מלבי"ם על נחום ג יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | מלבי"ם על נחוםפרק ג' • פסוק י"ז | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


נחום ג', י"ז:

מִנְּזָרַ֙יִךְ֙ כָּֽאַרְבֶּ֔ה וְטַפְסְרַ֖יִךְ כְּג֣וֹב גֹּבָ֑י הַחוֹנִ֤ים בַּגְּדֵרוֹת֙ בְּי֣וֹם קָרָ֔ה שֶׁ֤מֶשׁ זָֽרְחָה֙ וְנוֹדַ֔ד וְלֹא־נוֹדַ֥ע מְקוֹמ֖וֹ אַיָּֽם׃



"מנזריך", גם הפחות והסגנים שהלבשת אותם נזר ועטרה, נדמו "כארבה" המעופף למקום אחר כן מרדו בך ויעופו להחסות תחת צל נ"נ הכובש אותך, "וטפסריך" הם הממונים על צבא המלחמה נדמו "כגוב גובי", כקיבוץ של מיני ארבה אשר דרכם "לחנות בגדרות ביום קרה", אז הם שקועים בגדרות ונרדמים כל ימות החורף, ועת אשר "שמש זרחה" אז "ונודד" כל אחד ידוד לבדו "ולא נודע מקומו אים", כן כל ימי המלחמה נסתתרו בגדרות ובחורים ונרדמו ולא עשו מאומה, וכשנפתחו שערי העיר ברחו איש לנפשו:

ביאור המילות

"מנזריך". לשון נזר:

"וטפסריך", הממונים על צבא המלחמה (ירמיה נ"א):

"גוב גובי". קיבוץ הגובאי, מין ארבה:

 



דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.