"ונלחמתי", ותוך כך אחר שיהיה חרב ורעב אבא אני להלחם עמהם, "ביד נטויה" זו הדבר, "ובזרוע חזקה" זו החרב, והמלחמה תהיה באף ובחמה ובקצף גדול, ומפרש נגד יד נטויה.
ביאור המילות
"ביד נטויה ובזרוע חזקה". בכ"מ אמר יד חזקה וזרוע נטויה, לבד פה? כי היד מציין את הדבר, וזרוע נטויה מציין החרב כמ"ש חז"ל, כי היד הוא הפועל בבלי אמצעי ומציין את הדבר שבא בלא אמצעי, והזרוע תפעול ע"י אמצעי שהוא היד, שהזרוע תניע את היד הפועלת, ומציין את החרב שיפעול ה' ע"י אמצעי שהוא יד האויב, ובעכו"ם היד שהיא הדבר חזקה, לא כן אצל ישראל שבא ברחמים, כמ"ש כל המחלה אשר שמתי במצרים וכו'. וכן אצל עכו"ם הזרוע נטויה אבל אצל ישראל היא חזקה כי יניע יד האויב ומחזיק בו בחזקה בל יעשה מעצמו (שזה ציין מלת נטויה שהוא ההתפשטות) רק לפי פעולת ה' והשגחתו:
"באף ובחמה ובקצף גדול". ההבדל ביניהם, שאף הוא החרון הגלוי. והחמה היא הפנימית השמורה בלב. והקצף הוא מה ששוקל העונש כפי החטא עין בעין, וכפי גודל החטא יגדל הקצף:
"ואחרי כן". ונגד זרוע חזקה זו החרב, אמר "שיתנם ביד נבוכדנצר והכם לפי חרב", ומ"ש "ואת העם" היינו אזרחי ירושלים, "ואת הנשארים" מן האדם שאינם מיושבי ירושלים:
ביאור המילות
"לא יחוס, ולא יחמל, ולא ירחם". כבר בארתי (למעלה י"ג י"ד) ההבדל ביניהם, החוסה, הוא מצד צרכו אל הדבר כמו שחס אדם מלהשחית כליו וקניניו, והחמלה היא מצד שאינו רוצה להשחית הדבר עצמו שיש בו איזה מעלה, והרחמים תהיה מצד התפעלות הנפש מלראות צרת חברו ולא שייך רק על האדם, ונגד מ"ש שיתנם ביד נ"נ אומר שלא יחוס מצד שהם קניניו, ונגד מ"ש שיתנם ביד אויביהם אומר שהאויב לא יחמול כי מצד איבתו אינו חשוב אצלו כלום, ונגד מבקשי נפשו אמר שלא ירחם, כי המבקש נפש מתאכזר ומשחית:
"ונפל על הכשדים", כי לא הניחו לצאת שום אדם מן העיר רק בעת שנפלו על הכשדים ללחום עמם, אז מי שרצה היה נמסר אל הכשדים ונשאר שם ולא שב לעיר לכן אמר על הכשדים, ואז השלל שישלול מן המלחמה יהיה נפשו שיציל:
"כי שמתי פני בעיר הזאת לרעה ולא לטובה". כי למעלה אמר הנני יוצר עליכם רעה וחושב עליכם מחשבה שובו נא איש מדרכו הרעה, שתכלית מה שגזר עליהם רעה היה כדי שישובו ויתן להם טובה, זה היה על ישראל עצמם, אבל על העיר כבר נגזר חורבן, ומה ששם פניו בה לרעה ולא לטובה לא היה ע"מ להיטיב, "כי ביד מלך בבל תנתן ושרפה באש" בכל אופן:
"דינו לבקר משפט", ר"ל בעוד שהוא בקר, ר"ל טרם בוא הצרה והחשכה דינו משפט, כמ"ש ציון במשפט תפדה, כי חורבן ירושלים היה בעבור גזל ועושק וחסרון משפט (כמ"ש ועתה מרצחים, שריך סוררים), "פן תצא כאש חמתי" ולא יהיה לכם פליטה:
ביאור המילות
"והצילו גזול מיד עושק", העושק הוא הכובש שכר שכיר ואומר לך ושוב ומחר אתן. והגוזל לוקח את של חברו בחזקה, אבל גם העושק ישוב אח"כ הנעשק להיות גזול, אחר שברבות הימים אינו מקבל שכר ומתיאש:
"הנני אליך יושבת העמק", בית המלך והמצודה היה בשפוע ההר שמצד ההר היא יושבת העמק, ומצד האחר הוא "צור המישור", שהיה מבוצר וחזק כצור, ועל צד שנגד ההר אמרה "מי יחת עלינו" ר"ל מי ירד מראש ההר לבא עלינו, ועל צד המישור אמרה "מי יבא במעונותינו", שמבוצר במבצר חזק:
ביאור המילות
"יושבת העמק". כבר באר הרש"ף שגדר העמק הוא בשפוע ההר, והוא כפי פירושי, ומלת יחת הוא המורד מלמעלה למטה מן ההר אל העמק:
