"למנצח", מזמור זה נחלק לשני חלקים, חלק א' (עד סוף פסוק י"ז) מצייר מעוף צוקה ואפלה מנודח, מצייר מעמד המלך או העם בתכלית השפלות, נעזבים מה', נתונים לחרפה ולבוז, מתיאשים מכל תקוה, חלק ב' (מן פסוק י"ז עד גמירא) מציין אילת השחר, שהוא האור העולה ממזרח ומאיר את האופל, מציין חוזק הבטחון, גודל ההשגחה והנס, לכן קרא את המזמור בשם אילת השחר, והנקודה המצרנית בין החשך והאור, בין הצרה והתשועה, היאוש והבטחון, הרפיון והגבורה:
"אלי", (חלק זה מתחלק לשני חלקים, תחלתו התאוננות על העזיבה והסתרת פנים) (ב' י"א), וסופו תפלה לה' שיושיעו (י"א-י"ז) אתה "אלי !" אשר אך אתה הוא "אלי", לא זולתך, אתה "אלי" מעולם, ועתה "למה עזבתני?" למה עזבתני באופן אשר אתה "רחוק מישועתי ורחוק מדברי שאגתי", ר"ל לא לבד שהתרחקת ממני עד שלא תהיה קרוב אלי להיות ישועתי בעת הצורך, התרחקת עוד יותר עד שלא תוכל לשמוע אף את דברי שאגתי, באופן שלא תדע מצרתי כלל, וזה התאוננות א' על העזיבה והסתרת פנים:
"ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", ר"ל הלא "תהלות ישראל" אשר המה מהללים אותך מעולם הוא "שאתה קדוש יושב", שהם מהללים אותך שאתה קדוש, היינו נבדל מכל משיגי הגשם, ואתה יושב, שהישיבה תורה על הקביעות שאתה בלתי משתנה בעת מן העתים, וא"כ איך נשתנית עתה שמעולם היית מושיע את אבותינו ועתה אינך מושיע, כמ"ש בך בטחו אבותינו וכו' כאלו השיג אותך חולשה ולאות שהוא אחד ממשיגי הגשם וזה הפך הקדושה, או כאלו נשתנית ממה שהיית מקדם וזה הפך הישיבה, הפך תהלות ישראל ושבחיהם שלא תלאה ולא תשתנה, וא"כ אשאל, הלא.
ביאור המילות
"יושב". כבר באר במו"נ (ח"ו) שהישיבה הנאמר אצל השי"ת מורה שאין בו שינוי:
א) התכלית שהשיגו מן הבטחון (נגד מ"ש ותפלטמו), כי "אליך זעקו ונמלטו". ותכלית זה מעולה מן הבוטח בבשר שלא יושיע בכל עת אבל הם נמלטו בכל עת שזעקו, ב"ו אינו קרוב תמיד אל הבוטח ואתה בכל עת שזעקו היית בצדם לשמוע זעקתם,
ב) מעלת הבטחון מצד עצמו [נגד מ"ש בטחו], כי "בך בטחו ולא בושו", שהבוטח בבשר יבוש על הבטחון שישפיל א"ע לב"ו כמהו, אך בטחונם בך היה להם לכבוד:
"ואנכי" ואצלי נתהפך הדבר בשינוי גדול, שמלבד שאיני משיג התכלית מן הבטחון כי אינך מושיע, עוד שב הבטחון עצמו לי לחרפה גדולה, כי "אנכי" מצד עצמי "תולעת ולא איש", ר"ל לענין המעלה שיש לאיש על התולעת איני איש רק תולעת, אבל לענין החסרון שיש לאיש על התולעת יש לי "חרפת אדם", מחרפים אותי כאלו הייתי אדם ולא תולעת, (שעל התולעת לא ישימו לב לחרפו), ויותר מזה שלענין החרפה איני בעיניהם כאדם אחד כי אני "בזוי עם", שמבזים אותי כאלו אני עם, שמחזיקים אותי לענין החרפה כקיבוץ גדול, עד.
ביאור המילות
"ובזוי עם". עם בזוי, כמו רבים עמים, משנה כסף ודומיהם:
"גול אל ה'", כאילו התולעת הזה המדוכא ומתגולל "במכאוביו" כדרך התולעת, "מתגולל א"ע אל ה' שיפלטהו", ועל זה אומרים "יצילהו כי חפץ בו", נראה נא אם יצילהו, יצילהו נא אחר שחפץ בו? כן אומרים בלעג:
"כי אתה", ומאין בא לי הלעג הזה, זה בא לי ע"י "שאתה גוחי מבטן", ותמיד היית מושיעי ועתה עזבתני, וע"כ כולם ישימו לב עלי לחרפני מצד זה, מה שלא היו מחרפים בזה אומה אחרת שלא הופיע עליה אור ה' מעולם, ובמליצתו מדמה את האומה כאיש פרטי ומדמה לידת האומה שהוא הוצאתה ממצרים כאילו ה' היה המוליד שהוציא אותו מן הבטן, ועז"א כי "אתה גוחי מבטן", ואתה הזמנת לי מניקה להניק אותי, כי אתה "מבטיחי על שדי אמי":
"עליך", וגם אתה היית אח"כ האומן והמגדל, ומדמה אותו במשל כאלו אחרי שנולד מתה אמו "ועליך השלכתי מרחם" לגדלני, וגם "מבטן אמי" בעוד הייתי בבטן בימי העבור "אלי אתה", כי גם במצרים היית אתה המשגיח עלי לבל אובד, ומצד שאתה היית תמיד אלי ואומני עי"כ ישימו עתה את לבם עלי בשעזבת אותי לחרפני ביתר שאת, ואני נחשב כעם גדול בעיניהם מצד זה, מה שלא היה זה אם לא היה שמך נקרא עלי מעולם:
ביאור המילות
"מרחם מבטן". הרחם מציין הלידה, והבטן מציין כשהוא עדיין בבטן אמו, כמ"ש ירמיה (א' ה'):
"סבבוני", (מבאר תחלה מ"ש "כי צרה קרובה), סבבוני פרים רבים" בכמות, וגם "אבירי בשן" החזקים באיכות "כתרוני", הסבוב הוא סביב גופו והכתר סביב הראש, כאילו הפרים עומדים סביב גופו ואבירי בשן עומדים למעלה ומכתירים את ראשו, ויותר מזה כי גם.
ביאור המילות
"סבבוני, כתרוני". פעל כתר בא תמיד על הכתרת הראש, ומ"ש כתרו את בנימין, בא על צד המליצה שיקיפוהו סביב ראשי מחנהו:
"פצו עלי פיהם", שכבר פצו פה לבלעני, ויותר מזה שהם דומים "כאריה הטורף ושואג", שמלבד שטורף עוד שואג, כאלו הנטרף עושה לו דבר שזה מעורר חמתו, כן הם עם מה שהם מכלים אותי הם שואגים כאלו אני עושה להם רעה ועי"כ תגדל חמתם עוד יותר:
"כמים", (עתה מפרש מ"ש "כי אין עוזר)", שאני תש כחי לעמוד נגדם, "בשרי נשפך כמים" מרוב הפחד, גם "עצמותי התפרדו" זה מזה ודא לדא נקשן, וגם "לבי" שהוא שורש כל הגוף "היה כדונג" אשר "נמס אל המעים":
"יבש", שלא לבד שנזדעזעו כל איברי החיצונים והפנימים שגם הכח נסתלק, כאלו "כוחי" וליחות גופי "יבש כחרש", עד שא"א שאחלוף כח עוד, וגם לא אוכל לצעוק לישועה כי "לשוני מודבק מלקוחי" מרוב הפחד, וא"כ הלא בודאי "לעפר מות תשפתני" כי אין תקוה כלל שאנצל:
"כי" (עתה מתחיל החלק השני) אחר שצייר את האופל וחשכת הלילה, תתנוצץ בלב המשורר אילת השחר ויאר את הלילה, מתחזק ואומר "הגם שסבבוני כלבים", מדמה א"ע לחיה שרוצים לצודה והצידים שולחים את הכלבים וסביב הכלבים עומדים הציידים, אומר שגם שסבבוני הכלבים וסביב להכלבים "עדת מרעים הקיפוני", בכל זה לא אירא מפניהם, רק "כארי ידי ורגלי", ידי ורגלי עומדים נגדם בחוזק כידי ורגלי הארי אשר לא יחת מקולם ומהמונם לא יענה:
ביאור המילות
"סבבוני, הקיפוני". ההיקף מורה ההיקף השלם מכל צד, וזה מוסיף על סבבוני כמ"ש בספר התו"ה ויקרא (סי' מ):
"יחלקו", הגם שכבר התחילו לבוז ולשלול אותי עד "שיחלקו בגדי להם", וגם "על לבושי" המיוחד שהוא לבוש מלכות, או לבוש החשוב שאני לבוש בו, "יפילו גורל" מי יקחנה, בכ"ז לא יוכלו לגעת אל גופי, כי
ביאור המילות
"בגדי, לבושי". כבר התבאר (ישעיה ס"ג א') שבגד כולל כל הבגדים ולבוש הוא לבוש המיוחד כמו לבוש מלכות, לבוש שק, ולכן שלבוש מלכותו שהוא רק אחד ואינו בר חלוקה יפילו גורל מי יקחהו:
"הושיעני", צייר במליצתו כאלו בין הטורפים הבאים לטרפו בא גם אריה בתוכם וכבר אחזו בפיו, והזמין לו ה' ראם שלקחו מפי האריה והרימו על קרניו, והוא בעודו עומד על קרני הראם והקהל סביבו, משם מקרני הראם הוא מודה ומהלל לה', וז"ש "הושיעני מפי אריה", הגם שאני בפיו הושיעני ע"י הראם, ואז "מן קרני הראם" אשר שם "עניתני", מן המקום הזה.
ביאור המילות
"עניתני". להמפרשים היל"ל תענני ולפי מה שפירשתי רצונו לומר אשר עניתני:
"אספרה שמך לאחי", משם אספר תוקף הנס, והנה בהודאת הנס כתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, ופי' חז"ל שצריך לאודויי באפי עשרה שהוא קהל, ותרי מנייהו רבנן שהוא מושב זקנים, שההודאה צריכה פרסום וזה ע"י קהל עם וע"י מתרומם, וצריכה הכרה והתבוננות שזה ע"י הרבנן ועל ידם מתהלל, ואמר פה "אספרה שמך לאחי" שהם התלמידי חכמים אחיו, (וזה מוסיף על יהללוהו) שיספר שמו ועוצם גדולתו, "ובתוך קהל אהללך" (וזה מוסיף עמש"ש וירוממוהו בקהל עם), ואומר להם לאמר.
"יראי ה' הללוהו", סדר שלשה כתות "יראי ה' זרע יעקב זרע ישראל", (וכן סדר בכ"מ בית ישראל בית אהרן יראי ה', כי ישראל גדול מיעקב שיעקב מורה על ההמון) "יראי" ה' הם יהיו "המהללים", ובית יעקב וישראל יהיו השומעים, וביניהם ימצאו שני מדרגות "כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל", שהירא מאת ה' היא מדרגה יותר גדולה מן המכבדו, שהכבוד יתנו לו גם מצד שהוא הסבה הראשונה ומנהיג הטבע, והיראה הוא רק הכרת ההשגחה הפרטית לגמול ולהעניש, וזה מיוחס לזרע ישראל שהם גדולים מזרע יעקב, ששם ישראל הוא שם החשיבות ומורה על גדוליהם ועובדי ה' אשר ביניהם:
ביאור המילות
"יעקב, ישראל". מציין את גדולי האומה ויעקב מציין את ההמון (כנ"ל י"ד ז'), "כבדוהו וגורו ממנו". עי' ישעיה (כ"ה ג'):
"כי לא בזה", ר"ל "ענות" ועוני של "העני" לא בא בעבור שהוא "מבזהו", שהוא בעיניו כדבר בלתי נחשב להשגיח עליו כאשר לא ישגיח אדם על החתולים, או בעבור "שמשקצו" מחמת שנאה שיש לו עליו, (כמ"ש הטוב לך כי תעשק כי תמאס יגיע כפיך), ולא מצד שאינו משגיח על כל הנעשה בעולם השפל כי "לא הסתיר פניו ממנו", כי "בעת שועו" אליו לישועה הוא "שומע":
"מאתך", חוזר למ"ש בתוך קהל אהללך, "ההילול" שאני מהלל השגתי "מאתך", ע"י שהראתני את השגחתך ורחמיך, ואחרי התהלה "נדרי אשלם", שהוא הקרבת קרבן תודה שצריך להביא על הנס כמ"ש ויזבחו זבחי תודה:
"יאכלו", מדבר נגד הכהנים מקריבי התודה, "שיאכלו ענוים" מבשר הזבח "וישבעו", ואח"כ "יהללו את ה'", ובזה "יחי לבבכם לעד", כאלו הלב המתפרנס מן בשר הקרבן מקבל שפע רוחני ממזון הקדוש שבו יחיה לעד בחיים הנצחיים:
(כח-כט) "יזכרו", אמנם גם בכל אפסי ארץ יזכרו זאת מה שאני אומר להם וישובו אל ה' והמאמרים מקבילים, "יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ כי לה' המלוכה, וישתחוו לפניך כל משפחות גוים כי הוא מושל בגוים", כי יש הבדל בין "מלך ומושל", שהמלך הוא בהסכמת העם ובבחירתם כי ראוי לכך, והמושל הוא ביד חזקה, וה' הוא מלך מצד עצמו, כי המלוכה אין מגיע אליו ע"י בחירת העם רק מצד עצמו כי הוא בורא הכל, ועז"א "כי לה' המלוכה" שהיא עצמית לו, וזאת "יזכרו כל אפסי ארץ" שהוא הבורא "וישובו אל ה'", והוא ג"כ "מושל בגוים" ביד חזקה ע"י כחו להעניש אותם ולהחריב גוים וממלכות, ועי"כ "ישתחוו לפניך כל משפחות גוים" שההשתחויה הוא בעל כרחם מצד האימה והפחד:
"אכלו" הנה "כל דשני ארץ" אשר כל עסקם לפטם את גופם ולדשנו כעגלי מרבק, הם "אכלו" עד "שישתחוו" וישוח קומתם מרוב מילוי הבטן, אבל מה יועיל להם מה שמדשנים את גופם שעתיד להיות רמה ותולעה, ואין נותנים מזון וחיות לנפשם הרוחנית, הלא "לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה", הלא לבסוף ביום המות שיגיעו לתת דין וחשבון לפני ה', הלא אז יכרעו אלה אשר המה יורדי עפר ולא חיו את נפשם, אשר לא עשו דבר שתשאר נפשם חיה בחיים הנצחיים ולא התעסקו רק לצרכי הגוף שהוא ירד עתה לעפר:
"זרע אשר יעבדנו", הם הצדיקים העובדים את ה', רק הזרע הזה "יסופר לה' לדור", רק זרע זה יבא במספר הדורות, כי הרשעים שלא עבדו אותו הם דומים כאלו לא היו במציאות כלל, ולא יספרם ה' במספר דורות עולם:
"יבאו, (זרע)" אשר "יבואו ויגידו צדקתו (יסופר לה') לעם נולד כי עשה", רק הזרע אשר יבואו ויגידו צדקתו הוא יסופר לה' שהיה עם נולד בעולם אשר עשה אותו ויחשבהו ה' בין הנולדים מעשה ידיו אשר היו בעולם, אבל דשני ארץ היורדים עפר ולא חיו את נפשם, הם כאלו לא היו בעולם כלל:
