"ותבא אתי אל שער הקדמוני", כי תחלה עמד בההיכל ועתה הוציאו לחוץ אל שער המזרחי, "ושם ראה בפתח השער עשרים וחמשה איש" שראה אותם תחלה בין האולם ולמזבח שהם משתחוים לשמש, עתה ראה אותם בשער הר הבית המזרחי שהיו יוצאים מן ההיכל לשער המזרחי לקראת השמש להשתחוות לו בצאתו כמ"ש (מ"ב כ"ג י"א) "ואראה בתוכם את יאזניה", כי תחלה עמד הנביא לפנים מהם וראה אותם מאחוריהם ולא הכירם, ועתה עמד נגד פניהם והכיר בתוכם את יאזניהו ואת פלטיהו שהיו שרי העם:
"ויאמר אלי" כי תחלה אמר לו ה' הנקל לבית יהודה וכו' כי מלאו את הארץ חמס, והודיע לו שהם שולחים הזמורה להכרית את העם, עתה פי' דבריו ששרי העם אלה "הם החושבים און ויועצים רע":
ביאור המילות
"החשבים און והיעצים עצת רע", העצה היא אחר המחשבה, והיא ההסכמה איך לפעול כמ"ש (ישעיה י"ד כ"ד עיי"ש), והרע יצדק יותר על דבר פעליי והאון על המחשבה, און יחשב (תהלים ל"ו), לבו יקבץ און (שם מ"א) און אם ראיתי בלבי (שם ס"ו), וכן (משלי ו' י"ח)(ישעיה ל"ב ו', נ"ה ז')(ירמיה ד' י"ד) וכן אמר (מיכה ב' א') חושבי און ופועלי רע:
"האומרים", כי הם היו יועצים בל ישלימו עם נבוכדנצר, והיו מבטיחים שהחומה תגן עליהם ולא יוכל האויב לכבשה, והיו ממשילים את החומה לסיר [כמו שכתוב (ירמיה א') סיר נפוח אני רואה, ולקמן (כ"ד) שפות הסיר שפות] שכמו שהסיר מגין על הבשר בל ישלוט בו האש כן תגן החומה בפני אש האויב בל ישלוט בבני העיר, וע"כ אמרו "לא בקרוב בנות בתים", ר"ל שהזהירו את העם שלא יבנו בתים בקרוב אל החומה כי שם אוכלת אש האויב, ובארו הטעם כי "היא הסיר ואנחנו הבשר", וכמו שאין לקרב את הבשר אל דופני הסיר בלא אמצעי שהוא המים המפסיקים בין הבשר והסיר כן אין לקרב הבתים אל החומה:
"כן אמרתם" וכו' "ומעלות רוחכם" ר"ל אמרתם בפיכם וכן עולה ברוחכם, ר"ל כן תחשבו גם בלבבכם ותסמכו בכל לב על מבצר החומה כמ"ש (ישעיה כ"ב) ותתצו הבתים לבצר החומה ולא הבטתם אל עושיה, שלא תאמינו בדבר ה' שגזר עליכם גזירה שיכבוש האויב אתכם, "ואני ידעתיה", כי אין הדבר כמו שאתם חושבים שאיני משגיח ואיני יודע מה בלבכם:
"הרביתם" ועי"כ "הרביתם בעיר הזאת" כי רבים שהיו רוצים להשלים את נבוכדנצר ונלחמו עמם והרגום (כנ"ל סי' ד' וסי' ט'), "ומלאתם חוצותיה חלל" החוץ הוא אחורי הבתים ושם אין רואים כמו בעיר ואותם מלאו חלל שהרגום בצנעה:
ביאור המילות
"חוצותיה". הם מקומות הצרות אחרי הבתים הפך הרחוב הרחב לפני הבתים (ישעיה ט"ו):
"לכן כה אמר ה' חלליכם המה הבשר", מה שהיא תהיה כסיר לא תהיה כפי דעתכם להגן עליכם שלא ישלוט בכם האויב, רק החללים הם הבשר שישאר בסיר, אבל לא אתם, לא תשארו שם כי "אתכם אוציא מתוכה":
"והוצאתי", ולא תחשבו שמ"ש שאוציא אתכם מתוכה היינו שתברחו למקום שתרצו, כי באמת יצאו בלילה בין החומותים כדי לברוח, אבל "אחר שאוציא אתכם אתן אתכם ביד זרים", כמ"ש וישיגו את צדקיה בערבות ירחו, ועשיתי בכם שפטים, כמש"ש וידבר אתו משפטים:
"היא לא תהיה לכם לסיר" כי לא תגן עליכם כי תבקע החומה, אבל "אתם תהיו בתוכה לבשר" מצד "שאל גבול ישראל אשפוט אתכם" ושם תמותו, באופן שלא יוציאכם מגבול ישראל לבבל וכאילו נשארתם בתוכה:
"וידעתם", ואז "תדעו שאני ה'" הענשתי אתכם "על אשר בחקי לא הלכתם, וכמשפטי הגוים" הרעים "עשיתם", שמ"ש למעלה וכמשפטי הגוים לא עשיתם היינו כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם כמש"פ חז"ל:
"ויהי כהנבאי" ראה שפלטיהו מת, "ואפל על פני" כי תחלה חשב שמ"ש שיפלו בחרב נבא על העשרים וחמשה איש שראה משתחוים לשמש לא על כלל יהודה אבל אחר שראה שפלטיהו מת בירושלים קודם שכבש האויב את העיר, הבין שהנבואה הזאת אינה דוקא על הכ"ה אנשים שראה עתה, שא"כ לא היה ראוי שימות פלטיה בא"י וא"כ הנבואה היא על כלל העם ולכן זעק, "כלה אתה עשה את שארית ישראל", שגזרת מיתה על יושבי ירושלים שם לבדם אשר נשארו מכל ישראל:
(יד-טו) "ויהי דבר ה' אחיך אחיך", השיב לו ה', שלא מאנשי ירושלים תצא שארית ופליטה לישראל, כי הם יכלו ויהיו כתאנים השוערים, רק מבני הגולה שגלו לבבל עם יכניה מהם תצא שארית כמו שהראה ה' לירמיה (שם כ"ד) במשל שני דודאי תאנים, וז"ש "אחיך" הם "אחיך" ר"ל הגולה אשר בבבל שהם אחיך והם היטיבו דרכם והם "אשני גאולתך" שעליהם התנבאת שיגאלו וזה יתקיים בם, וכן "כל בית ישראל" וכו' שהם יתר השבטים שגלו תחלה ע"י סנחריב שגם מהם תצא שארית שהגם שלא יגאלו בגאולה שבבית שני ישובו לעת קץ, "אשר" ר"ל הגם שאמרו להם אנשי ירושלים "שהם רחקו מעל ה'" אחר שהם על אדמת נכר ושלא ישובו מן הגולה רק "לנו היא נתנה הארץ למורשה" אנחנו לבד נירש את הארץ, והם אבדה תקותם, ע"ז משיב להם שתי תשובות:
"לכן", נגד מ"ש "שרחקו" מעל ה' משיב שבכ"ז קרוב ה' להם, "שהגם שהרחקתים בגוים" והם רחוקים מן הארץ, "והגם שהפיצותים" מן הגוים "אל הארצות" בכ"ז אינם רחוקים ממני, כי "אהיה להם למקדש מעט" שאשרה שכינתי בתוכם גם שמה, והגם שלא תשרה שכינתי עליהם באיתגליא ובאותות ובמופתים כמו במקדש הגדול, תשרה בסתר והשגחה מוסתרת עד שאהיה למקדש מעט, ותחת המקדש יהיו הבתי כנסיות ובתי מדרשות כמ"ש חז"ל ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות:
ביאור המילות
"הרחקתים בגוים", הפיצותים בארצות. בספר הזה כ"מ שבאו נרדפים גוים וארצות, הארצות רחוקים יותר מן הגוים, שתחלה גלו בגוים וכבר היו רחוקים, ואח"ז נפוצו מן הגוים לארצות רחוקות יותר עד שבארצו נפזרו יותר (עי' לקמן י"ב ט"ז, ולמעלה ו' ט'):
"לכן", ונגד מ"ש לנו היא נתנה הארץ למורשה, שחושבים שהנדחים האלה אבדה תקותם, משיב "וקבצתי אתכם מן העמים", שמן העמים הקרובים אקבץ אותם בגאולת בית שני שנקבצו גולי בבל ושבו לא"י, "ואספתי" שלעתיד יאסוף את עשרת השבטים שהם בארצות רחוקות ולא שבו בבית שני, "ונתתי לכם את אדמת ישראל" לא כמו שאמרו לנו נתנה הארץ למורשה:
ביאור המילות
"וקבצתי אתכם מן העמים ואספתי אתכם מן הארצות". כבר בארתי (ישעיה י"א) שיש הבדל בין אסף ובין קבץ, שהמקבץ יקבץ נפזרות, והאוסף מכניס את הנדח חוץ למקומו אל מקומו, ואחר שהארצות הם רחוקות יותר מן העמים, יצייר בספר זה תמיד שבארצות נפזרו יותר, כמ"ש (לקמן י"ב ט"ז ובכ"מ) בהפיצי אותם בגוים וזריתים בארצות, שהזריה היא יותר מן ההפצה עיי"ש. וכן אמר פה מן הארצות אשר נפוצותם, רק שבארצות חוץ מן קיבוץ המפוזר גם האסיפה אל א"י הוא חידוש, הוסיף החידוש שיאסף אותם כמ"ש ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ (ישעיה י"א):
"ובאו שמה והסירו את כל שקוציה", זה היה בגאולת בית שני שאז הסירו השקוצים שאנשי כנה"ג בטלו יצרא דע"ז, "ואת כל תועבותיה", זה יהיה בגאולה העתידה שאז יבטל יצרא דעריות ויתר תועבות:
"ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה" עד עתה היו הסבות אל החטא הרוח והלב, שהרוח היא המעלה הציורים מעומק הנפש אל פני הלב, ורובי הציורים הם נוטים לרעה כמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו, שיעלה ציורי קנאה וגאוה ונקמה ותאוה ואז יתעורר הלב שהוא הכח המושל בנפש ותעמוד מלחמה בקרבו, כי ציורי השכל והבינה יטו אל הטוב וציורי היצר הרע יטוהו אל הרע, ויש לו שני לבבות, ר"ל שני מושלים ומנהיגים א' יפתהו לרע וא' לטוב, ואז יהיה לכם לב אחד שכח המושל בנפש לא יתעורר רק אל הטוב כפי עצת השכל והבינה, וגם אתן בקרבכם רוח חדשה שהרוח לא יעלה ציורים רעים כלל רק ציורי ענוה וקדושה ויראת חטא, "והסירותי את לב האבן מבשרם" שעד עתה היה לבבם כאבן שקשה לפתח עליו פתוחים ורושמים, וכן לא היה מוכן לקבל הרושמים האלהיים וציורי המוסר והחכמה, ואז אתן להם לב בשר רך לקבל עליו מכתב אלהים וציורי הקדושה והרוחניות, וע"י ההכנה הזאת.
"ואל לב", חוזר אל הדבור שדבר אליו בפסוק י"ב (שדבור הזה נפסק באמצע על ידי שפלטיהו מת והנביא זעק וה' השיב לו על צעקתו, וכשגמר התשובה חזר לדבריו הקודמים) שאמר אשר בחקי לא הלכתם, רק "אל לב שקוציהם ותועבותיהם לבם הלך" לבם הולך לדבק בע"ז שהם שקוצים ובעריות ויתר תועבות, ולכן "דרכם בראשם נתתי", שלמתי להם כפי דרכם, והם אשמים בעצמם:
ביאור המילות
"ואל לב שקוציהם", הלב הוא עקרו של דבר ומרכזו, לא עשו השקוצים בחיצוניותם לבד רק עשו לבם ועקרם. לא עבדו ע"ז מאהבה ומיראה רק דבקו בה בעצמה:
