מלבי"ם על תהלים כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · כב · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח", מזמור זה נחלק לשני חלקים, חלק א' (עד סוף פסוק י"ז) מצייר מעוף צוקה ואפלה מנודח, מצייר מעמד המלך או העם בתכלית השפלות, נעזבים מה', נתונים לחרפה ולבוז, מתיאשים מכל תקוה, חלק ב' (מן פסוק י"ז עד גמירא) מציין אילת השחר, שהוא האור העולה ממזרח ומאיר את האופל, מציין חוזק הבטחון, גודל ההשגחה והנס, לכן קרא את המזמור בשם אילת השחר, והנקודה המצרנית בין החשך והאור, בין הצרה והתשועה, היאוש והבטחון, הרפיון והגבורה:

ביאור המילות

"אילת". שם לכוכב הבוקר:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלי", (חלק זה מתחלק לשני חלקים, תחלתו התאוננות על העזיבה והסתרת פנים) (ב' י"א), וסופו תפלה לה' שיושיעו (י"א-י"ז) אתה "אלי !" אשר אך אתה הוא "אלי", לא זולתך, אתה "אלי" מעולם, ועתה "למה עזבתני?" למה עזבתני באופן אשר אתה "רחוק מישועתי ורחוק מדברי שאגתי", ר"ל לא לבד שהתרחקת ממני עד שלא תהיה קרוב אלי להיות ישועתי בעת הצורך, התרחקת עוד יותר עד שלא תוכל לשמוע אף את דברי שאגתי, באופן שלא תדע מצרתי כלל, וזה התאוננות א' על העזיבה והסתרת פנים:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלהי", (התאוננות ב' על שאינו מקבל תפלה) הלא "אקרא כל היום" ומדוע "לא תענה?" וגם אקרא "בלילה" וגם "לא דומיה לי" שאיני מחריש רגע ומדוע לא תענה?

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", ר"ל הלא "תהלות ישראל" אשר המה מהללים אותך מעולם הוא "שאתה קדוש יושב", שהם מהללים אותך שאתה קדוש, היינו נבדל מכל משיגי הגשם, ואתה יושב, שהישיבה תורה על הקביעות שאתה בלתי משתנה בעת מן העתים, וא"כ איך נשתנית עתה שמעולם היית מושיע את אבותינו ועתה אינך מושיע, כמ"ש בך בטחו אבותינו וכו' כאלו השיג אותך חולשה ולאות שהוא אחד ממשיגי הגשם וזה הפך הקדושה, או כאלו נשתנית ממה שהיית מקדם וזה הפך הישיבה, הפך תהלות ישראל ושבחיהם שלא תלאה ולא תשתנה, וא"כ אשאל, הלא.

ביאור המילות

"יושב". כבר באר במו"נ (ח"ו) שהישיבה הנאמר אצל השי"ת מורה שאין בו שינוי:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בך בטחו אבותינו", ובזה הרויחו שני דברים,

  • א) "בטחו", שעי"ז היו בטוחים ומצאו מרגוע בנפשם מגודל בטחונם,
  • ב) "ותפלטמו", שבאמת נצולו עי"כ.
 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אליך" מבאר שתי התועליות האלה שהשיגו מן הבטחון,

  • א) התכלית שהשיגו מן הבטחון (נגד מ"ש ותפלטמו), כי "אליך זעקו ונמלטו". ותכלית זה מעולה מן הבוטח בבשר שלא יושיע בכל עת אבל הם נמלטו בכל עת שזעקו, ב"ו אינו קרוב תמיד אל הבוטח ואתה בכל עת שזעקו היית בצדם לשמוע זעקתם,
  • ב) מעלת הבטחון מצד עצמו [נגד מ"ש בטחו], כי "בך בטחו ולא בושו", שהבוטח בבשר יבוש על הבטחון שישפיל א"ע לב"ו כמהו, אך בטחונם בך היה להם לכבוד:
 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואנכי" ואצלי נתהפך הדבר בשינוי גדול, שמלבד שאיני משיג התכלית מן הבטחון כי אינך מושיע, עוד שב הבטחון עצמו לי לחרפה גדולה, כי "אנכי" מצד עצמי "תולעת ולא איש", ר"ל לענין המעלה שיש לאיש על התולעת איני איש רק תולעת, אבל לענין החסרון שיש לאיש על התולעת יש לי "חרפת אדם", מחרפים אותי כאלו הייתי אדם ולא תולעת, (שעל התולעת לא ישימו לב לחרפו), ויותר מזה שלענין החרפה איני בעיניהם כאדם אחד כי אני "בזוי עם", שמבזים אותי כאלו אני עם, שמחזיקים אותי לענין החרפה כקיבוץ גדול, עד.

ביאור המילות

"ובזוי עם". עם בזוי, כמו רבים עמים, משנה כסף ודומיהם:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שכל רואי ילעיגו לי", כמלעיג על עם גדול שנפל ממדרגתו, ולא לעג לבד כעל דבר בלתי חשוב, כי גם "יפטירו בשפה" כעל דבר חשוב וגדול, והם אומרים בלעגם.

ביאור המילות

"יפטירו". פתיחת השפה להוציא הדיבור, כמו פטר רחם:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גול אל ה'", כאילו התולעת הזה המדוכא ומתגולל "במכאוביו" כדרך התולעת, "מתגולל א"ע אל ה' שיפלטהו", ועל זה אומרים "יצילהו כי חפץ בו", נראה נא אם יצילהו, יצילהו נא אחר שחפץ בו? כן אומרים בלעג:

ביאור המילות

"גל". מקור מגזרת גלל:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אתה", ומאין בא לי הלעג הזה, זה בא לי ע"י "שאתה גוחי מבטן", ותמיד היית מושיעי ועתה עזבתני, וע"כ כולם ישימו לב עלי לחרפני מצד זה, מה שלא היו מחרפים בזה אומה אחרת שלא הופיע עליה אור ה' מעולם, ובמליצתו מדמה את האומה כאיש פרטי ומדמה לידת האומה שהוא הוצאתה ממצרים כאילו ה' היה המוליד שהוציא אותו מן הבטן, ועז"א כי "אתה גוחי מבטן", ואתה הזמנת לי מניקה להניק אותי, כי אתה "מבטיחי על שדי אמי":

ביאור המילות

"גוחי". מוציא מן הגחון. (עי' מיכה ד' י'):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עליך", וגם אתה היית אח"כ האומן והמגדל, ומדמה אותו במשל כאלו אחרי שנולד מתה אמו "ועליך השלכתי מרחם" לגדלני, וגם "מבטן אמי" בעוד הייתי בבטן בימי העבור "אלי אתה", כי גם במצרים היית אתה המשגיח עלי לבל אובד, ומצד שאתה היית תמיד אלי ואומני עי"כ ישימו עתה את לבם עלי בשעזבת אותי לחרפני ביתר שאת, ואני נחשב כעם גדול בעיניהם מצד זה, מה שלא היה זה אם לא היה שמך נקרא עלי מעולם:

ביאור המילות

"מרחם מבטן". הרחם מציין הלידה, והבטן מציין כשהוא עדיין בבטן אמו, כמ"ש ירמיה (א' ה'):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל", עתה מתחיל התפלה, לכן אני מבקש "אל תרחק ממני", כי יוכל העוזר להתרחק מן הנעזר,

  • א) אם הצרה רחוקה ויש עת שישוב אליו בבא הצרה, אבל פה "הצרה קרובה",
  • ב) יוכל להתרחק אם יש עוזר אחר שיוכל לסמוך עליו, אבל פה "אין עוזר":
 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"סבבוני", (מבאר תחלה מ"ש "כי צרה קרובה), סבבוני פרים רבים" בכמות, וגם "אבירי בשן" החזקים באיכות "כתרוני", הסבוב הוא סביב גופו והכתר סביב הראש, כאילו הפרים עומדים סביב גופו ואבירי בשן עומדים למעלה ומכתירים את ראשו, ויותר מזה כי גם.

ביאור המילות

"סבבוני, כתרוני". פעל כתר בא תמיד על הכתרת הראש, ומ"ש כתרו את בנימין, בא על צד המליצה שיקיפוהו סביב ראשי מחנהו:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פצו עלי פיהם", שכבר פצו פה לבלעני, ויותר מזה שהם דומים "כאריה הטורף ושואג", שמלבד שטורף עוד שואג, כאלו הנטרף עושה לו דבר שזה מעורר חמתו, כן הם עם מה שהם מכלים אותי הם שואגים כאלו אני עושה להם רעה ועי"כ תגדל חמתם עוד יותר:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כמים", (עתה מפרש מ"ש "כי אין עוזר)", שאני תש כחי לעמוד נגדם, "בשרי נשפך כמים" מרוב הפחד, גם "עצמותי התפרדו" זה מזה ודא לדא נקשן, וגם "לבי" שהוא שורש כל הגוף "היה כדונג" אשר "נמס אל המעים":

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יבש", שלא לבד שנזדעזעו כל איברי החיצונים והפנימים שגם הכח נסתלק, כאלו "כוחי" וליחות גופי "יבש כחרש", עד שא"א שאחלוף כח עוד, וגם לא אוכל לצעוק לישועה כי "לשוני מודבק מלקוחי" מרוב הפחד, וא"כ הלא בודאי "לעפר מות תשפתני" כי אין תקוה כלל שאנצל:

ביאור המילות

"תשפתני". כמו שפות הסיר:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי" (עתה מתחיל החלק השני) אחר שצייר את האופל וחשכת הלילה, תתנוצץ בלב המשורר אילת השחר ויאר את הלילה, מתחזק ואומר "הגם שסבבוני כלבים", מדמה א"ע לחיה שרוצים לצודה והצידים שולחים את הכלבים וסביב הכלבים עומדים הציידים, אומר שגם שסבבוני הכלבים וסביב להכלבים "עדת מרעים הקיפוני", בכל זה לא אירא מפניהם, רק "כארי ידי ורגלי", ידי ורגלי עומדים נגדם בחוזק כידי ורגלי הארי אשר לא יחת מקולם ומהמונם לא יענה:

ביאור המילות

"סבבוני, הקיפוני". ההיקף מורה ההיקף השלם מכל צד, וזה מוסיף על סבבוני כמ"ש בספר התו"ה ויקרא (סי' מ):

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אספרה", ואני "אספר" לפניהם "כל עצמותי" וחזקתי וגבורתי, הגם שהמה "יביטו יראו "בי" בבזיון", בכ"ז אני מתאמץ כנגדם ומתפאר בגבורתי:

ביאור המילות

"עצמותי". מענין עז ותעצומות, "יראו בי". ראיה שאחריו ב' הוא דרך גנאי בכ"מ:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יחלקו", הגם שכבר התחילו לבוז ולשלול אותי עד "שיחלקו בגדי להם", וגם "על לבושי" המיוחד שהוא לבוש מלכות, או לבוש החשוב שאני לבוש בו, "יפילו גורל" מי יקחנה, בכ"ז לא יוכלו לגעת אל גופי, כי

ביאור המילות

"בגדי, לבושי". כבר התבאר (ישעיה ס"ג א') שבגד כולל כל הבגדים ולבוש הוא לבוש המיוחד כמו לבוש מלכות, לבוש שק, ולכן שלבוש מלכותו שהוא רק אחד ואינו בר חלוקה יפילו גורל מי יקחהו:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואתה ה' אל תרחק", הוא שתעמוד קרוב מוכן לישועה, וגם "לעזרתי חושה", שהוא הזריזות להושיע, (וקראו "אילותי" לשון נופל על לשון אילת השחר):

ביאור המילות

"אילותי". מלשון אילת השחר אתה כוכב השחר שלי:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הצילה מחרב נפשי" מחרב הציידים, "ומיד כלביהם" הצילה "יחידתי", ר"ל הדבר האחד שנשאר לי אחר ששללו כל אשר לי, והוא חיי נפשי.

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הושיעני", צייר במליצתו כאלו בין הטורפים הבאים לטרפו בא גם אריה בתוכם וכבר אחזו בפיו, והזמין לו ה' ראם שלקחו מפי האריה והרימו על קרניו, והוא בעודו עומד על קרני הראם והקהל סביבו, משם מקרני הראם הוא מודה ומהלל לה', וז"ש "הושיעני מפי אריה", הגם שאני בפיו הושיעני ע"י הראם, ואז "מן קרני הראם" אשר שם "עניתני", מן המקום הזה.

ביאור המילות

"עניתני". להמפרשים היל"ל תענני ולפי מה שפירשתי רצונו לומר אשר עניתני:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אספרה שמך לאחי", משם אספר תוקף הנס, והנה בהודאת הנס כתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, ופי' חז"ל שצריך לאודויי באפי עשרה שהוא קהל, ותרי מנייהו רבנן שהוא מושב זקנים, שההודאה צריכה פרסום וזה ע"י קהל עם וע"י מתרומם, וצריכה הכרה והתבוננות שזה ע"י הרבנן ועל ידם מתהלל, ואמר פה "אספרה שמך לאחי" שהם התלמידי חכמים אחיו, (וזה מוסיף על יהללוהו) שיספר שמו ועוצם גדולתו, "ובתוך קהל אהללך" (וזה מוסיף עמש"ש וירוממוהו בקהל עם), ואומר להם לאמר.

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יראי ה' הללוהו", סדר שלשה כתות "יראי ה' זרע יעקב זרע ישראל", (וכן סדר בכ"מ בית ישראל בית אהרן יראי ה', כי ישראל גדול מיעקב שיעקב מורה על ההמון) "יראי" ה' הם יהיו "המהללים", ובית יעקב וישראל יהיו השומעים, וביניהם ימצאו שני מדרגות "כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל", שהירא מאת ה' היא מדרגה יותר גדולה מן המכבדו, שהכבוד יתנו לו גם מצד שהוא הסבה הראשונה ומנהיג הטבע, והיראה הוא רק הכרת ההשגחה הפרטית לגמול ולהעניש, וזה מיוחס לזרע ישראל שהם גדולים מזרע יעקב, ששם ישראל הוא שם החשיבות ומורה על גדוליהם ועובדי ה' אשר ביניהם:

ביאור המילות

"יעקב, ישראל". מציין את גדולי האומה ויעקב מציין את ההמון (כנ"ל י"ד ז'), "כבדוהו וגורו ממנו". עי' ישעיה (כ"ה ג'):

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי לא בזה", ר"ל "ענות" ועוני של "העני" לא בא בעבור שהוא "מבזהו", שהוא בעיניו כדבר בלתי נחשב להשגיח עליו כאשר לא ישגיח אדם על החתולים, או בעבור "שמשקצו" מחמת שנאה שיש לו עליו, (כמ"ש הטוב לך כי תעשק כי תמאס יגיע כפיך), ולא מצד שאינו משגיח על כל הנעשה בעולם השפל כי "לא הסתיר פניו ממנו", כי "בעת שועו" אליו לישועה הוא "שומע":

ביאור המילות

"ענות". מענין הכנעה:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מאתך", חוזר למ"ש בתוך קהל אהללך, "ההילול" שאני מהלל השגתי "מאתך", ע"י שהראתני את השגחתך ורחמיך, ואחרי התהלה "נדרי אשלם", שהוא הקרבת קרבן תודה שצריך להביא על הנס כמ"ש ויזבחו זבחי תודה:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יאכלו", מדבר נגד הכהנים מקריבי התודה, "שיאכלו ענוים" מבשר הזבח "וישבעו", ואח"כ "יהללו את ה'", ובזה "יחי לבבכם לעד", כאלו הלב המתפרנס מן בשר הקרבן מקבל שפע רוחני ממזון הקדוש שבו יחיה לעד בחיים הנצחיים:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כח-כט) "יזכרו", אמנם גם בכל אפסי ארץ יזכרו זאת מה שאני אומר להם וישובו אל ה' והמאמרים מקבילים, "יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ כי לה' המלוכה, וישתחוו לפניך כל משפחות גוים כי הוא מושל בגוים", כי יש הבדל בין "מלך ומושל", שהמלך הוא בהסכמת העם ובבחירתם כי ראוי לכך, והמושל הוא ביד חזקה, וה' הוא מלך מצד עצמו, כי המלוכה אין מגיע אליו ע"י בחירת העם רק מצד עצמו כי הוא בורא הכל, ועז"א "כי לה' המלוכה" שהיא עצמית לו, וזאת "יזכרו כל אפסי ארץ" שהוא הבורא "וישובו אל ה'", והוא ג"כ "מושל בגוים" ביד חזקה ע"י כחו להעניש אותם ולהחריב גוים וממלכות, ועי"כ "ישתחוו לפניך כל משפחות גוים" שההשתחויה הוא בעל כרחם מצד האימה והפחד:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"המלוכה, ומושל". המושל הוא ביד חזקה, ומצד זה יוסיף לפעמים תואר מושל, כי המלך הוא בהסכמת העם ואמר ומלכותו בכל משלה, ועיין לקמן (ק"ה כ', קמ"ה ג'):

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אכלו" הנה "כל דשני ארץ" אשר כל עסקם לפטם את גופם ולדשנו כעגלי מרבק, הם "אכלו" עד "שישתחוו" וישוח קומתם מרוב מילוי הבטן, אבל מה יועיל להם מה שמדשנים את גופם שעתיד להיות רמה ותולעה, ואין נותנים מזון וחיות לנפשם הרוחנית, הלא "לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה", הלא לבסוף ביום המות שיגיעו לתת דין וחשבון לפני ה', הלא אז יכרעו אלה אשר המה יורדי עפר ולא חיו את נפשם, אשר לא עשו דבר שתשאר נפשם חיה בחיים הנצחיים ולא התעסקו רק לצרכי הגוף שהוא ירד עתה לעפר:

ביאור המילות

"וישתחוו". יכפפו קומתם, כמו שחי ונעבורה.

"ונפשו". הרוחניית כנ"ל ג':

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זרע אשר יעבדנו", הם הצדיקים העובדים את ה', רק הזרע הזה "יסופר לה' לדור", רק זרע זה יבא במספר הדורות, כי הרשעים שלא עבדו אותו הם דומים כאלו לא היו במציאות כלל, ולא יספרם ה' במספר דורות עולם:

ביאור המילות

"זרע". וכן מלת יסופר נמשך, (זרע) יבאו ויגידו צדקתו (יסופר) לעם נולד:

 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יבאו, (זרע)" אשר "יבואו ויגידו צדקתו (יסופר לה') לעם נולד כי עשה", רק הזרע אשר יבואו ויגידו צדקתו הוא יסופר לה' שהיה עם נולד בעולם אשר עשה אותו ויחשבהו ה' בין הנולדים מעשה ידיו אשר היו בעולם, אבל דשני ארץ היורדים עפר ולא חיו את נפשם, הם כאלו לא היו בעולם כלל: