"אמר לנגיד צר" כבר העיר הרי"א שנגיד צור אינו מלך צור שיזכיר אח"ז ודעתו שהנגיד הוא פקיד על עניני המדינה ומלך הוא ענין אחר, ודעתי בזה תשמע אח"ז, "יען גבה לבך" גבהות הלב הוא מה שאדם חושב א"ע במעלה יתר שאת ממה שהוא באמת והוא תועבה אצל ה' כמ"ש תועבת ה' כל גבה לב, ולכן אמר שהעונש המיועד עליו יהיה בעבור שגבה לבו עד שייחס לעצמו אלהות מצד גבהות הלב, ומצד מקום שבתו נפרד מבני אדם, כי "ישב בלב ימים כאלהים" היושב נפרד מן הברואים, "ואתה אדם ולא אל", ר"ל כי היו בני אדם שהיה בם אלהות מצד נפשם, כמו משה איש האלהים, ודניאל די רוח אלהין בי', אבל אתה רק אדם ולא אל שלא נמצא בך שום אלהות, רק "ותתן לבך כלב אלהים", אתה נותן אותך לזה ואין בך שום שפע אלהות:
ביאור המילות
"לנגיד צר". יש הבדל בין נגיד ובין מלך, שהנגיד כולל כל הממונה להנהיג, כמו נגיד בית האלהים, נגיד על האוצרות, וקרא לדוד בשם נגיד בעוד לא הובטח לו המלכות בירושה (ש"ב סי' ו' וסי' ז'), וכן קרא לשאול (ש"א ט' ט"ז י' א'), ולירבעם (מ"א י"ד) נגיד מטעם זה, ומזה מבואר שנגיד צור אינו המלך שמוזכר בפסוק י"ב:
"הנה" ר"ל וכי תתדמה אל דניאל שקראו נבוכדנצר בשם אלהות בעבור חכמתו כמ"ש לדניאל סגיד ומנחה ונחוחין אמר לנסכה ליה, והוא לא קבל עליו, ואתה "הכי חכם אתה יותר מדניאל עד שכל סתום לא עממוך" פי' לא יהיו עמך שלא נמצא אתך דבר סתום, בתמיהה:
"בחכמתך, וכי בחכמתך עשית לך חיל?" גם העושר שלך שבו אתה מתגאה כי עשית אותו כעושה דבר מלאכתיי בחכמה המעשיית עד "שתעש זהב וכסף באוצורתיך", שידעת מלאכת האכימיאה או סגולת ודברים נעלמים עד שהמתכיות הפחותים המונחים באוצרותיך יתהפכו לזהב ולכסף, או שיולד שם זהב וכסף ע"פ חכמה נעלמה וטלמסאות, הלא לא באופן זה אספת עושר, רק.
"ברב חכמתך ברכלתך" הלא ע"י חכמתך שהוא רק במרכולת לקנות ולמכור בזה "הרבית חילך", וזה אינה חכמה כלל רק מרמה וזיוף ואונאה, שע"י המסחר יסב ממון של אחרים אליו, וכל רוכל יודע זאת, ואיך "גבה לבבך בחילך", והלא אין זה הוכחה כלל שיש בך הופעה אלהית:
"זרים" לא יחוסו על כבודך, "עריצי גוים" ולא תוכל לעמוד כנגדן "והריקו חרבותם על יפי חכמתך" שהוא העושר שלך, וגם "יחללו יפעתך" ההופעה האלהית שאתה מיחס לך יוציאו לחולין:
ביאור המילות
"עריצי". שם עריץ יתאר את הגבור לגנאי לרוב:
"יפעתך". בא על הופעת האורה או הרוחניות תמיד, הופיע אור עננו, יושב הכרובים הופיע, ועז"א וחללו:
"האמר", הלא מצד שהם הורגך לא תוכל לאמר אלהים אני, ומצד שהם מחלליך ויוציאוך לחולין ע"י הבזיון יהיה ראיה "שאתה אדם ולא אל" שלא נמצא בך אף רוח אלהות כי אתה רק אדם בלא שום כח אלהות מעורב בו:
"שא קינה על מלך צור" חז"ל במדרש אמרו שחירם אוהבו של שלמה היה חי עד העת ההיא ונהרג מיד נבוכדנצר, ויש במדרש שחירם נכנס חי לג"ע, וכ"ז הוציאו מפסוקים שבכאן, וכפי הפשט חירם שבימי שלמה זכר לכבוד גדול מצד שנכנס בברית עם דוד ושלמה ועזר בבנין המקדש, והאמינו כי זכה לישב בג"ע התחתון ככל חסידי או"ה, ושי"ל שם עשר חפות ואחר שמת לא קבלו העם מלך אחר רק מסרו הנהגת המדינה ביד נגיד, ודמות דיוקנו של חירם ציירו שיושב על כסאו ועשרה חופות עליו מאבנים טובות כאשר יושב בג"ע, גם ציירו דגלו בדמות כרוב העשוי מעצי שמן הסוכך על הארון, באשר נעשו שני כרובים מעצי שמן אמרו שאחד מרמז על שלמה ואחד על חירם שהשתתף בבנינו, וכ"ז יחסו או לדמותו או שהושיבו איש חכם ויפה תואר תחתיו, ולא עסק בהנהגת המדינה כאילו הוא חירם היושב בג"ע וקראו אותו מלך צור כי הוא חירם בעצמו לפי דמיונם, ואחר שנבא על נגיד צור שהוא העוסק בהנהגת המדינה נבא על מלך צור שהיה אלהי וקדוש אצלם, "כה אמר ה' אתה חותם תכנית", ר"ל הגם שאינך חירם עצמו רק חותם שלו שצורתו ומהותו נחקק בך, אתה חותם תכנית שנחתם בך צורתו בכיון נכון, לא חסר כל, בין בחכמה אתה "מלא חכמה", בין ביופי אתה "כליל יופי", (או פי' מכלול ועטרת של היופי) (וזה יצדק בין אם בא על העומד תחתיו או על צורתו):
ביאור המילות
"חותם תכנית". החותם חקוק עליו שם האיש וצורתו, ואם בא הכל בכיון נקרא חותם תכנית, והכ"ף שורש מענין תוכן לבנים, או בא מן כן, כמו תבנית מן בנה, והתי"ו במשקל השם, ר"ל שמכוין היטב אל האיש שצורתו נחתם בו:
א) הציור אך יושב "בעדן" של "גן אלהים" ומתעדן שם, ושם "יסוככהו סוכות של "אבן יקרה" (והם תשעה אבנים שבשלשה טורי החשן (חוץ מאבני טור השלישי שהם לשם שבו ואחלמה שחסרו מפני שהיה מצד הדין והרע וכנגדן בי"ב מזלות עקרב סרטן קשת) ובא תחתיהם זהב שמורה דין)".
"מלאכת" יצייר שבג"ע יתענג גם בנועם השיר והניגון, שבכלי השיר יש החלולים וסתומים שהם מיני התוף, ויש שיש בהן נקבים המוציאים הקול, ומצייר שהגוף שלו שיש בו שני מיני כלים האלה ישמיע שם קול כל מיני הנגונים "מיני התופים ומיני זמר המנוקבים" והם "כוננו מיום הבראך" להיות נכון לזה:
ביאור המילות
"בעדן גן אלהים". מלת עדן מענין עידון ותענוג אתה יושב בעידון של גן אלהים, כמו ונחל עדניך תשקם, גם יכוין על צד המליצה אתה היית הגן אשר בעדן, ר"ל המובחר שבו, כמו שהגן מבחר העדן:
"את כרוב" צייר ג"כ דגל שלו בצורת "כרוב ממשח", היינו כרוב מעצי שמן, "הסוכך" על הארון, "בהר קדש של אלהים היית", שהיית שוכן בהר קדש המיוחד לאלהים היינו בבהמ"ק שבהר ציון, זה "היית" בחייך, ואח"כ "בתוך אבני אש התהלכת" היינו תחת החופות שבג"ע של אבנים טובות הנ"ל ששם הם מאש, לא מחומר ארצי כאבנים שלנו:
ביאור המילות
"כרוב ממשח", הכרובים היו מעצי שמן, ושמן בלשון כשדים משח (עזרא ו' ט'), ולכן בא בשו"א ובפת"ח שכן משקל השם בארמית, ונקרא סוכך כי היו הכרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת:
"בהר קדש של אלהים". ויל"פ אלהים היית, היינו אחר מותך נעשית מלאך, והתהלכת בתוך אבני אש שבג"ע:
"ברב רכלתך" שעי"כ מרמאים ומונים, "מלאו תוכך חמס" ובזה "ותחטא" ועי"כ הפסדת בין החלק שיש לך למטה בבהמ"ק שעז"א "ואחללך מהר אלהים", וממילא הספדת גם החלק שבג"ע, ועז"א "ואבדך אתה כרוב הסוכך מתוך אבני אש" כי זכית לאבני אש הג"ע ע"י שאתה כרוב הסוכך, וכשאבדת זה אבדת זה:
"גבה" אח"כ הוספת לחטא ע"י שגבה לבך ע"י יפיך, עד שבזה "שחת חכמתך על יפעתך" ר"ל ששחת בין החכמה שלך בין ההופעה האלהית שהיתה עליך (כמו על עולת התמיד) וע"ז יש לך עונש אחר בעוה"ז "שהשלכתיך עלי ארץ ונתתיך לפני מלכים לראות בך" בבזיון:
ביאור המילות
"על יפעתך", עם יפעתך, כמו על עולת התמיד:
"לראוה בך". שרשו ראה, והוי"ו תחת ה"א כמו גאוה זעוה, והוא מקור מן הקל, כמו ולא יוסיפו לדאבה (ירמיה ל"א). וראה שאחריו ב' יבא על הגנאי, ובאויבי ראתה עיני, המה יביטו יראו בי, או ראייה והשגחתה והפלאה בעצם הנראה, לראות בבנות הארץ, ורואה בעבים לא יקצר:
"מרב" אח"כ הוספת לחטא כי "מרוב עוניך בעול של המרכולת שלך חללת מקדשיך" כי שמחת על חורבן בהמ"ק, ובזה אבדת כל זכות שהיה לך בבנינו, וע"כ "ואוציא אש מתוכך היא אכלתך" מדה כנגד מדה כמו ששמחת על שריפת המקדש, "והיית לאפר על הארץ".
"הנני" ר"ל תחלה "הנני עליך" להענישך באופן "שאכבד על ידך", ואח"כ אוסיף "לעשות בה שפטים" היינו עונש שיכירו הכל שהוא בדרך משפט על רעה שעשו ואז "ידעו כי אני ה'" ויכירו שה' משכיר ומעניש, "ונקדשתי בה" שאז שמו מתקדש, שהוא מעלה יותר מן הכבוד, שיכובד גם ע"י מה שיאמרו שהוא אלהא דאלהיא, ומפרש.
"ושלחתי", נגד מ"ש "הנני עליך", הוא מה "שאשלח בחוצותיה דבר ודם" שיהיה מלחמה בין איש לאחיו וישפכו דם אחים, ונגד מ"ש "וידעו כי אני ה' בעשותי בה שפטים" היינו "ונפלל חלל בתוכה בחרב עליה מסביב" שאח"כ יביא עליה חרב אויב מסביב. ובזה יעשה פלילות ומשפטים על החלל שנפל בתוכה שזה יהיה עונש משפטיי על הרציחות שנעשו ביניהם, ואז וידעו כי אני ה':
ביאור המילות
"ונפלל". מענין ונתון בפלילים. שהוא משפט בדבר גדול כמ"ש (ישעיה ט"ז ג') יעשה משפט להחללים ע"י חרב:
"ולא יהיה" חוץ מזה יהיה תכלית מפלתם כי "שלא יהיה עוד לבית ישראל סלון ממאיר מכל סביבותם" כי גם צידון היה שכן רע לישראל והיו מצירים להם, "ובזה ידעו כי אני ה'" הרב ריב ישראל:
"כה אמר ה'" ר"ל בל תשאל הלא עתה ישראל בגולה מפוזרים בין העמים ואינם שכנים לצידון, משיב שזה יהיה בעת שאקבץ אותם וישבו על אדמתם בעת שנתן להם כורש רשות לשוב לא"י:
"וישבו עליה לבטח" כי בתחלת חזירתם היה להם שונאים ומעיקים כמבואר בעזרא ונחמיה, ואח"כ "ובנו בתים וישבו לבטח" שתתרבה ישיבת א"י, וזה יהיה "בעשות שפטים בכל השאטים" ואז "ידעו כי אני ה' אלהיהם" המשגיח עליהם בהשגחה פרטית מיוחדת אליהם:
