מלבי"ם על משלי יד לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


(משלי יד לא): "עושק דל חרף עושהו" - ה' לא ברא את האדם לרעתו, רק לטובתו, וכל בריה שברא - הכין לה מזונה, והכין לה הכלים שבם תצוד ותכין את מזונה, וזה מכבוד העושה, שברא הכל לתועלתם ושיחיו חיי העידון והטוב. אמנם, האדם, שמזונותיו קשים להשיג, ויש דלים וחלכאים שאין משיגים מזונותיהם, הכין בטבע שהאדם יעזור לחברו, כמו שנאמר (משלי כב ב): "עשיר ורש נפגשו, עושה שניהם ה'":

  • שהדל יעסוק במלאכה אצל העשיר שיש לו עבודה רבה וצריך לפועלים,
  • והאביון יקבל צדקה בדרך מתנת חינם.

ומי ש:

  • "עושק" את ה"דל" ואין נותן לו שכרו, "חרף עושהו", כאילו בראו לרעתו ולא המציא לו טרפו וחיותו שבו יתקיים, וזה חרפה גדולה לעושהו, שיעשה בעל חיים ולא ימציא לו צרכיו, וכבר אמרו "מאן דיהיב חיי - יהיב מזוני".
  • וה"חונן אביון" במתנת חינם (כי האביון אינו יכול לעסוק במלאכה) הוא "מכבד" את "עושהו", כי זה כבודו, שברא עשיר ואביון, שהעשיר ייתן צדקה ויקיים מצוות ה', שזה כבוד ה', שלא ברא דבר לבטלה.

ביאור המילות

"דל, אביון" - האביון הוא מי שתאב לכל דבר, ואינו יכול להתפרנס, רק על-ידי צדקה, כמו שכתבתי בכמה מקומות.

 

ראו גם מלבי"ם על משלי יז ה.

<< · מלבי"ם על משלי · יד · לא · >>