מלבי"ם על שופטים כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על שופטים · כ · >>

(א) השאלות (א) למה התקבצו ישראל למלחמה טרם ידעו היטב גוף המעשה? מה להם לכלל ישראל בזה והלא כל שבט היה לו ב"ד מיוחד לדון את אנשי שבטו? ולמה לא שלחו שבני בנימין יבערו החוטאים, שעליהם מוטל זאת, והם יאמרו תנו את האנשים ונמיתם?: "ויצאו כל בני ישראל ותקהל העדה". הנה אם היו הולכים בזה אחר משפט התורה בנידון פרטי, לא היו בעלי הגבעה חייבים מיתה, כמ"ש הרמב"ן, שעל מה שרצו לאנוס אותו היה רק מחשבה ולא עשו בפועל, ועל מה שבאו על פילגשו לדעת הרמב"ן פילגש היא בלא קדושין, ואף לדעת האומר שהיא בקדושין לא היו שם עדים והתראה, ועל מה שמתה, זה היה מחולשתה כי לא (כוונה) [כוונו] להרגה, וי"ל שמתה מפני הקור או מסבה אחרת. רק שישראל התקנאו על כי נעשה בקהל ובפרסום, שבזה נדונים כדין כופרים, כי רבים המתאספים לנבלה גדולה כזאת בשאט נפש, ועם כל הפרטים שנצטרפו במעשה זאת הם קרובים לעיר הנדחת, ויכולים להרגם למגדר מלתא לפי צורך שעה, וזה לא יוכל לעשות רק או מלך ישראל שיכול להרגם מדין המלכות, או כללות ישראל עם הסנהדרין בראשיהם, שעומדים במקום מלך ויכולים להרוג חברת הזדונים כמו המלך, בפרט בשהיה בזה חילול השם גדול. וז"ש ויצאו כל בני ישראל ותקהל העדה, כי מבואר אצלנו (בחבורי התורה והמצוה ויקרא סי' רמא) שגדר שם עדה הוא אם התאספו ישראל וזקניהם בראשיהם:

(ב) השאלות (ב - ג) למה רצו להמיתם ולא היו שם עדים והתראה? בפרט להאומר (סנהדרין כא א) דפילגש היא בלא קידושין. ומה שמתה היה מפני חולשתה לא שכוונו להמיתה. ולמה שפכו חמתם על כל שבט בנימין? מ"ש בפסוק ג' וישמעו בני בנימין, אין מקומו שם כלל: "ויתיצבו פנות כל העם". ר"ל שהתיצבו כסדר הדגלים, יהודה ודגלו למזרח וכו', ובכללם נמצאו "כל שבטי ישראל בקהל עם האלהים", כי נקהלו מאותו צד שהם עם האלהים הבאים לקנאות על כבוד שמו, והיה "ארבע מאות אלף איש" וכולם "רגלי", לא רוכבי סוסים, אשר באו ויתאספו על קנאת כבוד השם:

(ג) "וישמעו בני בנימין". ספר שדבר זה לא נעלם מבנימן כי שמעו שעלו ב"י המצפה, גם שמעו שבני ישראל אמרו איכה נהיתה הרעה הזאת, וכך שמעו כל הדברים שיספר עד פסוק י"ב, ובכ"ז לא שתו לב לבער החוטאים בעצמם, או לבא ג"כ אל האסיפה לנקות א"ע: "ויאמרו בני ישראל דברו איכה נהיתה הרעה הזאת". כי הגם ששמעו המעשה מפי השלוחים מוליכי הנתחים, העקר תלוי בזה לפי פרטי הענין, שאם היה זה יוצא מאנשים יחידים שאנסו פילגשו והיא מתה מחמת בעילה אין זה דבר שכל ישראל ילחמו עליו, ועקר תלוי ביתר הפרטים שהתקבצו בנבלה הזאת, כי אולי זנתה כבר או היתה פנויה כפי שהמליץ הרמב"ן בעד אנשי הגבעה, או אולי מתה מחמת הקור וכדומה:

(ד) "ויען האיש הלוי איש האשה הנרצחה". בא להוציא שלא היתה פנויה ולא זנתה תחתיו, כי הוא איש האשה בדרך קדושין, ושהיתה מותרת לו כי לא זנתה תחתיו, ושלא מתה מחמת הקור כי נרצחה: "ויאמר הגבעתה אשר לבנימין באתי". א] הנה חטא זה מתדמה בחיצוניותו לענין סדום, גם שם באו האורחים ללון וקראו אל לוט הוצא האנשים ונדעה אותם, וזה חרפה גדולה לכלל ישראל, וז"ש באתי "ללון":

(ה) ב] "ויקומו עלי". שהיא והוא לא היה להם שום עסק עמהם עד עתה. ג] לא יחידים קמו, רק "בעלי הגבעה", נכבדי העיר ובעליה ובפרהסיא. ד] "ויסבו עלי את הבית" "לילה", וזה ממש כסדום. ה] "אותי דמו להרג", שבודאי היה מת ע"י העינוי, כ"ש מפילגשו שעינו אותה ותמות אף שהאשה דרכה בכך, והגם שרק דמו ולא עשו הלא הוצרך להציל א"ע ע"י פילגשו. ו] "ואת פלגשי ענו", והיא אשת איש. ז] שע"י שאותי דימו להרוג עי"ז את פלגשי עינו, ר"ל שלקחוה בע"כ והוא חמס גדול בפרהסיא, וכמ"ש מהרי"א:

(ו) "כי עשו זמה ונבלה". המעשה היא זימה, ומצד שהיה ברבים בדרך כפירה היא נבלה הנוגע לכלל ישראל:

(ז) "הנה כולכם" כו'. ויש לכם דין מלך לעשות משפט לפי צורך השעה למגדר מלתא: "הבו לכם דבר". הוא הפסק דין מה לעשות בם. ואח"כ "ועצה", איך להוציא משפט למעשהו לבער החוטאים (ועיין מ"ש בפי' ישעיה ח, י):

(ח - ט) "לא נלך איש לאהלו". להשאר שם. ואף "לא נסור איש לביתו", לפי שעה או להכין צדה. וא"ת מי יכין צדה לעם, "זה הדבר אשר נעשה לגבעה", ר"ל לצורך הגבעה: "עליה". ר"ל בעבורה, בעבור לבער החוטאים מקרבה, כי לא רצו להמית כל אנשי הגבעה רק החוטאים:

(יא) "ויאסף" כו' "אל העיר". מצפה. עד יכינו הצידה ועד ישלחו השלוחים:

(יב) "וישלחו". ספר רעת בני בנימין, ישראל שלחו להם שלוחיהם ופתחו בשלום, אמרו "מה הרעה", ר"ל ראו עד כמה גדלה הרעה ומה פריה, והיא "נהיתה בכם", ואתם הקודמים לבער החוטאים:

(יג - יד) "ועתה תנו את האנשים". ואז יסולק הרעה מכם אל הכלל: "ונבערה רעה". כולנו יחד, מכלל ישראל. ועם כל השליחות הזה "לא אבו בני בנימין לשמוע", להוציא החוטאים, ויותר מזה כי התקבצו למלחמה והתחילו לפטור מים ראשית מדון:

(יז) "ואיש ישראל". אז התפקדו בני ישראל והכינו עצמם למלחמה, שמו ראשי צבאות, וסדרו ערך מלחמה והיה מספרם גם עתה ארבע מאות [אלף], מודיע שקיימו דבריהם ולא סר אחד מהם לביתו, ולא שבו כל הירא ורך הלבב ודומיהם, כי הלכו כולם:

(יח - כח) השאלות (יח - כט) למה נגפו ישראל שתי פעמים לפני בנימין והם הלכו לריב ריב ה' ולקנא את קנאתו? ואם שאלו שני פעמים במשפט האורים איך לא נתקיים ונפלו חללים? אחר שאמר בפסוק כ"ב שהתחזק איש ישראל ויוסיפו לערך מלחמה, איך אמר בפסוק שאחריו שעלו בית אל וישבו שם, והלא כבר היו לפני הגבעה וערכו שם מלחמה? למה בפעם השנית שאלו בלשון האוסיף לגשת, ובפעם הג' שאלו האוסיף לצאת? ולמה בפעם הב' אמר ויעלו בני ישראל ויבכו, ובפעם הג' אמר ויעלו כל בני ישראל וכל העם? וכן הוסיף שצמו והעלו עולות. מ"ש פכ"ז וכ"ח ושם ארון ברית וכו' ופנחס וכו' מקומו בפסוק י"ח כששאלו בפעם הא', ולמה כפל בימים ההם?:

"ויקומו ויעלו בית אל וישאלו באלהים". חז"ל (פדר"א לח) אמרו הטעם שנגפו בשני פעמים הראשונים, מפני שגם הם היה בקרבם עון פסל מיכה, שהיה ג"כ חטא של רבים, וקצף ה' עליהם על שלא מיחו לכבודו בבני דן על עון ע"ז שהוא חמור יותר, ורק לכבודם מיחו בדבר זימה וחמס שנוגע לתקנת החברה וישוב הארץ. אולם בכתובים עצמם הדברים מבוארים שהיו שלשה הבדלים בין שני הפעמים הראשונים שלא הצליחו במלחמה ובין הפעם האחרון. הבדל א', בראשונה שאלו "מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני" "בנימין", ולא שאלו אם יעלו למלחמה, ולא אם יצליחו במלחמתם, כי בטחו על גבורתם ועל זרועם זרוע בשר. והשיב להם כפי דרכם "יהודה בתחלה", ר"ל יהודה הוא בתחלה לכל דבר, ולא אמר יהודה יעלה, וכ"ש שלא הודיע אם יצליחו. בפעם השני אמר "ויתחזק העם איש ישראל ויוסיפו לערך מלחמה במקום אשר ערכו שם ביום" "הראשון ויעלו ב"י ויבכו לפני ה'", מבואר שתחלה עלו למלחמה מעצמם ולא שאלו בה' והיו במקום שערכו ביום הראשון, ולפ"ז מ"ש ויעלו ב"י ויבכו לפני ה' א"א שכולם עלו דהא היו במקום המלחמה לפני הגבעה, רק ששלחו זקניהם ושופטיהם והם בכו, ושאלו "האוסיף לגשת למלחמה", ולא שאלו כמו בפעם השלישי "האוסיף לצאת", כי כבר יצאו והיו לפני גבעה, ולא היה חסר רק לגשת ולהתקרב אל העיר, וכמ"ש "ויקרבו ב"י אל בני בנימין", והיה השאלה אם רשאים לעשות המלחמה הזאת עפ"י הדין, וכן לא שאלו אם יצליחו כי בטחו גם עתה על גבורתם ורב חילם, ולכן השיב להם "עלו אליו", ר"ל אתם רשאים לעלות, ולא הודיעם אם יצליחו כי זה תלוי באם יעשו תשובה על חטאתיהם. לא כן בפעם השלישי לא ערבו לבם לצאת כלל, רק "ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבואו בית אל", ר"ל איש לא נעדר, ושאלו "האוסיף לצאת", והשיב "כי מחר אתננו" "בידך". הבדל השני, בפעם הראשון לא עשו תשובה כלל, ובפעם השני שכתוב ויעלו ב"י ויבכו כבר בארתי שלא היו כולם רק זקניהם, וגם לא בכו על חטאתיהם רק על החללים, לכן הפכו ביום קרב. אבל בפעם השלישי שעלו כולם, וכולם בכו, ולא עוד אלא שהקדימו שלשה דברים, א] "וישבו לפני ה'", לחקור על מעשיהם. ב] "ויצומו ביום ההוא", לכלא פשע ולהתם חטאת. ג] "ויעלו עולות ושלמים", זבחי תודה על הפליטה הנשארת, כי הבינו שכולם ראוים לכליה עבור חטאם, לכן הצליחו בפעם הזאת. הבדל ג', בארו חז"ל (יומא עג ב) והמפרשים שבפעם הראשון והשני לא שאלו לא במקום הראוי ולא ע"י הראוי, כי רק בפעם הג' באר ששאלו במקום הראוי כמ"ש "ושם ארון ברית ה' בימים" "ההם", ר"ל עתה, וע"י הראוי כמ"ש ופינחס בן אלעזר עומד לפניו בימים "ההם", ר"ל עתה בפעם הג', ולכן נענו. והנה בני בנימין הוסיפו ברשעם, שתחת שב"י לא היה מטרת מלחמתם רק על הגבעה כמ"ש בפעם הא' ויערכו אתם מלחמה על הגבעה ובפעם הב' ויערכו אל הגבעה כפעם בפעם, נגד זה היה כוונת בני בנימין להשחית את ישראל. וכן הוסיפו להעיז בכל פעם, בפעם הא' ויצאו בני בנימין מן הגבעה, ובפעם הב' ויצא בנימין לקראתם מן הגבעה, מלת לקראתם מורה פנים אל פנים, ובפעם הג' הוסיף הנתקו מן העיר:

(כט) "וישם אורבים". ששמו כמה אורבים מכמה מקומות כמו שיתבאר:

(ל - לב) השאלות (ל - מו) הנה זכר שתי פעמים שנפלו מבנימין כ"ה אלף, וזכר שתי פעמים שהפך איש ישראל ושתי פעמים שהכו בני בנימין בהם כשלשים איש ושתי פעמים שעלה משאת עשן מן העיר ושתי פעמים מן האורב, וכל הסדר מבולבל ומעורב, והיתורים אין מספר למו, והנה בני בנימין היו כ"ו אלף וז' מאות ולא נפלו רק כ"ה אלף ומאה, ושש מאות נשארו וחסרו אלף איש:

ספר שתחלה הנתקו בני בנימין מן העיר, וע"י שישראל עשו את עצמם נגפים לפניהם נתקו אותם אל המסילות, ובאר שבני בנימין נתקו אל המסילות יען חשבו שב"י נגפים, וישראל הראו את עצמם נסים כדי להעתיקו מן העיר:

(לג) "וכל איש ישראל". תחלה ערכו קצת מן המחנה כדרך המלחמה ועשו א"ע נגפים, ובתוך כך קמו כל איש שהוא המחנה בכללה ויערכו בבעל תמר. והנה ישראל באו מבית אל שהוא מצפון לארץ בנימין וא"כ היה המחנה מצפון, ובתוך כך שערכו ישראל הגיח האורב האחד שהיה במערב גבע ממקומו ממערה גבע שהיה עומד בהחבא במערה:

(לד - לה) "ויבואו מנגד לגבעה". מצד העיר במערב, לפ"ז היו בני בנימין מוקפים מצפון וממערב ואז כבדה עליהם המלחמה, והם לא ידעו שהרעה נוגעת עליהם, והיה סוף המלחמה שעי"ז נפל מהם ביום ההוא כ"ה אלף איש. כ"ז ספר דרך כלל, ומעתה יתחיל לפרש בפרטות איך היה. ומתחיל לבאר פרטי המלחמה:

(לו) "ויראו בני בנימין כי נגפו". ר"ל תיכף תחלה בעת יצא האורב ראו בני בנימין כי נגפו והיה דעתם לחזור אל העיר, ואז נתנו "בני ישראל מקום לבנימן", ר"ל שהמחנה שעמדה נגדו בצפון התחילו לנוס שנית. וספר מדוע עשו זאת, "כי בטחו אל האורב אשר שמו אל הגבעה", הוא אורב אחר שהיה בצד דרום שהיה מוכן להרוג את יושבי העיר, והיה המדובר ביניהם שעת יכו כל אנשי העיר יציתו את העיר באש, ובעת שיראו ישראל משאת העשן יהפכו אל בנימין ויסגירו אותם מכל צד כמו שיבואר, וז"ש כי בטחו אל האורב וכו':

(לז - לח) "והאורב". בעת ההיא שעשו ישראל א"ע נסים פעם שנית, בעת ההיא "החישו האורב ופשטו על העיר ויכו את אנשי העיר". אבל יען "שהמועד היה לאיש" "ישראל עם האורב", רצה לומר שכן שמו מועד וגבלו הזמן ביניהם שזמן תחלת המלחמה יהיה בעת שירבו להעלות משאת העשן מן העיר, שאז יצא האורב מן העיר לסגרם מרוח השלישית, וזה נמשך במעט זמן עד שגמרו להכות את אנשי העיר, ולכן מסבה זאת:

(לט) "ויהפך איש ישראל במלחמה". ר"ל זה היה הענין מה שספר קודם שנתנו מקום לבנימין שעשו א"ע כבורחים, שזה היה מפני המועד שהיה להם עם האורב, ובעת ההיא "בנימין החל להכות חללים כו' כשלשים איש", וחשבו בני בנימין "אך נגוף נגף הוא", ר"ל שהגם שבאמצע היו גם הם נגפים לא שתו לב לזה כי חשבו שהגם שהתחזקו ישראל רגע הלא נשתה גבורתם, ועי"כ נתנו מקום לבנימין. לפ"ז שלשה פסוקים אלה הם באור ופירוש למ"ש בפסוק ל"ו ויתנו ב"י מקום לבנימין כי בטחו אל האורב אשר שמו על הגבעה:

(מ - מא) "והמשאת". אולם בעת שגמרו האורב להכות את העיר שאז הציתו העיר ועלה משאת עמוד עשן, אז ראה בנימין שני דברים למפלתו, א] "שעלה כליל העיר", ב] "שאיש" "ישראל הפך", ועי"כ "ויבהל איש בנימין כי ראה כי נגעה אליו הרעה":

(מב) "ויפנו". שאז היה מוקף משלש רוחות, המחנה היתה בצפון, והאורב הראשון שיצא מן המערה היה במערב, והאורב השני שהצית העיר היה בדרום, והוכרח לחזור "אל דרך" "המדבר" לצד מזרח שהיה פתוח, והיה דרכם דרך המסילות ומשם לפני העיר בצד מזרחה ומשם אל המדבר. אבל במהלכו זה "המלחמה הדביקתהו", כי היה מוקף ונרדף משלש רוחות, ויותר מזה כי "אשר מהערים משחיתים אותו בתוכו", שהמחנות של ישראל שיצאו מן הערים נכנסו אל תוך מחנה בנימין באמצעיתו והשחיתו אותו:

(מג) "כתרו". עתה מפרש אחד אחד, תחלה "כתרו" את בנימין, ככתר, זה היה עת יצא האורב הראשון שהיה מוקף משני רוחות, ואח"כ "הרדיפהו", הוא פעל יוצא לשלישי, פי' ששמו אותו לרודף ע"י שעשו א"ע נגפים והוא רודף כמ"ש (לו, מ). ואח"כ "מנוחה הדריכהו", שהציתו עריו: "ואשר מהערים משחיתים אותו בתוכו". והיה מוכה עד "נכח" "הגבעה ממזרח שמש", שדרך שם ברח אל המדבר:

(מד) "ויפלו". עתה מונה בפרטות כמה נפלו בכל מקום, תחלה במקום המערכה נפלו י"ח אלף: (מה) ואח"כ בעת שנסו המדברה כשהגיע אל המסילות כנ"ל שם נפלו חמשה אלף, ומשם רדפו אחריו עד גדעם ויהרגו עוד שני אלפים:

(מו) "ויהי כל הנפלים". סך הכל עשרים וחמשה אלף. ומ"ש "ביום ההוא", כי אלף ומאה החסרים (מן החשבון שהיה כ"ו אלף ז' מאות, כנ"ל ט"ו), נפלו במלחמות הקודמים, או שנהרגו במערות בימים שאחריהם: