"נותנך למגור" שישמעו מה שנעשה לך ויגורו ויפחדו, "ונפלו בחרב" בעת המלחמה, "ואת כל יהודה אתן" בעת שכבשום, "והגלם" ושם בבבל "יכם בחרב", או ר"ל הגלה מקצתם, והכה מקצתם:
"ונתתי את כל חוסן" הם הדברים החזקים שבעיר כמו המבצרים, "ויגיעה" כספם וזהבם ותבואותיהם, "ויקרה" דברים היקרים כמו אבנים טובות ומרגליות, "ואת כל אוצרות" שאצרו המלכים, "אתן" מפרש נגד כל חוסן אמר "אתן ביד אויביהם" שיכבשו המבצרים, ונגד יגיעה ויקרה אמר "ובזזום" שיבוזו אנשי החיל איש לו, ונגד האוצרות אמר "ולקחום" כי יוקחו לאוצר מלך בבל:
ביאור המילות
"חוסן". עקרו של דבר חזק ומתקיים, וחסון הוא כאלונים (עמוס ב'), ובא על העושר בהשאלה כי הון עשיר קרית עזו, ופה ר"ל דברים החזקים שבעיר כמו בית צדיק חוסן רב, ומשתתף עם מחסה. ועל כיבוש מבצרים שייך לשון נתינה: ובזה בא על דברים הנבזזים מן החיל, ולקיחה שייך אל האוצרות, שרובם נלקחים לאוצר המלך ואינם נבזזים, ואם גם האוצרות ניתנו לאנשי החיל לבוז אז יפיל עליהם לשון בזה (למעלה ט"ו י"ג):
א) מפני שיראתי שאהיה לצחוק וללעג מצד כי נער אנכי, וע"ז "פתיתני" כמ"ש אל תאמר נער אנכי "ואפת",
ב) מפני שיראתי שאם לא אהיה לצחוק יחרה אפם עלי ויהרגוני, וע"ז "חזקתני" כמ"ש אל תירא מפניהם "ותוכל" ועתה כל אשר יגורתי בא לי, אם מה שיראתי שאהיה לשחוק "הייתי לשחוק כל היום", ולא אצל קצת מן העם רק "כולה לועג לי", ואם מה שיראתי שיעשו לי רעה.
ביאור המילות
"שחוק, לועג לי". הלעג הוא יותר מן השחוק, שישחק על חברו לפעמים ולא יבזהו, כמו אם יוחלק ויפול בשגגה, אבל הלועג יבז לו (עי' תהלות ב' ד', שם נ"ט ט', משלי א' כ"ז):
"מדי אדבר אזעק" איני אצלם כאיש משוגע ופתי שיצחקו עליו ולא ישימו לב לדבריו, כי בכל עת שאדבר דבר נבואה י"ל לזעוק בין על "חמס" בממון, בין על "שוד" בגוף, "כי היה דבר ה' לי לחרפה" מה שאני מדבר בשם ה' הם חושבים שאני עצמי מדבר זאת וע"כ יחרפוני על דברי שאני אומר להם:
ביאור המילות
"לחרפה ולקלס". הקלס הוא המאמר שעושים לצחוק על אדם ושם גנאי שנותנים לו, כמו ויתקלסו בו, עלה קרח, הקרובות והרחוקות יתקלסו בך טמאת השם רבת המהומה (יחזקאל כ"ב ה'):
"ואמרתי", ועי"ז גמרתי בלבי שלא אנבא עוד, "לא אזכרנו" ר"ל שאשכח מזכרוני מה שאמר לי עד עתה, "ולא אדבר עוד בשמו" לעתיד לא אלך בשליחות מאתו, אבל (נגד לא אזכרנו) "והיה בלבי כאש בערת", (ונגד לא אדבר עוד בשמו) "ונלאיתי כלכל ולא אוכל" שלא אלך בשליחותו ולא אנבא:
ביאור המילות
"ונלאיתי כלכל ולא אוכל". הלאות הוא פסיקת הכח ע"י רוב הזמן שסבל, ומוסיף ולא אוכל כלכל כלל אף זמן מועט:
"כי שמעתי", וחוץ ממה שחרפוני ורדפוני ע"י דברי נבואתי רצו להוציא עלי דבה בעלילות שקר, ולא איש יחידי רק "דבת רבים", וגם "(דבת) מגור מסביב" הוא פשחור שקראו בשם מגור מסביב,
ב) שהעמידו נגדי עדי שקר להעיד שקר בפני וכ"א אומר לחברו "הגידו" אתם את הדבה ואנחנו "נגידנו" ר"ל נהיה עדים להגיד זאת בפניו לפני השופטים,
ג) שגם "כל אנוש שלומי" הם "שומרי צלעי" מצפים שאהיה צולע מעט ועי"כ אפול, אומרים זה לזה, נדבר עמו שלום להתעותו שיאמין לנו, "אולי יפותה" לקבל עצתנו, ועי"כ "נוכלה לו ונקח את נקמתנו ממנו", אבל.
ביאור המילות
"מגור מסביב". דבת מגור מסביב הוא פשחור:
"ונגידנו". העצם שאליו יגיד דבר בא בשמוש הלמ"ד, ונגד לו את דברי אדוני. והדבר אשר יגיד נקשר במלת את, ויגד לו מרדכי את אשר קרהו. ופה ר"ל נגיד אותו היינו שנגיד מעשיו ותכונתו:
"וה' אותי", ה' הוא האות והנס שלי, והוא מצוייר על דגלי "כגבור עריץ" הלוחם בעדי להצילני, ע"כ "רודפי יכשלו ולא יוכלו" לעשות לי רעה, אבל "בושו" הם צריכים לבוש מאד "כי כלמת עולם" הלא "לא תשכח" שעשו נבלה כזאת להוציא דבה ולהעיד שקר:
ביאור המילות
"וה' אותי". מענין והיו לאות על ידך:
"בשו, כלמת". הבושה מעצמו, והכלימה ע"י אחרים (כנ"ל ג' כ"ה):
"וה' צבאות" אחר שאתה בוחן מי הצדיק בדינו, ואתה רואה גם מחשבת הלב, וידעת צדקתי ושכל הדבה שהוציאו עלי שקר שלא הרהרתי אף במחשבה במה שהם חושדים אותי, א"כ אבקש "אראה נקמתך מהם", כי אינה נקמתי לכבודי רק לכבודך "כי אליך גליתי את ריבי", שריבי גליתי אליך אחר שהוא בעבור כבודך:
"ארור", ביום שנתעברה אמו של ירמיה בירמיהו הרג מנשה את כל נביאי ה' והיה יום ארור, וז"ש "ארור היום אשר ילדתי בו" ר"ל שהוא ארור מכבר, ויום שנולד ירמיה היה תשעה באב שהיה עתיד הבית להחרב בו, ועז"א "שיום הלידה אל יהי ברוך" בעתיד:
ביאור המילות
"ילדתי, ילדתני אמי". הלדה מצד האב בא על העבור, ובמלת יולדתי בפועל מציין עת העבור שהולידו אביו, ועל עת הלידה אמר ילדתני אמי, ומלת ארור אינו קללה רק הודעה, היום הוא ארור מכבר:
"והיה", האיש הזה היה דומה "כערים אשר הפך ה'" וכן נאבד הוא וכל אשר לו ע"י מנשה, "ושמע קול זעקה בבקר" אז לקחו לבית האסורים ודן אותו, "ותרועה בעת צהרים" הריעו בשופר שיצא כרוז להמיתו, והטעם שהרג אותו מנשה היה.
