התורה והמצוה ויקרא יא לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן קכד[עריכה]

ויקרא יא לג:
וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ז:

[א] 'כלי חרס' -- אין לי אלא כלי חרס; מנין לרבות כלי נתר?    תלמוד לומר 'וכלי חרס'.


וכל כלי חרס:    כבר בארנו זה (סדר צו סימן סז) באורך שכל מקום שתעשה התורה חלוקה בין מין למינים על כרחך תעשה חלוקה שלימה כוללת ומקפת על כל המינים. והסימן לזה משם הסוג שהתחבר על שם המין. כמו מה שכתב פה "כלי עץ" "כלי חרש" -- מבואר שבא לעשות חלוקה כוללת בין כל הכלים. ובזה בהכרח הכלים הדומים יותר לעץ יכנסו בכלל "כלי עץ" והדומים יותר לחרס יכנסו בכלל "כלי חרש"; כי הכלי נתר יצטרפו בכבשן ככלי חרש. עיי"ש ותבין.

סימן קכה[עריכה]

ויקרא יא לג:
וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ז:

מנין לרבות את האהלים?

  • ודין הוא! ומה אם כלי עץ --שטימא פשוטים-- טיהר אהלים, כלי חרס --שטיהר פשוטים-- אינו דין שנטהר אהלים?!
  • תלמוד לומר "וכל כלי חרס"-- לרבות את האהלים.


מנין לרבות שברי כלי חרס?    תלמוד לומר "וכל כלי חרס".

[ב] מכאן אמרו הדקין שבכלי חרס -- הם קרקרותיהם ודופנותיהם יושבים שלא מסומכין -- שיעורן בכדי סיכת קטן. ועד לוג. מלוג ועד סאה -- ברביעית. מסאה ועד סאתים -- בחצי לוג. מסאתים ועד שלש ועד חמש סאים -- בלוג. דברי ר' ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: אני איני נותן בהן מידה. אלא הדקים שבכלי חרס -- הם קרקרותיהם ודופנותיהם יושבים שלא מסומכים -- שיעורן מכדי סיכת קטן. ועד קדירות דקות. מקדרות דקות ועד חביות לודיות -- ברביעית. מלודיות ועד לחמיות -- בחצי לוג. מלחמיות ועד חצבים גדולים -- בלוג.

נשתקע הדבר ולא נאמר עכשיו. רבי נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים חצבים גדולים שיעורן בשני לוגין.

הפכים הגלילין והחביונות שיעור קרקרותיהם כל שהן ואין להם דפנות.


וכל כלי חרס:    מלת "כל" מרבה תמיד. ואמר בספרא שבא לרבות האהלים וכן שברי כלי חרס. רוצה לומר כל הנקרא בשם "כלי".

ומה שאמר לרבות האהלים פירש הראב"ד בהשגות (פרק י"ג מהלכות כלים ה"ה) שהם השדה תיבה ומגדל הבאים במדה שהם כאהלים לענין שאין צריך צמיד פתיל באהל המת (דאפילו כיסוי בעלמא מציל) ואף על פי כן לענין אויר כלי חרס מטמאין ככלים ולא אמרינן שיהיו כאויר בית שאינו מטמא. ומרבה לה מן "כל כלי חרש". [ובעל קרבן אהרן לא עיין בראב"ד היטב].

אמנם גירסת הרמב"ם שם "תלמוד לומר אל תוכו". וזה לשונו שם (פי"ג מהל' כלים ה"ה):

אחד כלי חרש שנכנסה טומאה לאוירו או שכפהו על הטומאה המונחת על הארץ שנעשה אהל עליו שהרי הטומאה בתוכו -- מפי השמועה למדו שזה שנאמר "אל תוכו" לרבות האהלים.

רצה לומר ש"אשר יפול" אינו בדוקא, רק כל שהוא בתוכו. וצריך לומר דלהרמב"ם לא צריך קרא על כלי חרש הבאים במדה דהא כלי חרש לא אתקיש לשק. (ומה שאמר כלי עץ שטמא פשוטים פירושו בחזי למדרס. מה שאין כן מדרס כלי חרס - טהור).


ומה שאמר מנין לרבות שברי כלי חרס -- פירושו מפני שעדיין נקרא 'כלי'. ויש בזה שני תנאים. ( א ) שאם בהיותו שלם היה מקבל שלא על ידי סמיכה צריך שיקבל גם עתה שלא על ידי סמיכה, ( ב ) שיהיה הנשאר לפי גודל הכלי וכמותו. (וכל מה שכתוב במשנה ב' מועתק מפרק ב דכלים משנה ב).

ומה שאמר הם קרקרותיהם -- פירושו, בין הם עצמם בין שבריהם, שיעורן בכדי סיכת אצבע קטנה של קטן בן יומו (כמו שמובא בשבת דף עז) עד לוג, ולוג כלמטה (כמ"ש בתוספתא ובחולין נה). דאם היה תחלתו יותר מלוג עד סאה -- שיעור שבריו ברביעית.    ורבי עקיבא שהוא לא ישער לפי גודל הכלי רק לפי המקומות שרגילים לעשותם (ולודיות ולחמיות פירושם הנעשות בלוד ובבית לחם).

ומה שאמר נשתקע הדבר וכולי -- כן הוא בתוספתא ופירושו דעל יותר מלוג לא נאמרו אז רק ר"נ וראב"י סבירא להו גם שיעור דשני לוגין.

סימן קכו[עריכה]

ויקרא יא לג:
וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ז:

[ג] "אשר יפֹל מהם"-- יש מהם לטמא ויש מהם שלא לטמא. פרט לתרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור -- טהור. ואם מת -- טמא.


אשר יפול מהם אל תוכו:    לפי דרכי הלשון וכלליו היה ראוי לומר "אשר יפול אל תוכו מהם" כמו שכתב בפסוק הקודם "וכל אשר יפול עליו מהם" שהקדים מקום הנפילה לפני תיבת "מהם". וכן ראוי. כי נודע בכללי הלשון שהמלה העיקרית שיש בה חידוש תקדים תמיד במאמר וכמו שכתבנו באילת השחר (פרק כב).

ואחר שההבדל בין כלי חרס לשאר כלים, שבשאר כלים התנאי "אשר יפול עליו" ובכלי חרס התנאי "אשר יפול אל תוכו" (ששאר כלים מטמאים מגבם וכלי חרס מתוכם) -- אם כן מלת "עליו" ומלת "אל תוכו" היא עיקר החידוש בשני המאמרים. לא כן מלת "מהם" שאין בו שום חידוש. והיה צריך להקדים מלת "אל תוכו" קודם מלת "מהם".

מזה הוכיחו חכמים שעל כרחך יש איזה חידוש ודיוק במלת "מהם" ולכוונה זו הקדימו. כי במה שכתב בשאר כלים "אשר יפול עליו" שהוא נגיעה בגב הכלי אי אפשר שיגע רק בגוף השרץ, אבל במה שכתב "אשר יפול אל תוכו" שהיא לאויר הכלי יצויר שהשרץ בלוע בדבר אחר ומכל מקום הוא נופל אל תוכו.

ובאמת יש בזה הבדלים להלכה. שהתרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור -- טהור, כי השרץ בטל בבטן התרנגול כי עתיד להתעכל במעיו ונקרא על שם התרנגול שהוא נפל, לא השרץ. וזה דייק במה שכתב "וכל אשר יפול מהם" דוקא, ר"ל בשיקרא הנפילה על שם השרץ, לא על שם דבר אחר. אבל אם התרנגול מת אינו בטל במעיו והרי זה כאילו נפלו שניהם כל אחד בפני עצמו, השרץ והתרנגול. והוא הדין כל בלוע שסופו להפרד כמבואר ברמב"ם (פרק י"ד ופרק כ מהלכות ט"מ). וזה שורש לרוב הלכות המוסדים שם על יסוד זה ותלוים על הר הגדול מה שהקדים מלת "מהם" שצריך שיהיה השרץ בפני עצמו, לא בטל בעצמים בבטן המלאה.

סימן קכז[עריכה]

ויקרא יא לג:
וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ז:

[ד] "אל תוכו"-- את שיש לו תוך - טמא, ואת שאין לו תוך - טהור. פרט למטה ולכסא ולספסל ולשולחן ולספינה ולמנורה של חרס.

זאת עדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה: כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים.


אל תוכו:    הדבר שיושם בדבר אחר יזכירהו בעל הלשון בשימוש הב' -- "וישם באגנות", "הלחם אשר בסל", "בספל אדירים הקריבה חמאה". אולם אז אין מן ההכרח שיהיה להכלי תוך, כמו:  "אש המזבח תוקד בו", "מן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן". וכשישמש במלת "תוך" -- אם בא על הכלי -- הוא מוקף מג' רוחות כמו "כבשר בתוך קלחת" (מיכה, ג), "בתוך האיפה" (זכריה, ה), "כהתך כסף בתוך כור" (יחזקאל, כב).

ואם בא על עצמיים מקובצים יחד יכוין במלת "תוך" לרוב על נקודה האמצעית

  • כמו שאמרו בבראשית רבה (בר"ר ד, ב) בשעה שאמר הקב"ה יהי רקיע בתוך המים גלדה הטפה האמצעיית.
  • "ועץ החיים בתוך הגן" תרגם יונתן וכן הוא בזהר בראשית (ח"א לה, א) במציעות גנתא.
  • וכן "ויבא משה בתוך הענן" אמר ביומא (דף ד.) נאמן כאן בתוך ונאמר "ויבואו בתוך הים" מה להלן שביל וכולי.
  • וכן בזהר פר' נח (ח"א סו, א) במציעות עננא.
  • ובברכות (דף ג:) אין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה, עיי"ש.
  • וברבה וארא (שמו"ר, יב) "ואש מתלקחת בתוך הבדר" ר"י ור"נ חד אמר כפרצנותא דרומנא דחרצנותא מתחמו לגו, וחד אמר וכולי, עיי"ש.

וזה המבדיל בין תוך ובין קרב. שבמלת "קרב" אינו מקפיד על שיהיה ממוצע או מוקף סביב. וזהו שאמר בספרא ממה שכתוב "אל תוכו" -- את שיש לו תוך טמא וכולי. וזה שורש לההלכות שהזכיר הרמב"ם (פרק יח מהלכות כלים מן הלכות א' עד ט').


ומה שאמר כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים -- הוא משנה בכלים (משנה, כלים ב, ג). ופירושו, חכמים גזרו על משקין טמאים שיטמאו כלי אף על פי שלא נטמאו המשקים רק מחמת שרץ והם ראשון -- מטמאין כלי מדברי סופרים, ואם נגעו באחורי הכלי לא נטמא תוכו. וקמ"ל דבכלי שאין לו תוך -- אין טומאת אחוריים נוהגת ולא נטמאו אחורי הכלי. וכן בכלי שטף בהני דחזי למדרס אורייתא -- אם אין לו תוך אין בו חילוק בין תוכו לאחוריו ואם נטמאו אחוריו הכל טמא. כמו שמובא בבכורות (דף לח.).

סימן קכח[עריכה]

ויקרא יא לב-לג:
וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר. וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ז:

[ה] "אל תוכו"-- מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו.

  • הלא דין הוא! ומה כלי שטף --שאינו מטמא מתוכו-- מטמא מאחוריו, כלי חרס --שמטמא מתוכו-- אינו דין שמטמא מאחוריו?!
  • תלמוד לומר "תוכו"-- מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו.


אל תוכו:    ממה שכתב תחלה "אשר יפול עליו" ופה אמר "אשר יפול אל תוכו" -- מבואר שפה אינו מטמא עליו, ר"ל מגבו ומאחוריו, רק מתוכו.

ואולם עדיין יש לומר שמטמא מגבו מדין קל וחומר מכלי שטף שאינו מטמא מתוכו כמ"ש בספרא. ולכן רבא בחולין (דף כה.) לא נחה דעתו בזה ולמדה ממה שכתוב "וכל כלי חרס אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" שמדבר מכלי חרס שיש בו חילוק בין אם יש עליו צמיד פתיל כיון שאין מטמא מגבו. ויש לפרש שגם הספרא פה סמך על לימוד זה. אולם ברמב"ם (פי"ג מהל' כלים ה"א) תפס כדברי הספרא פה ולא חש להזכיר דברי רבא.

סימן קכט[עריכה]

ויקרא יא לב-לג:
וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר. וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ז:

  • [ו] קל וחומר לכלי שטף שיטמא מאוירו! ומה אם כלי חרס --שאינו מטמא מאחוריו-- נטמא[1] מאוירו, כלי שטף --שמטמא מאחוריו-- אינו דין שמטמא מאוירו?!    תלמוד לומר 'כלי חרס..אל תוכו' - [ואין כלי שטף אל תוכו][2].


וכלי חרס אשר יפול אל תוכו:    מבואר אצלינו תמיד יסוד נאמן וקיים שכל מקום שיקדים השם אל הפעל יורה הפוך וסתירה וחלוקה (וכמו שכתבנו באילת השחר פרק יב). והנה אם היה הדין שגם שאר כלים מטמאים מתוכם, (ואין הבדל בין כלי חרס ליתר כלים רק שכל הכלים יטמא מתוכם ומגבם וכלי חרס רק מתוכו, לא מגבו) -- היה ראוי לאמר "ואשר יפול אל תוך כלי חרס", שבזה יודע שכלי חרס נבדל מכל הכלים שרק תוכו טמא והם טמאים גב ותוך. אבל במה שהקדים השם -- "וכלי חרס אשר יפול אל תוכו" -- נודע שרק כלי חרס מטמא מתוכו, לא יתר הכלים. והם מובדלים מהפך אל הפך. וזהו שאמר בספרא קל וחומר לכלי שטף וכולי תלמוד לומר "כלי חרס אל תוכו".

ובחולין (דף כד.) וזבחים (דף ב:) מפרש תוך תוכו תוך תוכו, ופרש"י דהוה ליה לכתוב "וכלי חרס אשר יפול אל תוך" וכתיב "תוכו", ממעט תוכו של זה ולא תוכו של אחר. וזה לא יאות לפי דרכינו. דאיך יאמר "אשר יפול אל תוך"? הלא יהיה חסרון בלשון -- איזה תוך? והלא כפי הדקדוק מוכרח לכתוב "תוכו" בכינוי?    רק פירושו שהיה ראוי לכתוב "תוך" -- היינו "אשר יפול אל תוך כלי חרס", כי כשיכתב השם אחר הפעל אין צריך לרמזו על ידי כינוי.

סימן קל[עריכה]

ויקרא יא לג:
וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ז:

[ז] "אל תוכו" כשיפול לתוכו טמא ולא כשיפול לתוך תוכו. כיצד? חבית שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור. השרץ בחבית -- אוכלים ומשקין שבתנור טהורים.

  • וכי איזה מדה מרובה, מדת לטמא או מדת ליטמא? מרובה מדת לטמא ממדת ליטמא שהוא מטמא את האחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו. ומה מקום שמטמא מאחוריו -- לא יטמא את תוך תוכו, מקום שאין מטמא מאחוריו -- אינו דין שלא יטמא מתוך תוכו?!
  • או מרובה ליטמא מלטמא! שהוא מיטמא מתוך שאור ואינו מטמא את השאור -- אף הוא יטמא ממה שבתוך תוכו אף על פי שלא יטמא את תוך תוכו!
  • תלמוד לומר "אל תוכו"-- כשיפול לתוכו טמא, ולא כשיפול לתוך תוכו.


[ח] "כל אשר בתוכו יטמא"-- ולא מה שבתוך תוכו. כיצד? חבית שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור. השרץ בתנור -- אוכלים ומשקים שבחבית טהורים.

  • וכי איזה מדה מרובה, מדת לטמא או מדת ליטמא? מרובה מדת ליטמא מלטמא שהיא מיטמא מבית שאור ואינו מטמא את השאור! ומה אם במקום שנטמא מבית שאור -- לא נטמא מתוך תוכו, מקום שאין מטמא את השאור אינו דין שלא יטמא את תוך תוכו?!
  • או מרובה מדת לטמא מליטמא שהוא מטמא את אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו! אף היא יטמא את תוך תוכו אף על פי שלא יטמא מתוך תוכו!
  • תלמוד לומר "כל אשר בתוכו יטמא"-- ולא מה שבתוך תוכו.


[ט] יכול אף על פי שנקבה?    תלמוד לומר "כל אשר בתוכו יטמא".

וכמה הוא שיעורו של נקב בכלי חרס? ככונס משקה.    ובכלי שטף? כמוציא זיתים.

[י] מכאן אמרו כוורת פחותה ופקוקה בקש ומשולשלת לאויר התנור. השרץ בתוכה -- התנור טמא; השרץ בתנור -- אוכלים ומשקים שבתוכה טמאים.    ר' אליעזר אומר מצלת.

אמר רבי אליעזר, אם הצילה במת החמור לא תציל בכלי חרס הקל?!   אמרו לו אם הציל במת החמור -- מקום שמחיצה מצלת! תציל בכלי חרס הקל שאין מחיצה מצלת?!

[יא] אמר רבי יוחנן בן נורי אמרתי לו לר' אליעזר אם הצילו אהלים מיד אהלים במת החמור -- שכן חולקים אהלים! יצילו אהלים מיד אהלים בכלי חרס הקל שאין חולקין כלי חרס?!

אמר ר' יוסי אמרתי לו לר' יוחנן בן נורי תמה אני אם קבל ר' אליעזר ממך התשובה מפני שהוא הנידון. אלא זו תשובה לדבר: אם הצילו אהלים מיד אהלים במת החמור -- שכן העושה טפח על טפח על רום טפח בבית טהור! יצילו אהלים מיד אהלים בשרץ הקל שכן העושה טפח על טפח על רום טפח בכלי חרס טמא?!    אמר לו הוא הנידון.


אשר יפול אל תוכו:    כל משכיל בלשון יודע שלא יצדק כינוי "תוכו" אם הוא תוך כלי אחר הנתון תוך כלי זה, דאז אינו 'תוכו' רק תוך הכלי הפנימית. וזהו שאמר ולא כשיפול לתוך תוכו; שאם השרץ בחבית הנתונה בתנור שפי החבית למעלה (או בשוה) מן התנור -- השרץ תוך החבית, לא תוך התנור.

וכן במה שכתב "כל אשר בתוכו יטמא" גם כן, לא אשר בתוך תוכו (כמו שאמר [במשנה ח']). שאם היה הכונה שגם זה יטמא היה לו לכתוב "כל אשר בתוך", בלא כינוי, להורות כל תוך שיהיה.

ובארו שצריך שני למודים: ( א ) שאינו נטמא משרץ שנתון תוך תוכו, ( ב ) שאינו מטמא אוכלים שנתונים בתוך תוכו. כי בצד אחד מדת לטמא מרובה יותר שמטמא מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו רק מאוירו, ומצד אחד מדת ליטמא מרובה יותר שמיטמא מבית שאור ואינו מטמא את השאור. והוא הדין המבואר במשנה דכלים (משנה, כלים ח, ו), וברמב"ם (פי"ד מהל' כלים ה"ב) שבית שאור (הוא כלי בעל שני חדרים) המוקף צמיד פתיל ושרץ באחד ואוכלים בחדר השני ונתון בתנור -- ניטמא התנור (כי אין צמיד פתיל מציל על הטומאה שלא לצאת), ואינו מטמא האוכלים (כי הצמיד פתיל מציל על הטומאה שלא תכנס). ולכן אי אפשר ללמוד חד מחבירו (ובזה תבין מה שאמור [במשנה ז' וח']).

אמנם אם נקבה הכלי הפנימית כבר אינו 'תוך תוכו' כיון שבטל מתורת כלי והוא רק כמחיצה החוצצת בין הטומאה ובין הכלי או בין האוכל והכלי שאינו מציל כמ"ש במשנה. ועל זה אמר מכאן אמרו כוורת.

ומה שאמר [במשנה ט'] תלמוד לומר כל אשר בתוכו -- ר"ל דממה שכתב "כל אשר בתוכו" מבואר דאף שלא נגע (כמו שאמרו בחולין (דף כה.) דיצויר שהכלי מלא חרדל), ובכל זה הכל טמא אף על פי שלא נגע בהכלי. והוא הדין שמחיצה אינה מפסקת. ודין זה נוהג גם במ"ש "אשר יפול אל תוכו" אף שלא נגע כמש"ש נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו לטמא והוא הדין שמחיצה אין מפסקת וכלי הניקב הוא רק כמחיצה כיון שבטל מתורת כלי.

ומה שאמר בכלי חרס ככונס משקה ובכלי שטף כמוציא זיתים -- דכן שיעור טהרתם (כמו שמובא פרק ח דכלים מ"ב ופרק ג מ"א).

ומה שאמר [במשנה י'] מכאן אמרו כוורת פחותה ופקוקה בקש -- ר"ל אף על פי שפקוקה בקש אינו תוך תוכו אחר שבטל מתורת כלי.

ור' אליעזר סבר דמצלת כמו שזה מציל במת. וחכמים השיבו שבמת שאני שגם מחיצה מצלת באהל. ודבר זה עצמו אמר לו ריב"נ לר' אליעזר (וכמו שהוכיחו התוספות בזבחים וכמו שמשמע מדברי התוספתא). והשיב לו ר"י שזה הנידון, כי ר' אליעזר סבירא ליה דגם בכלי מועיל מחיצה.

וכן על מה שאמר ר' יוסי מטפח על טפח השיבו גם כן שהיא הנידון. ובתוספתא שם אמר רבי היא תשובה ר"י הוא תשובה ריב"נ -- רוצה לומר דר' אליעזר סבר שדרך לחלוק כלי חרס וטפח על טפח גם כן מציל בכלי חרס כמו באהל המת.

סימן קלא[עריכה]

ויקרא יא לג:
וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ז:

[יב] "כל אשר בתוכו יטמא". רבי עקיבא אומר אינו אומר "טמא" אלא "יטמא", לטמא אחרים, וללמד על ככר השני שיטמא השלישי. הא כיצד? התנור תחלה, והככר שני, והנוגע בככר שלישי.

אמר ר' יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבי יוחנן בן זכאי! שהיית אומר עתיד דור אחד לטהר הככר השלישי שאין לו מקרא מן התורה והרי עקיבא תלמידך הביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא שנאמר "כל אשר בתוכו יטמא".


כל אשר בתוכו יטמא:    אחרי העיון והחיפוש ראינו שכל מקום שבא פעל 'טמא' בלשון ציוי-עתידי, בדרך הפעל "יטמא" או על ידי וי"ו המהפכת ("וטמא עד הערב") -- כולם הם מטמאים לזולתם. כי זה גדר הטומאה שיוצאה אל הנוגע בה ומתדבקת בו. ודבר שאינו מטמא זולתו אינו 'טמא' רק 'פסול'. וחכמים בלשונם הבדילו בין המטמא אחרים לבין הבלתי מטמא בשם 'טמא ופסול'.

ובלשון המקרא כשיבא שם 'טמא' בדרך השם -- "טמא הוא" -- יבא לפעמים על הפסול או על טומאה שפתרונה מענין שיקוץ וגיעול או הפך הקדושה כמו "טמאים הם" שכתוב בחית הארץ ודגי הים האסורים לאכילה. וכן "ותטמא הארץ", " לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה". לא בא פעל ציוי-עתידי. והוא טומאה הפך הקדושה וסימנו קישור הב' שאחריו.

ועל יסוד זה בנה רבי עקיבא קרית עוז שהשני עושה שלישי ממה שכתוב "כל אשר בתוכו יטמא" בציוי -- בהכרח האוכל מטמא אחרים, שאי לאו כן היה לו לכתוב "כל אשר בתוכו טמא" בדרך השם. וברייתא זו מובא במשנה דסוטה (דף כז:) ובגמרא (פסחים דף טז, חולין לג:). (והמפרשים שפירשו דדרשינן מקרא ומסורת -- יְטַמֵא -- לא דברו נכונה בזה).

והנה גם לשון טומאה שבא בנפעל יורה גם כן לפעמים על הפסול כמו "בגלולי מצרים על תִטַמָאו", "ונסתרא והיא נטמאה". ובזה אם נגרוס "אינו אומר יִטַמָא אלא יִטְמָא" -- גם כן נכון; שפעל יטמא בקל מורה שהוא טמא, לא פסול, ומטמא אחרים.

ורבי יוחנן בן זכאי לא מצא את החק הזה המיוסד בלשון ובימיו היו מטמאין השלישי מקל וחומר ובדרך למודי המדות שיש מקום לפרכא, וכמו שפי' ופלפל בזה בגמרא בסוטה (דף כח.). וכשגילה רבי עקיבא כלל הזה אמר ר' יהושע מי יגלה עפר מעיניך וכUלי וברUך שבחר בהם ובמשנתם.

סימן קלב[עריכה]

ויקרא יא לב-לג:
וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר. וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ז:

[יג]

  • 'אותו תשבורו' -- יכול ישברנו ודאי? והרי הוא אומר בזב (ויקרא טו, יב) "וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר", יכול ישברנו ודאי? תלמוד לומר 'אותו תשבורו'-- אותו אתה שובר ואי אתה שובר כלי חרס של זב.
  • קל וחומר! ומה אם הנוגע בזב החמור -- אינו טעון שבירה, הנוגע בשרץ הקל אינו דין שלא יטעון שבירה?!
  • ואם כן למה נאמר 'אותו תשבורו'? מלמד שאין לו טהרה אלא שבירתו.

דבר אחר: "אותו" אתה שובר על טהרתו ואי אתה שובר אוכלים ומשקים לטהרתם.


כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשברו:    לפי צחות הלשון וסדרו היה ראוי לכתוב "וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו תשברו וכל אשר בתוכו יטמא".

  • ( א ) שתחלה ראוי לכתוב דין הכלי עצמו ואחר כך דין הנוגע בו,
  • ( ב ) שזה מגביל נגד מה שכתב תחלה "מכל כלי עץ וכולי במים יובא...וכלי חרס תשברו", שלזה מועיל טבילה ולזה אין מועיל. וראוי שיגביל זה מול זה.
  • ( ג ) דהא אחר כך שב לדבר מן האוכל, וראוי לסמוך "כל אשר בתוכו יטמא..מכל האוכל", לא לדלג מן הכלי אל האוכל ולשוב לדין הכלי ולשוב לדין האוכל.
  • ( ד ) שבזה לא היה צריך לכתוב מלת "אותו" שבא תחת השם והיה מקצר בלשונו.

מזה מבואר שמה שכתב "אותו תשברו" אינו ציוי שמחויב לשברו, רק רשות; רצה לומר אם תרצה לטהרו לא יטהר רק על ידי שבירה. ובזה דרך הלשון להקדים את הדבר ההחלטי קודם דבר הרשות. ש"אשר בתוכו יטמא" בהחלט, והוא יש לו תקנה על ידי שבירה. וכדרך שאמרו תנא חומרי חומרי נקיט, שדבר החמור והמוחלט יקדימנו בלשונו. מה שאין כן אם פירוש מה שכתב "תשברו" שאתה מחויב לשברו (ככלי חרס של חטאת שמצוה לשברו) -- היה לו להקדים זה בתחלה ולא לעות הסדר בחנם.

והנה דבר זה היה פשוט בעיני חז"ל. ועל יסוד זה (הפשוט בעיניהם עד שלא זכרוהו) שאלו: יכול ישברנו ודאי והרי הוא בזב וכלי חרס וכולי יכול ישברנו ודאי תלמוד לומר אותו וכולי -- הקשו דילמא מה שכתוב "ואותו תשברו" הוא ציוי שמחויב לשברו, ואי משום הקושיא מה שלא אמר בהפך "תשברו..וכל אשר בתוכו יטמא" -- הלא י"ל שאמר כן כדי למעט במלת "אותו" כלי אחר של זב שאין צריך שבירה (שעל זה אמר רק אותו, לא זולתו), ולכן הקדים "כל אשר בתוכו יטמא" כדי שיכתב מלת "אותו" (שזה לא יתכן לכתוב "וכלי חרס אשר יפול אל תוכו אותו תשברו"; שזה נגד הדקדוק).

ומשיב שאי אפשר לפרש כן, שהוא נגד הסברה. דאם פה מחויב לשברו כל שכן בזב החמור, ואם בזב החמור אין צריך שבירה כל שכן פה. ואם כן מה שכתב "אותו תשברו" לבסוף על כרחך מפני שהוא רשות ורצונו לומר אין לו טהרה אלא שבירתו אם תרצה לטהרו.

והדבר אחר סבירא ליה שגם אם יהיה אומר "ישבר וכל אשר בתוכו יטמא" -- לא נטעה שהוא ציוי, כי למה יהיה מחויב לשברו - וכי אסור להשהות כלי טמאה? רק לכן כתוב "תשברו" לבסוף עם מלת "אותו" -- למעט אוכלים. האוכל יטמא ורק אותו הכלי חרס תשברו -- לא אוכלים, אין מתטהרים בשבירה ופרירה לפרורים.

  1. ^ אולי צ"ל מטמא כמו שנמצא בספרים אחרים -- ויקיעורך
  2. ^ הטקסט במרובעות מובא בס"א והוספתיו לכאן כי לכאורה מתאים אל פירושו של המלבי"ם, ויתכן שלא השמיטו בכוונה אלא כטעות הדפוס כמו שנמצא תמיד בטקטס הספרא שמופיע בפירושו של המלבי"ם -- ויקיעורך