מלבי"ם על יחזקאל כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על יחזקאל · כט · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשנה העשירית", מפלת צור נבא בשנה י"א שהוא אחר נבואה זאת, והטעם שהקדימה, מפני שעל פרעה נבא גם בשנה י"א ובשנה י"ב ובשנה עשרים ושבע לכן הקדים נבואת צור, וסמך נבואות מצרים זל"ז, וגם שמצרים נחרבה פעמים הרבה וחורבן האחרון היה אחר צור (כמ"ש (פ' י"ח) נבוכדנצר העביד את חילו וכו' הנני נותן לו את ארץ מצרים) לכן סדר נבואה זאת אחר נבואת צור:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שים פניך על פרעה" מפני שפרעה עשה א"ע אלהי ומשל ממשל רב והיה מפלתו מפלת האומה בכלל, לכן צוהו ליחד השקפת חזיונו עליו, ועל ידו על כל מצרים:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"התנים הגדול", המצרים היו מאמינים שהיאור נילוס הוא קדוש ושהתנינים הגדולים שבו יש בהם אלהות, ושיש תנים אחד הגדול מכולם שהוא מושל על כולם והוא ברא את עצמו ואת היאור, והמשיל אליו את פרעה בכחו, שהוא י"ל בארץ הכח עצמו שיש להתנים ביאור, וע"כ קראו בשם "התנים הגדול, שהוא רובץ בתוך יאוריו" שהיאורים כולם ומה שבם שייך אליו, והוא מתפאר "שהיאור הוא שלו" כי הוא בראו, וכן "שעשה א"ע" עם היאור שבו תלוי אושר ארץ מצרים:

ביאור המילות

"עשיתני". עשיתי את עצמי:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונתתי" הנה מצרים נחרבה כמה פעמים ופרעה היה מושל תחלה עד נהר פרת, והכהו נבוכדנצר במלוך יהויכין (כמ"ש במ"ב כ"ד) וכן בשנה הרביעית ליהוקים, הכהו בכרכמיש (כמ"ש בירמיה מ"ו), ואח"כ יצא שלישית בעת שצרו על ירושלים ושב לארצו (ירמיהו ל"ז), וכל זה היה חוץ לארצו, וע"ז אמר במשל "שיתן חחים בלחייו" כמו שמושכים הדק הגדול בחחים שלא ברצונו כי אז יצא ממצרים בהכרח ע"פ גזרת ה' להענישו, והמשיל "שידביק בקשקשותיו כל דגת יאוריו", היינו שריו וגבוריו, "יעלהו מתוך יאוריו", ר"ל שיצאו חוץ לארצו שבארץ היה בטוח משא"כ כוץ לארצו נדמה כדג בעלותו מן היבשה שהוא חלוש ורפה כח, וכן "(אעלה) דגת יאוריך (אשר) בקשקשתיך תדבק":

ביאור המילות

"חחים". (למעלה י"ט ד') הכלי שתופשים בו הדג:

"דגת". מן והדגה אשר ביאור (שמות ז), שם הקיבוץ:
 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונטשתיך המדברה", שם יפוזר חילו, "ושם יפול על פני השדה", כי לא ילחם בעיר ובמבצר, "לא תאסף" במשל הדגים תחלה מקבצים אותם ואח"כ אוספים אותם הביתה, אמר "לא תאסף" הביתה, ויותר מזה כי גם "לא תקבץ" כי יאכלוהו חיה ועוף:

ביאור המילות

"תאסף, תקבץ". עי' הבדלם (ישעיה י"א י"ב. ולמעלה י"א י"ז):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וידעו" ובזה ארויח "שכל יושבי מצרים יכירו כי אני ה'" כי ידעו שהיה לו עונש מה' המשגיא לגוים ויאבדם אחר כ"ז בא עליו מלחמה בארצו שבא נבוכדנצר לגבול מצרים והכהו בארצו, והיה זה כמה פעמים, באר פה המלחמה הראשונה, ובאר סבתה שהיה בעונש "יען היותם משענת קנה לבית ישראל". שישראל סמכו עליהם שיעזרום והם לא עזרום רק גרמו להם החורבן והנפילה שע"י בטחונם הסירו לבם מה' ולא שמעו לקול ירמיה בשם ה':

ביאור המילות

"משענת קנה", הקנה חלוש, קנה וסוף קמלו, קנה רצוץ:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בתפשם", דמה אותם לקנה רצוץ שבעת "יתפשנו אדם בכפו" להפחיד בו את חברו כאילו בו יכנו, "יתרוצץ ויבקיע כתפיו", ובעת "ישען עליו" ישבר לגמרי, "והמתנים יעמודו", כי בעת ילך האדם על רגליו כח הכובד הוא בין רגליו, ע"י מתניו שמעמידים את הגוף, ואם ישען על מטה, כח הכובד והפלס הוא באמצע בין הגוף והמשענת ולא יעמוד על מתניו כי כח הכובד הוא בין גופו להמשענת ובעת ישבר המטה יפול אם לא יעמוד על מתניו, וכן בנמשל בתחלה שרצו להפחיד את אויביהם ע"י פרעה כמו בעת צר מלך בבל על ירושלים ושמעו כי חיל פרעה יצא ממצרים ונסתלק ועי"ז נבקע להם הכתף, כי הוצרכו לתת ממונם שוחד למלך מצרים כמ"ש (ישעיה ל') ישאו על כתף עירים חיליהם וכו' לא לאזר וכו' כי לבושת וכו', ואח"כ נשענו עליו והוצרכו לעמוד על מתניהם ולהלחם בעצמם, ורגליהם כבר נועפו ונכשלו:

ביאור המילות

"תרוץ". מבנין נפעל משורש רוך ורצץ: והעמדת. י"מ מענין לא מעדו קרסולי, ואני פירשתי מענין עמידה כפשוטו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", עי"כ בא עליהם נבוכדנצר אל ארצם, וזה היה אחר החורבן, ועז"א "הנני מביא עליך חרב", ועי"כ.

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תהיה ארץ מצרים לשממה וחרבה, וידעו כי אני ה'" בזה יכירו אלהותי ביותר במה שהבאתי המחריב אל ארצם, עתה באר חורבן שלישי כללי שיהיה למצרים שזה היה בשנת כ"ז למלכות נבוכדנצר, שמונה שנה אחר החורבן שכבר נשא עונו מה שלא עזר לבני ישראל. רק היה מסבה אחרת "יען אמר יאור לי ואני עשיתי" שעדיין היה מיחס כל כחו אל היאור ואל עצמו שאמר שיש בו כח אלהות, כי גם אחר המכה הנזכר שהחריב קצת מארצו עדיין לא נבטלה מלכות מצרים מכל וכל:

ביאור המילות

"לשממה וחרבה". חורבה יפול יותר על הערים, והשממה על כלל הארץ, (וכמ"ש בפסוק י"ב, ולקמן ל' ז'), ושממה הוא יותר מן החורבה, וע"כ אמר (בפסוק י') לחרבות חורב שממה, ששממה מתאר את החורבה להגדיל ענינה, וכן לקמן (ל"ו ד') לחרבות השוממות:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן הנני אליך", בא עליו חורבן החלטי כללי בשנת כ"ז לנבוכדנצר, ואמר בזה "לחרבות חורב שממה", שהוא חורבן גדול מאד, יותר ממ"ש למעלה שממה וחרבה, וכן יהיה כולל כל הארץ "ממגדל סונה עד גבול כוש":

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא" וכן יהיה חורבן אמתי עד "שלא תעבר בה רגל אדם ורגל בהמה", כי תהיה כמדבר ציה, עד שגם מרעה לעדרים לא יהיה שם, וכן ימשך זמן רב כי לא "תשב ארבעים שנה":

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונתתי", וחוץ מזה יהיה חורבן גם בסביבות מצרים עד "שתהיה שממה בתוך ארצות נשמות" שגם הארצות סביבותיה תהיינה נשמות, ולפעמים תהיה הארץ נשמה והערים אינם חרבות כמו שגם במדבריות ימצא באמצע מקום מושב כאיים בתוך הים, לז"א שגם "הערים יהיו חרבות" וגם יהיו "בתוך ערים מחרבות" של השכנים, באופן שא"א שתבנה ותתיישב מן השכנים סביבה, ומוסיף שבכ"ז תגדל חורבן מצרים יותר מחורבן שכניה עד "שבתוך ארצות נשמות תהיה היא שממה" בערכן, כי תגדל שוממותה עד שיאמרו שבערכה הם אינם נשמות, ובתוכם תהיה היא הארץ הנשמה, וזה ימשך "ארבעים שנה", וחוץ מזה הפלטים ושרידים משם לא יתישבו במקום אחד במדינה אחרת רק "יפוצו בין הגוים":

ביאור המילות

"והפיצותי בגוים וזריתים בארצות", התבאר למעלה (י"ב ט"ו):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מקץ ארבעים שנה", כי מצרים נחרבה בשנת כ"ז לנבוכדנצר והוא מלך חמשה וארבעים שנה נשארו י"ח למלכותו, ואחריו מלך אויל מרודך כ"ב שנה, הם ארבעים שנה, כי בשנת א' לבלשצר נאמרה נבואת פרס לדניאל ומאז התחילו הגולים לשוב בימי מלך פרס, והתחילו להתקבץ:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושבתי" ואז יקרא להם דרור לשוב לארצם ברשיון מלך פרס, "וישובו לארץ פתרוס" ששם גרו תחלה בהיותם לגוים בהתחלה, אבל שם "יהיו ממלכה שפלה":

ביאור המילות

"ושבתי, והשיבותי". ושבתי בקל היא השבת המדרגה. והשיבותי בהפעיל, הוא לארצם. כמו שיסדתי כלל זה בירמיה (כ"ט י"ד, ל' ג'):

"מכורתם". כמו מגורותם, עי' למלעה (ט"ז ג'):
 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מן הממלכות", בל תחשוב שתהיה שפלה בערך הקדום לבד, שלא תגדל כבודה כראשונה ובכ"ז תגדל כממלכות אחרות שיהיו ג"כ שפלים בזמן ההוא, אומר "מן הממלכות תהיה שפלה" שכולם ירימו ראש נגדה, ולא תאמר שהגם שתהיה תחת ממלכות אחרות בכ"ז תתנשא על הקיבוצים שאין להם מלך, אומר "ולא תתנשא עוד על הגוים" (שגדר שם גוי הוא העם הפחות שא"ל מלכות) וזה יהיה ע"י "שאמעט אותם כדי שלא יוכלו רדות בגוים", ר"ל זה יהיה לשתי תכליות,

  • א) כדי שלא ירדו בגוים למשול בם בפרך כי כבר הסיר ה' עול הגוים:

ביאור המילות

"הממלכות גוים", גוים הם קבוצים שא"ל מלך, כמ"ש (ישעיה א' ד'):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


  • ב) "כדי שלא יהיה לבית ישראל למבטח", שלא יבטחו עוד על מצרים שהמבטח הזה "מזכיר עון", ע"י שהם פונים אחריהם ולומדים מעשיהם ומסירים לבם מה', והתכלית הג' "וידעו כי אני ה'" שעי"כ יכור אלהותו שעושה עם מלכי הארץ כרצונו:
 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויהי בעשרים ושבע", כבר כתב בסדר עולם שבשנת כ"ז למלכות נבוכדנצר כבש את ארץ מצרים, ופי' בעשרים ושבע למלכות נבוכדנצר, וכתב מהרי"א שלכן לא תפס בכאן החשבון לגלות יהויכין כמו שחשב בכ"מ לפי שזכר למעלה שימשך חורבנה ארבעים שנה ולא ידענו מאין התחילו אותם ארבעים שנה, לכן הודיע הכתוב שבכ"ז למלכות נבוכדנצר היה חרב מצרים, ומשם יצא לנו שבמות אויל מרודך נשלם החשבון כנ"ל:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בן אדם" מצייר כי נבוכדנצר הוא שלוחו של ה' ושבט אפו להחריב הארץ וראוי שישלם לו שכר, וכל שהעבודה יותר גדולה ראוי לשכר יותר, והנה "אל צר העביד את חילו עבודה גדולה, עד שכל ראש מקרח" מרוב נשיאת המשאות אבי המצור ואבני קלע על הראש והכתף ונמרטו שערות הראש, והעור שעל הכתף, ובכל זאת "שכר לא היה לו ולחילו", כי שכר החיל הוא השלל והבזה שיבוזו בכבוש העיר, ושכר המלך הוא, או הארץ הנכבשת שימלוך עליה או אם יחריב הארץ שכרו הוא הכבוד שיהיה לו להפיל חתתו על מלכי ארץ, ושיניהם לא קבלו שכר כי אחרי שעמל בה ימים רבים נחרבה מעצמה ע"י הים שהציף אותה ושטף את השלל, וימח את כל היקום:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן יתן לו את ארץ מצרים, ונשא המונה" לעבדים ולשפחות, "ושלל שללה", וזה יהיה שכר החיל כי את כל הרכוש יתן מתנה להחיל:

ביאור המילות

"ושלל שללה ובזו בזה". הרכוש שנשאר אחרי המלחמה נקרא שלל, ומה שבוזזים אנשי החול כ"א ביחוד נקרא בזה, כמ"ש (ישעיה ח' א'), למעלה (ז' כ"א, כ"ו י"ב), ולקמן (ל"ח י"ב י"ג, ל"ט י'):

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פעלתו", ופעולתו שהיתה כוונתו בעבור הפעולה לא בעבור השכר ר"ל שהפעולה עצמה יקרה בעיניו לעשות לו שם תפארת, ע"ז "נתתי לו את ארץ מצרים", שהגם שלא יהיה לו שכר כי תחרב לגמרי ולא תהיה ממלכה עוד, בכ"ז הפעולה תגדל שהחריב ממלכה גדולה כזו, ולמה לא אתן לו ארץ מצרים לשכר, היינו שלא יחריבה רק תשאר מממלכה תחתיו והיו שכרו, מפני "אשר עשו לי" שמרד בה' כמ"ש למעלה אשר אמר לי יאורי, ואשר היה משענת קנה לבית ישראל:

ביאור המילות

"שכר לחילו, פעולתו". כבר בארתי בס' התו"ה (קדושים סי' ל') שיש הבדל בין שכר לפעולה, בשם פעולה ישקיף על העסק שפעל ועשה, ובשם שכר ישקיף העל הריוח, ושם שכר יפול גם אם פעל ע"י אמצעי, החיל והמשרתים, ושם פעולה היא ע"מ שפעל בעצמו בבלי אמצעי, ובשתי אלה השקפות תפס לשון שכר אצל החיל ולשון פעולה על אשר עבד בעצמו:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביום ההוא" המפ' נלחצו בזה מאד רש"י ז"ל פי' ביום ההוא אחר מ' שנה. ובאמת בעת ההיא לא נאמרו מן המ' שנה, שזה נבא בשנה העשירית? ועוד מז"ש ולך אתן פתחון פה והלא יחזקאל מת בימי נבוכדצר? ולדעתי אחרי שכבש מצרים שהיה גמר מלחמותיו עבד את הצלם בבקעת דורא ואז היה הנס מן חנניה מישאל ועזריה שנתקדש השם ואז הרים קרן ישראל שראו כי שם ה' נקרא על קדושיהם, וחז"ל קבלו שבעת שהיה המעשה של חמו"ע החיה יחזקאל המתים בבבקעת דורא ובאו העצמות וטפחו על פניו של נבוכדנצר ואמרו לו חבריהם של אלו מחיה מתים בבקעת דורא שהיה סימן אל הגאולה העתידה ותחה"מ. וזה "הפתחון פה שנתן לו בתוכם" על שהכירו את ה', כמ"ש "וידעו כי אני ה'":