטבעיים ונפלאותיך ההשגחיים עצמו מספר, א"כ הדעת נותן, שגם "אם זבח ומנחה לא חפצת", גם אם לא היית חפץ שיקריבו לך זבח ומנחה אשר "אזנים כרית לי", אשר השמעת לאזני בתורתך שאביא אותם על מזבחך לרצון, גם אם לא היית חפץ במו, וגם "אם עולה וחטאה לא שאלת" ולא היית מצוה על הקרבנות:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אז אמרתי" ר"ל אז אם לא היית מצוה על הקרבנות בספר התורה, הייתי אומר "הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי", ר"ל אז הגם שלא הייתי מוצא חיוב זה מהבאת הקרבנות בספר התורה, הייתי מוצא חיוב זה כתוב בספר אחר שהוא הספר הכתוב על לוח לבי, והייתי בא להקריב הקרבן ע"י מגלת ספר אשר הוא כתוב עלי בעצמי, היינו שהייתי מוצא חיוב זה מצד שכלי ומצד רגשת נפשי, שהשכל וטבע האדם מחייב אותי להשיב תודה למטיבי ושאודה לה' חסדו ולזבח זבחי תודה על טובותיו וחסדיו:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לעשות", כי אחר "שחפצתי לעשות רצונך", שזה אני חפץ מעצמי לעשות דבר המרוצה לך, ואני מוכן מצד טבעי להראות לך אות שאני מכיר טובה וא"א להראות זה בפועל רק ע"י איזה פעולה מעשיית הרגילה בין בני אדם, שיתנדב אדם להביא למי שהיטיב עמו דורון ומנחה ותודה, א"כ "ותורתך בתוך מעי", איני צריך לבקש את תורתך בספר הכתוב בקלף ודיו וחרט אנוש, כי התורה הזאת מהבאת תודה היא "כתובה בתוך מעי", היינו שהיא נמצאת בקרבי ובמצפוני ושכלי:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשרתי", אחר שהציע לאמר שהקרבן שמביא אינו מביאו מהכרחיות התורה רק מרצון שכלו ונפשו המתנדבת לה', יאמר כי גם מה שהוא מספר את הנס הזה לפני קהל רב, בל יחשב לו זה לגאוה והתנשאות, וכאלו כונתו להתפאר כי עשה צדק ובעבור זה עזרהו ה' (כמ"ש קוה קויתי ה' ויט אלי), שמהראוי לשלמים להסתיר צדקתם ולא להתפאר בו לפני המונים שאז מורה שצדקתם היא שלא לשם ה' רק להתפאר, ע"ז אומר שמה "שבשרתי צדק" (היינו צדקי) "לקהל רב, הנה שפתי לא אכלא", איני צריך לכלוא את שפתי מזה, כי "ה' אתה ידעת" האמת שאין כונתי להתפאר, רק כי.

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צדקתך לא כסיתי בתוך לבי", שלא רציתי לכסות צדקתך, שהיה כונתי שידעו הכל את צדקתך, "אמונתך ותשועתך אמרתי", במה שאמרתי תשועתך בזה אמרתי אמונתך, שע"י שישמעו איך אתה מושיע חוסים, בזה יאמינו בך ויכירו שאתה משגיח על צדקתי, ולכן "לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב", אחר שאין כונתי להתפאר רק שיתקדש שם שמים עי"ז ויראו רבים וייראו ויבטחו ויאמינו בה', ולכן אבקש.

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני", ותחשוב לי זאת לזכות, והנה ה' יושיע או מצד הרחמים בראותו עני המדוכא וצערו, או מצד החסד או האמת, החסד הוא מה שיעשה ה' בלא שום זכות או הבטחה קדמה לו, והאמת הוא מה שיעשה ה' ע"י זכות או ע"י הבטחה, כמו דוד שהבטיחו ה' ע"י שמואל בעת משחו למלך שיושיעהו תמיד, ועל הרחמים אמר "לא תכלא רחמיך ממני", היינו בעת צרה שאני צריך לרחמים, אבל "חסדך ואמתך תמיד יצרוני" אף שלא בעת צרה:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אפפו", בעת שאפפו עלי רעות עד אין מספר, היה הסבה לזה כי "השיגוני עונותי", שע"י עונותי באו עלי הרעות, כמ"ש לא הנחש ממית אלא החטא ממית, רק אנכי "לא יכלתי לראות", שטחו עיני מראות שהעון הוא המיסר אותי, והגם שעונותי "עצמו משערות ראשי", והיו רבים מאד עד שהיה ראוי לי לראות ולהבחין זאת, מ"מ "לבי עזבני", ולא יכלתי להבחין בהבחנת הלב שהרעות באו עלי ע"י עונותי הרבים:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רצה ה'", שתתרצה ותתפייס על עוני, ותבא "להצילני" מן הבאים להרגני, וכן ה' "לעזרתי חושה" מיתר רעות הזמן:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יבושו", עד שעי"כ יבושו מבקשי נפשי להרגני, וגם "יסוגו אחור חפצי רעתי" שהם השונאים אותי בסתר, הגם שאין באים בפועל לבקש נפשי, רק שמתאוים רעתי:

ביאור המילות

"יבושו, ויחפרו, ויכלמו". הבושה היא מעצמו, והכלימה והחרפה והחפר הוא מאחרים (לקמן מ"ד ט"ז), וחפירה וחפר גדול מכלימה, מבקשי נפשי יחפרו, וחפצי רעתי יכלמו, שהוא קטן מחפירה, כפי מדת רעתם תהיה בשתם, ולמעלה (ל"ה) דבר בהשקפה אחרת שגם חושבי רעתו יחפרו, בדרך לא זו אף זו:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישמו", וגם אותם שמביישים אותי ע"י שמוציאים עלי דבת שקרים והם אומרים האח האח ראתה עיננו (כנ"ל ל"ה כ"א), "ישמו בעבור בשתם" שמביישים אותי:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישישו וישמחו בך כל מבקשיך", באשר יראו שאתה מושיע להבוטחים בך, ויאמר שיש הבדל בין המבקש ה' להמבקש תכלית אחר, שהמבקש תכלית אחר לא ישמח ע"י הבקשה רק אם בקש ומצא את הדבר אשר בקש, אבל בך ישמחו גם מבקשיך, כי הבקשה עצמה היא התכלית והיא השגת המבוקש כמ"ש ישמח לב מבקשי ה', "ויאמרו תמיד יגדל ה' אוהבי תשועתך" שמי שאינו אוהב התשועה בעצמה רק את התכלית הנצמח ע"י התשועה מה שע"י התשועה נמלט מצרה, הוא לא יבקש את התשועה, כי היה רוצה יותר שלא היתה הצרה מגעת אליו ולא היה מצטרך לישועה, אבל אלה שרוצים ואוהבים התשועה בעצמה באשר ע"י התשועה יתקדש שם ה', הם רוצים שיצטרכו תמיד לתשועה כדי שעי"ז יגדל ה' תמיד ויתקדש שמו, והם רוצים שיצטרכו תמיד לישועה כדי להגדיל שם ה' עי"כ:

ביאור המילות

"ישישו וישמחו". השישה בפועל והשמחה הוא בלב, כמו שפרשתי בכ"מ.

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואני", ר"ל ואני מצטרך תמיד לישועה, "כי ה' יחשב לי שאני עני ואביון", ואין לי מאומה מצד עצמי רק מה שאשיג בישועת ה', כי רק "עזרי ומפלטי אתה", שאני נרדף תמיד מאויבי ואני עני וחלש כח כנגדם רק מה שאתה עזרי ומפלטי מידם, לכן "אלהי אל תאחר" את הזמן הצריך לישועה כי דלותי מאד מצד עצמי: