התורה והמצוה ויקרא כא א-ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן א[עריכה]

ויקרא כא א:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה א:

[א] "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו"-- בני אהרן אין מיטמים למתים, מִטמאות הן בנות אהרן למתים.


אמר אל הכהנים בני אהרן: כבר בארנו (ויקרא סימן ח באורך) ששם "בן" ו"בנים" בהבנה המדויקת הוא הזכר דוקא, וכל מקום שכתוב "בני ישראל" "בני אהרן" צריך ריבוי לנשים. ופה שאין ריבוי לרבותם אין הנשים בכלל.

וביבמות (דף פד) אמר שם ללישנא קמא, שמה שאמר שם רב יהודה אמר רב דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה היא רק בלאו השוה בכל ומה שצריך המיעוט "בני אהרן" הוא כדי שלא נילף מ"לא יקחו" שגם נשים מוזהרות.  וללישנא בתרא אמר שמה שהשוה אשה לאיש הוא גם בלאו שאינו שוה בכל ומה שצריך ריבוי ד"לא יקחו" היא שלא נילף מטומאה דאין נשים בכלל.

ומ"ש בתמורה (דף ב) שצריך לרבות אשה גבי תמורה מפני שהוא עונש שאינו שוה בכל, אתיא כלישנא קמא. והגירסא שהביא רש"י (בתמורה שם) שגורס מהו דתימא לאו שאין בו מעשה היא אתיא כלישנא בתרא.

ובשו"ת ש"א (סימן פא) האריך להקשות על גירסא זו דתמורה דלמה לי קרא גבי תמורה, נגמר מלא יקחו?! ואין לומר דנגמר מטומאה דהא לחומרא מקשינן בכל מקום. וכן למה לי "לא יקחו", נילף מתמורה?! ועוד השתא דכתב "לא יקחו" וריבוי דגבי תמורה, למה לי מיעוט בטומאה דלא נגמר מ"לא יקחו", הא הוה "לא יקחו" ותמורה שני כתובין הבאין כאחד?!

ונראה לישב על פי מ"ש בגור אריה דפה לא שייך הכלל דהשוה הכתוב אשה לאיש שכיון שהוא מצוה הנוהגת בכהנים לבד יש לומר כמו שיש חילוק בין כהן לישראל כן יש חילוק בין כהן לכהנת. ובפרט שיש לומר שלא הזהיר כל זה רק לכהנים מפני קדושתן שעוסקים בעבודה. ולפי זה השקלא וטריא שביבמות היא רק בדבר המיוחד בכהונה --איסור טומא ונשים פסולות-- והריבוי דתמורה היא ענין אחר מפני שהוא לאו שאינו שוה בכל ולא נוכל למילף, לא תמורה מנייהו-- שיש לומר שבזה השוה כהנת לכהן והוה לאו השוה בכל הכהנים, ולא הן מתמורה-- שהוא ענין אחר.

סימן ב[עריכה]

ויקרא כא א:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה א:

"בני אהרן"-- יכול חללים? תלמוד לומר "הכהנים", יצאו חללים.  ומנין לרבות בעלי מומין? תלמוד לומר "בני אהרן".

"בני אהרן"-- אף הקטנים במשמע.


הכהנים בני אהרן: כבר בארתי זאת בסדר ויקרא (סימן לח) שבכל מקום כתוב "בני אהרן הכהנים" ובא שם "כהנים" להגביל שם "בני אהרן"-- דוקא הכהנים הכשרים, לא בעלי מומין. ופה כתוב "הכהנים בני אהרן", בא שם "בני אהרן" להרחיב שם "הכהנים"-- כל שהם "בני אהרן" אף בעלי מומין, עיי"ש.

והנה שם "בן" בהבנתו המדויקת כולל גם הקטן, ולפעמים יאמר רק על הקטן-- "בן סורר" ולא "איש סורר" (סנהדרין דף סח). [וכל מקום שאמר "בני" צריך מיעוט על קטן כמו שצריך למעט קטן מעבודה [ חולין דף כד ] ומחלוקת קדשים (מנחות עב)] "וכי ימכור איש את בתו"-- בקטנה מדבר (מכלתא משפטים), "או בן יגח"-- לחייב על הקטנים (שם ובבא קמא דף מד), וכהנה.

סימן ג[עריכה]

ויקרא כא א:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה א:

[ב] "ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו"-- אין לי אלא המת, ומנין לרבות את הדם? תלמוד לומר "לנפש". ואומר "כי הדם הוא הנפש".

[ג] מנין לרבות את הטומאות הפורשות מן המת? תלמוד לומר "ואמרת אלהם"-- לרבות את הטומאות הפורשות מן המת.


ואמרת אלהם לנפש לא יטמא: הכתוב יתפוס גבי טומאות מת כמה לשונות: "אשר יגע בטומאת אדם" (ויקרא, ה), "או באדם אשר יטמא לו" (ויקרא כב, ה), "הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות", "וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב). ובאמת בכ"מ כתב סתם טומאת מת בשם "טמא נפש" כי עיקר הטומאה בא מצד הנפש, שהגוף מצד עצמו לא היה מקבל טומאה [כמו גוף הבהמה והעכו"ם לר' שמעון], רק מצד שהוא משכן הנפש. ואחר שמשכן הנפש היא בדם כמו שכתוב "כי הדם הוא הנפש", והיא יקרא בשם "נפש" ועליו תחול הטומאה בעצם וראשונה והגוף על ידי שהוא משכן להדם יקבל טומאה בשניה, לכן הוכיח ממה שכתוב "לנפש" לרבות את הדם.

והנה בכל מקום כתוב 'דבר ואמרת' ופה כתוב 'אמר ואמרת'. וכבר בארנו (ויקרא סימן ג' באורך) שכל מקום שאמר 'דבר ואמרת' או 'דבר לאמור' יציין במלת "דבר" הרחבת הדברים-- שידבר עמם באורך ויודיעם פירוש ההלכות על פי הכללים שנמסרו למשה ועל פי המדות שהתורה נדרשת. ובמלת "ואמרת" מציין הלשון שיאמר לו, שהוא כפי שנכתב בהכתוב. ובזה יש הבדל בין 'דבר ואמרת' ובין 'אמור ואמרת'. שכל מקום שהלכות תורה שעל פה מיוסדים בתורת הכתב על ידי הכללים ושרשי הלשון, ועל ידי מדות הנמסרים לדרוש את הכתוב שמהם נוציא את ההלכות [כפי דרכינו בכל החיבור הלז], יציין זאת במלת "דבר" שהיא הרחבת הדברים והפירוש שיפרש את המאמר כדרך הדורש ב?רוכה. אבל במקום שיציין הלכה למשה מסיני, שאין לה שום יסוד בהכתוב, רק שכן נמסר לו על פה מבלי טעם ודרוש [כמו הלכות שבספר תורה, תפילין ומזוזות וכל ההלכות מסיני שמנה הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים שאין להם שום שורש בהכתוב כמו גוד, ולבוד, ודופן עקומה, שיעורין, חציצין, ומחיצין, וכדומה] עליהם לא יפול לשון "דיבור", כי לא נאמרו לדרוש ולהוציא אותם מן הכתוב, ועליהם כפל 'אמור ואמרת' שהם שני אמירות-- אחת תורת הכתב ואחת הלכות על פה שנאמרו גם כן בקצרה. ועל כן למד מן "אמור..ואמרת" לרבות הטומאות הפורשות מן המת שהם עצם כשעורה וכן הדברים שהנזיר מגלח עליהם וכהן מוזהר עליהם ושאין הנזיר מגלח ואין הכהן מוזהר כמ"ש בתוספתא (פרק ג דמכות) -- רובם הם הלכה למשה מסיני אשר אין לו סמך בכתוב כלל ואמר לו שיאמר תורת הכתוב, "ואמרת" עוד הלכות בעל פה מטומאות הפורשות (כמ"ש הרמב"ם (פ"ז מהל' נזירות). וכן אמר בנזיר (דף מג:) יכול לא יטמא לשדרה וכולי כתיב "ואמרת אלהם" הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת.  ולזה בתרגום יונתן בן עוזיאל אמור לכהניא בני אהרן דיתפרשון מן סאוב וכדנא תימר להון על בר נש דמית לא יסתאב.

ומדברי הרמב"ן בספר תורת האדם נראה שהיה גירסתו אמור ואמרת-- להזהיר גדולים על הקטנים. ומנין לרבות הטומאות הפורשות? ת"ל לנפש, וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' אבל) שתמה עליו הכסף משנה שם. וזה כדרוש הגמ' יבמות (דף קיד).

סימן ד[עריכה]

ויקרא כא א:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה א:

"לנפש לא יטמא בעמיו"-- בזמן שעמיו שם אינו מטמא, מִטמא הוא למת מצוה.


לנפש לא יטמא בעמיו: פירש הרשב"ם בפירוש השני למת הנמצא בעמיו, וכן כתב הראב"ע בעמיו-- בכל ישראל שהם עמיו. אולם לאיזה צורך יאמר זה? ומ"ש הרלב"ג מגיד שאין טומאת מת נוהגת בעכו"ם אינו כפי הדין דגם לדעת ר' שמעון בר יוחאי במגע ובמשא מטמאי כמ"ש רבינא ביבמות (דף סא).   ועל כן פירוש חז"ל מוכרח שהוא תנאי-- רק אם נמצא המת תוך עמיו, שיש לו קוברין, לאפוקי מת מצוה.

ומלת "בעמיו" שבא בלשון רבים מרמז על כל כתות האנשים ר"ל אף אם נמצא המת בין עם וכת הגדולים שאין כבודם להטפל לו או בין עם הנזירים וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' אבל ה"ט).   והיותר נראה שכינוי "עמיו" "עמיה" היא ככינוי "בעליו" "אדוניו" "אלקיו" שבא בלשון רבים ליחיד לתפארת. והריבוי הוא "אחריך בנימין בעממיך" (שופטים, ה) כמבואר בקדושין (דף עז) לא יחלל זרעו בעמיו-- בעם אחד הוא דמיחל, בשני עממין אינו מיחל ופרש"י מדלא כתיב "בעממיו".

והרמ"ם שכתב שם שהוא מפי הקבלה בהכרח נטה לפירוש אחר אבל באמת הוא מיוסד בפשט הכתוב.

סימן ה[עריכה]

ויקרא כא ב:
כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה א:

[ד] "כי אם לשארו הקרוב אליו"-- אין "שארו" אלא אשתו שנאמר "שאר אביך הִוא".

"הקרוב"-- לא את הארוסה.  "אליו"-- לא את הגרושה.


כי אם לשארו הקרוב אליו: שם "שאר" נרדף עם "בשר"-- "כלה שארי ולבבי", "ככלות בשרך ושארך". וכן נרדף עמו על מושג הקורבה כמו "אך עצמי ובשרי אתה". ו"שארו" כמו "בשרו", ועיקרו על דבר הדומה וניתך לבשר האדם, שמזה בא על הבשר המוכן למאכל אדם-- "וימטר עליהם כעפר שאר" (תהלים עח, כז). ועל המזון עצמו-- "שארה כסותה ועונתה" "טנאך ומשארותיך", על שהמזון ניתך ומתהפך לבשר האדם. ויקראו בשם "שאר" כל הקרובים כמו שכתוב "או דודו או בן דודו..או משאר בשרו ממשפחתו".  ובמה שכתוב "ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו" פירושו הקרוב קרוב קודם, כי שם "קרוב" הוא שם מצטרף ויאמר ביחוד נגד הרחוק ממנו. וגם יֵאמר בהחלט כמו שֵם "גדול" "קטן", "רב" "מעט", וכדומה. וכמו שכתוב במורה נבוכים (חלק א פ' ??).

אמנם פה אי אפשר לומר כן שפירושו הקרוב קרוב דהא פירש אחר כך רק לאמו ולאביו. ועל כרחך פירוש "לשארו" הקרוב בהחלט. כי הששה קרובים שחשב הם קרובים שלא על ידי אמצעי ויתר הקרובים הם על ידי אמצעי-- אחי אביו, על ידי אביו. בן בנו, על ידי בנו. וכדומה. אולם למה אמר זה? הלא אינו מוסיף בזה על הששה המפורשים?!  מזה הוציאו חז"ל שבא לרבות עוד "שאר" הקרוב אליו בלא אצמעי והיא אשתו ונכללה במה שכתוב "שארו הקרוב אליו" כי אין לרבות קרוב אחר שכולם הם רק קרובים על ידי אמצעי. וז"ש אין שארו אלא אשתו שנאמר "שאר אביך הוא". מביא ראיה שאין עוד "שאר" הקרוב בלי אמצעי זולתה, דהא על ערות אחות אביך נתן הטעם שהיא "שאר אביך"--הרי לא נקרא שום קרוב שאחר אביו "שארו", רק "שאר אביו", והוא הדין כל קרוב שהוא אחר הששה המפורשים פה. ולא נשאר "שאר" בלא אמצעי רק אשתו.

ואחרי העיון יש הבדל בין שארו סתם ובין שאר בשרו. ש"שאר" סתם לא בא רק על הקרוב בלא אמצעי, ולכן דייק "שאר אביך הוא" "שאר אמך הוא" ר"ל שאינם "שארך", רק "שאר אביך". אבל "שאר בשרו" ר"ל שאר קרובו וכולל גם הקרוב על ידי אמצעי כמ"ש או "משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו". וכן מה שכתוב "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה", מפני שיש בעריות מה שאינם "שארו" רק "שאר בשרו".

ולכן במה שכתב "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב" דריש בבבא בתרא (דף קח) על האב. ושם (דף קט:) וממאי ד"שארו" זו האב? דכתיב "שאר אביך הוא" פירוש: מדקרא אחות אביו "שאר אביך" ר"ל שאינם "שארך", רק "שאר אביך", מכלל דהאב הוא "שאר" בעצם ולכן אוסר שאר האב.

ומה שכתוב באחות אב "את שארו הערה" אינו מענין קורבה, רק מענין בשר כמו שכתוב "שארה כסותה" שפירשו בירושלמי (פרק אף על פי) ובבבלי (דף מז) על העונה ורצונו לומר קירוב בשר כמו שפרש"י שבת (דף יג) ובזה מדויק יותר מה שאמרו אין שארו אלא אשתו כי "שאר" סתם לא יאמר רק על הקרוב בלא אמצעי. וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל כי אם לאנתתיה דקריבא לגופיה.

אולם, לפי זה היה די שיאמר "כי אם לשארו" והייתי מרבה אשתו אחר שחוץ מן הששה קרובים אין עוד מי שיקרא בשם "שאר" סתם, רק אשתו. ולמה הוסיף "הקרוב אליו"?  השיבו שבא להטיל תנאי להוציא הארוסה והגרושה. הארוסה עדיין אינה קרובה אליו. וז"ש "הקרוב"-- ולא הארוסה.

והגרושה נתמעטה מכינוי "אליו" כי יש הבדל בין "קרוב לו" ובין "קרוב אליו". שהעומד בקורבה נוכחיית יאמר "קרוב אליו" ומי שאינו בקורבה נוכחיית יאמר "קרוב לו" כמו שכתוב "קרוב לנו האיש" (רות) ובועז היה קרוב ונתרחק במיתת מחלון. וכן "ולפני מזה אלישיב הכהן...קרוב לטוביה" (נחמיה יג, ד) היה קרוב ונתרחק. ולכן בעצמיים הגיוניים יאמר "קרוב לו" -- "קרוב ה' לכל קוראיו", "קרוב ליראיו ישעו" -- כי אינו קורבה נוכחיית. ואם היה כתוב "הקרוב לו" היה גם הגרושה בכלל, ובמה שכתב "הקרוב אליו" מוציא הגרושה.

והרמב"ם (פ"ב מהל' אבל) ומדבריהם שיתאבל האדם על אשתו. ושם (פ"ב מהל' אבל ה"ז) אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מתטמא אלא מדברי סופרים. עשאוה כמת מצוה שאין לו קוברין ופירש מהרי"ק שהולך לשיטתו שכל מה שאינו מפורש בתורה קורא דברי סופרים. וכן דבר זה שיתטמא לאשתו אינו מפורש כי יש לפרש "כי אם לשארו"-- כלל, ומפרש "לאמו ולאביו...". וכמו שפירש הראב"ע. וחז"ל הוציאו זה מיתור הלשון. וגם שמה שכתב עשאוה כמת מצוה הוא בקטנה שנישואיה דרבנן שעל זה נאמר זה ביבמות (דף פט), וכמו שהאריך בזה בקרבן אהרן. ומכל מקום דינו כדין דבר המפורש בתורה לכל דבר כמבואר בדברי הרמב"ן בעיקר השני למנין המצות, עיי"ש. ואין כאן מקום להאריך.

סימן ו[עריכה]

ויקרא כא ב-ג:
כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה א:

יאמר "לאמו", מה תלמוד לומר "ולאביו"? מה אמו --שהיא מתחללת-- הרי הוא מטמא לה, אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו?!   אילו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע. אביו חזקה מנין? תלמוד לומר "ולאביו".

[ה] או אילו נאמר 'לאביו' ולא נאמר "לאמו" הייתי אומר מה אביו --שהוא חזקה-- הרי הוא מטמא לו, אמו ודאי אינו דין שיטמא לה?!   אילו כן הייתי אומר מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת. אמו שנתחללה מנין? תלמוד לומר "לאמו".

[ו] יאמר "לבנו ולבתו", מה תלמוד לומר "לאמו ולאביו"? בנו ובתו --שאינו חייב בכבודם-- הרי הוא מטמא להם, אמו ואביו שהוא חייב בכבודם אינו דין שיטמא להם?!   אילו כן הייתי אומר לבנו ולבתו הנפלים. תלמוד לומר "לאמו ולאביו". מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא. יצאו בנו ובתו הנפלים שאינם בני קיימא.

[ז] ומה תלמוד לומר 'לבנו'? ומה תלמוד לומר 'לבתו'? לפי שיש בבן מה שאין בבת ויש בבת מה שאין בבן. הבן, אביו חייב בו מצוות-- למולו ולפדותו, ללמדו תורה וללמדו אומנות, ולהשיאו אשה. מה שאין כן בבת. הבת, אביה זכאי במציאתה, במעשה ידיה ובהפר נדריה. מה שאין בבן. צריך לומר 'לבנו' וצריך לומר 'לבתו'.

[ח] יאמר "לאחיו ולאחותו", מה תלמוד לומר 'לבנו ולבתו'? אחיו ואחותו --שאינו חייב בהם מצוות-- הרי הוא מִטמא להם, בנו ובתו שהוא חייב בהם מצוות אינו דין שיהא מטמא להם?!   אילו כן הייתי אומר "לאחיו ולאחותו" יכול לאחיו ולאחותו מאמו?... תלמוד לומר "לבנו ולבתו". מה בנו ובתו שהוא יורשו, אף אחיו ואחותו שהוא יורשו-- יצאו אחיו ואחותו מאמו שאינו יורשו.

[ט] יאמר 'לאחיו', מה תלמוד לומר 'לאחותו'? שאילו נאמר 'לאחיו' ולא נאמר 'לאחותו' הייתי אומר מה אחיו בין גדול בין קטן, אף אחותו בין קטנה בין גדולה. תלמוד לומר "ולאחותו הבתולה"-- הקטנה ולא הגדולה.

[י] אילו נאמר 'לאחותו' ולא נאמר 'לאחיו' הייתי אומר מה אחותו שהיא קטנה ולא גדולה אף אחיו הקטן ולא הגדול. תלמוד לומר "ולאחיו"-- בין קטן בין גדול.


לאמו ולאביו: לפי הפשט אמר בדרך לא זו אף זו-- אביו הוא רבותא יותר מאמו שהיא ודאי ואביו רק חזקה, דיש לומר דלמא לאו אביו הוא. (ואף שבצד זה אינו כהן ואינו מוזהר על הטומאה הא מכל מקום אינו מחויב להתטמאות). ולכן הוסיף דאף באביו, שהוא רק חזקה, הוא מצווה לטמא אליו וכופים אותו על כך. [כן פירש הרשב"א בתשובה ועיי' בסוף פרק יא דיבמות עוד תירוצים בזה]. ומוסיף "לבנו", אף שאינו חייב בכבודו. ומוסיף "לאחיו", אף שאינו קרוב לו כבנו. [ולכן בכהן גדול תפס להפך-- "לאביו ולאמו לא יטמא" ורצונו לומר אף לאמו שכן דרך הכתוב לדבר לא זו אף זו כמו שבארנו בכמה מקומות].

אולם, חז"ל עבדי בזה צריכותא-- יאמר לאמו ומה ת"ל לאביו וכולי. והוא על פי מה שבארנו (בסימן הקודם) ששם "שאר" בא רק על הקרוב בלא אצמעי. ואם כן כמו שלא פירש אשתו כן לא היה צריך לפרש יתר הקרובים, ולא יכתב רק אחד לבד והשאר נדע מכל שכן.

ופירשו שצריך לומר אביו אף שהוא רק חזקה וצריך לומר אמו אף אם היא חללה. והיה יכול ללמוד אביו ואמו מקל וחמר מבנו ובתו רק ששם "בן" ו"בת" [הגם שבהבנה המדויקת הוא רק על בן קיימא הבונה בית אביו כמו שבארנו (תזריע סימן ד)] בכוונה המורחבת מצאנוהו בהשאלה גם על בלתי בן קיימא-- "בני החי ובנך המת" וכיון שדבר פה מן המת נאמר שאף שהיה בלתי בן קיימא. לכן אמר "לאביו ולאמו" שמבואר אצלינו שהשמות שבאו ביחד יש להם דימוי זה לזה והוא אחד מיסודות ההיקש, הרי מדבר בבני קיימא.

וכן בדרך הזה יכול ללמוד בנו ובתו מקל וחמר מאחיו ואחותו רק שמלמד שדוקא אחיו ואחותו מן האב שיורש אותם דומיא דבנו ובתו. וכן אי אפשר ללמוד בנו מבתו ובתו מבנו שכל אחד יש להם מעלה-- בנו חייב בו למולו וכולי כמו שכתוב בקדושין (דף כט), ובתו הוא זכאי במציאתה (כמ"ש בפרק ד דכתובות). וכן אי אפשר ללמוד אחיו מאחותו ובהפך כי אחותו דוקא קטנה, דהיינו בתולה, ואחיו בין גדול בין קטן.

ועדיין יש לפלפל שיכתב אמו ונלמד אביו חזקה מבנו ובתו ושיהיו בני קיימא נלמד מן אמו. וכן שיכתב בנו לבד ונלמד שאחיו מן האב מן בנו, ובתו נלמד מן אחיו ואחותו. וכבר האריכו בזה הבונים כמו שהאריך בזה הרשב"א בתשובה סימן ??, ובשושנת העמקים בפתיחה, ובמה שכתבנו די לפי דרך חיבורינו הנוכחי.

סימן ז[עריכה]

ויקרא כא ג:
וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה א:

[יא] "ולאחותו הבתולה"-- פרט לאנוסה ולמפותה.  או יכול שאני מוציא את מוכת עץ? תלמוד לומר "אשר לא היתה לאיש"-- שהויתה על ידי איש ולא שהויתה בדבר אחר.

[יב] "הקרובה"-- לרבות את הארוסה.  "אליו"-- לרבות את הבוגרת.


ולאחותו הבתולה הקרובה אליו: הברייתא דפה מובאת ביבמות (דף ס) ואמר שזה דעת ר' מאיר ור' יהודה. ור' יוסי ור' שמעון דרשי, ל"אחותו הבתולה"-- פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ. "אשר לא היתה"-- פרט לארוסה. "הקרובה"-- לרבות ארוסה שנתגרשה. "אליו"-- לרבות את הבוגרת. וכן ב'(?) יונתן בן עוזיאל דקריבא ליה ולא מארסא כדעת ר' יוסי ור' שמעון.

כפי הפשט נראה דר' מאיר ור' יהודה דעתם שמוכת עץ בכלל בתולה ור' יוסי ור' שמעון סבירא להו שהיא בכלל בעולה. ואזלי לשיטתם דלקמן (סוף פרק א) "אשה בבתוליה"-- פרט לבוגרת. ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת. ומפרש ביבמות (דף נט) דמאן דאמר פרט לבוגרת, והוא ר' מאיר (והוא הדין ר' יהודה סתמא דספרא) סבירא ליה ד"בתולה" אפילו מקצת בתולין משמע. ור' מאיר סבירא ליה בכתובות (דף יא) דמוכת עץ דומה לבוגרת וכתובתה מאתים. וכן יסבור ר' יהודה. ולכן במה שכתוב "ולאחותו הבתולה" תפסו כפי הפשוט שמוכת עץ בכלל והוא הדין לבוגרת. ולדעתם מה שכתוב "הקרובה אליו" ר"ל כל ששוכנת עמו ביחד בבית אביה. ונכלל בזה ארוסה ובוגרת שעדן היא בבית אביה. ודייק במלת "אליו" שמציין הקרובה הנוכחיית (כנ"ל סימן ??) לכלול הבוגרת שהיא יותר קרובה אליו מארוסה (שיש גם להארוס קורבה לענין הפרת נדרים) ובא לומר שלא נטעה ללמד מכהן גדול או מאונס ומפתה ששם מיעט בוגרת (כפרש"י ותוס' שם). ולפי זה מה שכתב "אשר לא היתה לאיש" אינו מלת התנאי רק מלת הטעם, שלכן יטמא לבתולה מפני שלא היתה לאיש. כי הבעולה כבר היתה לאיש בנשואין או בזנות שעל ידי כן הוכנה לו כמו שכתוב "ולו תהיה לאשה" ונתרחקה מעל אחיה.

ור' יוסי ור' שמעון לשיטתם דסתם בתולה כל בתולים משמע ולא בוגרת והוא הדין מוכת עץ. לכן החזיקו כפי הפשט שמוציא מוכת עץ. ומ"ש "אשר לא היתה לאיש" הוא מלת התנאי למעט ארוסה. ומ"ש "הקרובה"-- לרבות ארוסה שנתגרשה. ו"אליו" מרבה בוגרת" שהיא בקורבה נוכחיית עמו. והגם דבתולה שלמה משמע, הא רבי לה במלת "אליו". ומוכת עץ דאתעביד בה מעשה נתמעטה מן "בתולה".

ובגמ' אומר שם דר' יוסי סובר בארוסה כר' שמעון ובמוכת עץ כר' מאיר. והקשה מנא ליה?. ומשיב מ"לא היתה לאיש". ומקשה והא אפיקתיה?. ומשני, חד מ"לא היתה" וחד מן "לאיש". ר"ל דר' יוסי קשיא ליה דהוה ליה לומר "אשר לא אורסה" למעט ארוסה שכן הלשון באונס ומפתה-- "נערה בתולה אשר לא אורסה", ולמה תפס לשון "אשר לא היתה לאיש", שנופל גם על נשואה, שאין צודק פה, שכבר אמר "בתולה"? ומזה הוכיח שבא ליתן טעם כולל-- בתולה שלא היתה לאיש, בין על ידי אירוסין בין על ידי אונס ופיתוי. שמצד האירוסין תפס לשון "הויה" ומצד הבעילה תפס "היתה לאיש" ולא "אשר לא אורסה" שעיקר הדיוק שם "איש" וללמד שאם היתה לדבר שאינו איש כגון מוכת עץ, מטמא לה. וי"ל שר' יוסי יסבור לענין שם "בתולה" כר' מאיר ור' יהודה שמקצת בתולים משמע.

והנה הרמב"ם (פ"א מהל' נערה בתולה) לא חשב מוכת עץ בהדי הנך דאין להם קנס, וכן הסמ"ג לא חשבה. ואם כן דעתם כדעת הרמ"ה שהביא הטור (סימן קעז) דיש לה קנס וכמ"ש המשנה למלך (פרק יא מהל' אישות). ויקשה הלא מבואר בספרי (תצא סימן רמד) אין לי אלא בעולה. מוכת עץ מנין? תלמוד לומר "בתולה"-- פרט למוכת עץ. הרי מבואר דמוכת עץ אין לה קנס. והמפרשים לא הרגישו בזה.  אולם למה שכתבנו יש לפרש דר' שמעון סתמא דספרי לשיטתו דסבירא ליה שמוכת עץ אינה בכלל "ולאחותו הבתולה". והרמב"ם פסק (פ"ב מהל' אבל ה"ט) דמטמא לאחותו מוכת עץ כר' יוסי. ואם כן למדינן משם דמוכת עץ בכלל בתולה. וכן פסק (פ"יז מהל' איסורי ביאה ה"יג) כר' מאיר ור' יהודה דכהן גדול לא ישא בוגרת ומוכת עץ. ולפי זה בתולה אפילו מקצת בתולין משמע, רק בכהן גדול כתיב "בבתוליה" ולכן שפיר פסק דיש לה קנס.

סימן ח[עריכה]

ויקרא כא ג:
וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה א:

"לה יטמא"-- מצוה. לא רצה לטמא מטמין אותו בעל כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה לטמא לה, ודחפוהו חכמים וטימאוהו בעל כרחו.


לה יטמא: כל מקום שבא מלת "כי אם" אחר שלילה, לא יכפיל את הפעל שנית-- "לא אשלחך כי אם ברכתני", "אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה". ובמקום שכפל הפעל הוא מיותר ונדרש. וכן היה די לאמר "לנפש לא יטמא..כי אם לשארו..ולאחותו הבתולה". ולמה כפל פעל "יטמא"?

וכללו רבותינו מפני שכל ציווי הבאה הפך האזהרה אינו מצוה רק רשות כמו "לא יגוש את רעהו...את הנכרי תגוש" פירושו מותר ליגוש, "לא תזבחנו..בשעריך תאכלנו" "רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו", "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות"-- רשות. "לא יבא אל תוך המחנה...וכבא השמש יבא"-- רשות. וכמו שבארנו עוד ויקרא סימן ??.   ולכן במקום שרצה להודיע שהוא מצוה וחיוב, לא הפך האזהרה לבד, כפל הפעל ובזה נדון כמשפט העומד בפני עצמו. ולכן אמר "לה יטמא", מצוה. וכמו שאמרו בסוטה (דף ג) לר' עקיבא. ועל זה מביא המעשה דיוסף הכהן ומובא בזבחים (דף ק). וכן עוד לקמן (סימן לו) על "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה"-- מצוה.

סימן ט[עריכה]

ויקרא כא ג:
וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה א:

[יג] "לה יטמא"-- מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק.

"לה יטמא"-- אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר "הואיל ונטמאתי, אלקט עצמות פלוני בידי".

"לה יטמא"-- אינו מטמא על איבריה, שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו.   אבל מטמא הוא על עצם כשעורה מאביו. ר' יוסי אומר אין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו.

[יד] מעשה ביוסף פן פכסס שעלת נומי על רגלו ובקש הרופא לחותכה. אמר לו כשתניח בה כחוט השערה הודיעני. חתכה והניח בה כחוט השערה והודיעו. קרא לנחוניא בנו. אמר לו "חוניא בני, עד כאן היית חייב ליטפל בי. מיכן ואילך צא לך, שאין מטמא על אבר מן החי מאביו." וכשבא דבר לפני חכמים אמרו, על זה נאמר "יש צדיק אובד בצדקו"-- הצדיק אבד וצדקו עמו.


ולאחותו וכולי לה יטמא: הנה מה שבא פה הכינוי כפולה "לאחותו..לה" היא זרות בלשון [כמו שכתב הרד"ק במכלול (דף כט)] ונדרש תמיד שבא לדייק מלת "לה" --"לה" דוקא. והוציאו חז"ל הדיוק הזה בג' אופנים:

  • ( א ) שידע שמטמא "לה", וממעט הספק, כגון שנתערב ולדה בולד חברתה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני שהיא ספק אחותו
  • ( ב ) "לה" ולא לאחרים עמה
  • ( ג ) "לה" ולא לחלק ממנה.

וכל זה רצוף במלת "לה" כשבא בדיוק.

ומה שכתב שאינו מטמא לאחרים עמה מפרש בנזיר (דף מב) דמיירי כשפירש מן המת דמוסיף טומאה בחבורין, עיי"ש.

ומ"ש שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא הוא על עצם כשעורה גריס בגמ' נזיר (דף מג:) אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה רצונו לומר אם כבר נטמא לקבור את אביו וחסר ממנו עצם כשעורה, חוזר ומטמא לו וקוברה. ואף על גב שהיה חסר בעת הקבורה ברייתא זו ר' יהודה דסבירא ליה דמטמא לאביו אפילו הוא חסר, כן פירשו בגמ' שם.

ומ"ש ר' יוסי אומר וכולי הרא"ש בהל' טומאה להרי"ף גריס ר' יהודה אומר וקאמר דכולה ר' יהודה הוא. שתחלה אמר דעל ידי חזרה חוזר ומטמא על עצם כשעורה אבל אינו מטמא עליו בתחלה בלא חזרה.

ומ"ש מעשה דיוסף מובא במס' שמחות (פרק ה).

סימן י[עריכה]

ויקרא כא ד:
לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה א:

[טו] "לא יטמא בעל בעמיו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו' מטמא להם בין פסולים בין כשרים, יכול אף לאשתו יטמא בין כשרה בין פסולה?... תלמוד לומר "לא יטמא בעל בעמיו"-- יש בעל שמטמא ויש בעל שאין מטמא. הא כיצד? מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה.

[טז] "בעמיו"-- בזמן שעושים כמעשה עמיו, לא בזמן שפירשו מדרכי ציבור.

"להחלו"-- נהג מנהג כזה הרי הוא חולין. יכול יהא חולין לעולם? תלמוד לומר "להחלו"-- בזמן שהוא מתעסק עמו הרי הוא חולין. פירש, הרי הוא בקדושתו.


לא יטמא בעל בעמיו: בפסוק זה נלחצו המפרשים. ואונקלוס תרגם מענין אדון וגדול, שלא יטמא הנכבד בעם. ועיין ברמב"ן.   אולם המעיין במקרא יראה שסתם "בעל" הנאמר תמיד הוא על בעל האשה. והבא על ענין אחר בא בסמיכות תמיד-- "בעל השור", "בעלי הבית" וכן "בעלי יהודה" היינו המושלים על יהודה. ובא על מי שיש לו קנין באיזה דבר חוץ מגופו או תכונה בגופו --"בעל שער" "בעל אף". ואם כן ממה שכתב "בעל" סתם מבואר כדברי חז"ל שקאי על בעל האשה. וכן פירשו הרשב"ם. ואחר שלמדו ממה שכתב "כי אם לשארו" שמטמא לאשתו, פירשו ביבמות (דף כב ודף צ) שהכתוב באר התנאי "להחלו", והלמ"ד הוא כמו למ"ד של "לנפש" -- שלא יטמא הבעל אל האשה המחללת אותו, דהיינו לאשתו פסולה. שהגם שהוא אינו מתחלל, פירוש: שמורדת אותו מקדושתו כמו "את אביה היא מחללת", וזה פירוש משנה טו.

והנה מלת "בעמיו" פרש"י כשהוא תוך עמיו, לאפוקי מת מצוה. אבל הלא כבר אמר זה "לנפש לא יטמא בעמיו"? ועל כרחנו פירושו שמה שכתב שני פעמים "בעמיו" בא אחד מהם להוציא אם יצא מן העם על ידי שפירש מדרכי צבור. וכמו שדרשו ביבמות (דף ??) ובכמה מקומות: "ונשיא בעמך"-- בזמן שעושה מעשה עמך. ואמר שאף על פי שהיא "בעמיו" לא יטמא להחלו אם היא פסולה. מה שאין כן בשאר קרובים מטמא לפסולים, כל שלא פירשו מדרכי צבור דהיינו שאין שומרים החגים והמועדים ופורשים מדרכי ישראל כמו שכתוב ביורה דעה (סימן שמה ס' ע"ה). ועיין בסנהדרין (דף מז) וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל לא יסתאב בעלה לאתתיה אלהן עד כשרא ליה. ברם לקריבא דאינין עבדין עובדי עמיה יתחל עליהון.

ובמה שכתוב "להחלו"-- נהג מנהג כזה לא יכולתי לפרש לפי גירסת הספרים והגהתי ת"ל "להחלו", וכן מצאתי בפסיקתא זוטרתי, ורצונו לומר כי על הדרוש הא' היה ראוי לומר "לחללה", כי הוא אינו מתחלל רק האשה. ועל כן דרשו כונה שנייה שלא יטמא באופן שיחל כהונתו על ידי שאם מטמא למתים אינו כהן כמו שאמרו בפרק ז דבכורות והוא חולין.

ורמז גם כן הדרוש שדרשו בנזיר (דף מג) "להחלו"-- במי שאינו מחולל. יצא זה שמחולל ועומד דהיינו בזמן שמתעסק במת מותר ליגע במת אחר באותו שעה. והאזהרה הוא רק אם פירש מן המת שאז אינו מחולל והוא בקדושתו. וקאמר שם שדרוש זה מוכח ממה שכתוב "להחלו" ולא "להחל". וז"ש בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין.