מלבי"ם על יחזקאל ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על יחזקאל · ז · >>

תוכן עניינים

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לאדמת ישראל קץ", כפל הדבר ר"ל שני קצוות, ומצייר כאילו ישראל הם קצה האחד והאומות הם הקצה השני, ומבאר שהפורעניות שבא אז לעולם בא בשביל ישראל, אם מצד שהם היו הסבה שבעבור עונותיהם בא הרעה, אם מצד שהם היו התכלית שבא הרעה והתחילה באומות כדי שיוכו ישראל לבסוף עפ"ז אמר שהקץ בא לאדמת ישראל ר"ל בסבתם ובשבילם, שעל ידיהם "בא הקץ על ארבע כנפות הארץ", ואחר שבא על ארבע כנפות הארץ יחזור לבסוף עליהם שזה הוא תכלית הרעה, וז"ש.


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עתה הקץ עליך", ושלחתי אפי בך שאינו ענין טבעי רק השגחיי ע"י אף ה', "ושפטתיך" ר"ל שיענישם מצד שני השקפות,

  • א) בהשקף על תכונת נפש החוטאים, אם השתרשו החטאים במדות נפשו ותכונותיו עד שנפשו ומחשבותיו מלאים ממזימת החטא ואינם מקריים מצד התאוה לפי שעה וז"ש "ושפטתיך כדרכיך",
  • ב) בהשקף על כמות החטאים עצמם ורבוים, וז"ש "ונתתי עליך את כל תועבותיך":


ביאור המילות

(ג-ד) "כדרכיך", הדרכים הם המדות ודרכי הנפש, שהם שורש להמעללים והפעולות, וזה ההבדל תמיד בין דרכים ומעללים, דרכים ותועבות, כמ"ש (ירמיה י"א י"ח) ולפעמים יעשה אדם מעשה רע מצד הכרח טבעו, למשל מצד שטבעו נוטה לכעס או לגאוה או תאוה וכד', ואז אין כל המעשה מתיחסת אליו, כי טבע יצירתו הכריחו לזה, אבל אחר שאשפט על פי דרכיך אתן את כל תועבותיך עליך, כי לא חטאת מפני הכרח הטבע, רק מרצון ומשרירות לבך ולכן אמר דרכיך עליך אתן, ר"ל שאינם מצד טבע יצירתך רק מבחירתך, ועי"כ ותועבותיך בתוכך תהיינה, כי חטאת בזדון ובשאט נפש:

"לא תחוס עיני ולא אחמול", ההבדל בין חמל חוס ורחם, בארתי (ישעיה י"ג. ירמיה י"ג י"ד כ"א ז'. יחזקאל סימן ח', וסי' ט', וסי' ט"ז):
 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולא תחוס" המאמרים מקבילים, כי יש הבדל בין חמלה ובין חוסה, החס לא ישחית את הדבר מצד שישיג ממנו צורך ותועלת, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, והחומל לא ישחית מצד שהדבר עצמו טוב ויפה ואין ראוי להשחיתו, (כמו כי חמל העם על מיטב הצאן והבקר לזבוח אל לה' לקרבן), ומבאר "שלא יחמול" מפני שהדבר טוב ויפה, "כי דרכיך עליך אתן" שדרכי הנפש נשחתים ואין ראוים מצד עצמם כי משחתם בהם מום בם לא ירצו, וגם "לא אחוס" מפני תועלת שאשיג ממך "כי תועבותיך בתוכך תהיינה" שכולם רעים וא"א שיצמח ממך צורך ותועלת:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה' רעה אחת" הודיעם כי משונה הרעה הזאת מכל הרעות שבאו עד הנה, כי עד הנה לא נחתם גז"ד, ועתה שנחתם גז"ד יש ג' הבדלים,

  • א) שעד עתה לא באה הרעה בפעם אחת כי תחלה נלקו בממון ואח"כ ביסורים, כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אולי ישובו, ועתה "רעה אחת" שבא תיכף עונש הגוף,
  • ב) עד עתה בא הרע לתכלית טוב ר"ל כדי שישובו בתשובה ושלא תבא הרעה, ועתה "רעה אחת רעה" ר"ל שהרעה היא רעה היינו לתכלית רע,
  • ג) עד עתה לא באה הרעה תיכף רק הזהירם תחילה והמתין אולי ישובו, ועתה "הנה באה" תיכף:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קץ בא" מבאר כי אינה כיתר רעות שבאו לתקן את העם שישובו בתשובה ויתקיימו, רק היא קץ וכליון, "בא הקץ הקיץ" ידמה במליצתו יום המיועד להרעה כיום שלם מחובר מלילה ויום, וכבר עברה הלילה שבה ישן הקץ והכליון כי לילה עת שינה, ועתה "הקיץ הקץ" משנתו "אליך", ר"ל שהגיע אשמורה האחרונה שהקיץ הישן ומתעורר לפעול פעולתו, "והנה באה" עד כי.


ביאור המילות

"הקיץ", שרשו קוץ מנחי העי"ן, וקץ הוא מן הכפולים:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באה הצפירה", שגם כל הלילה חלפה ובא אור השחר, מוסיף "בא העת" שיצא לפעלו, "קרוב היום מהומה" שכבר נכון היום,"מהומה ולא הד הרים" ר"ל שבא בין היום והזמן ובין המהומה, והמהומה אינה הד הרים כדרך דבר הבא ממרחק שטרם יתקרב ישמע קולו מבין ההרים ע"י קול ההד, ויודעים תחילה שבא ויכינו א"ע להמלט על נפשם, אבל פה לא נשמע קול הד מן ההרים רק פתאום באה עד עיר מושב:


ביאור המילות

"הצפירה", תרגום בקר צפרא:

" בא העת קרוב היום", יום הוא פרטי יותר מן עת, שעת יציין הזמן הכולל המיוחד לאיזה דבר, ויום מציין היום הפרטי, כמ"ש בס' התורה והמצוה אחרי (סי' ו'), ומלת בא נמשך לשתים, בא מהומה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עתה מקרוב" ר"ל שבא הדבר פתאום בין בזמן, שעז"א "עתה", בין במקום שעז"א "מקרוב", ר"ל ממקום קרוב, פתאום "אשפך חמתי", לא בהדרגה לאט לאט, והנמשל כי מה שיסבב ה' ע"י המערכת י"ל משך בזמן עד שיתחייב הדבר מן המערכת, ומה שבא ע"י אויבים י"ל משך במקום עד שיבא האויב מארץ רחוקה, אבל פה בא בהשגחה פתאום, ויש הבדל בין אף ובין חמה, שהחמה היא החמה הפנימית, והאף היא חיצוני, ואם בא האף בלא חמה לא ימהר לענוש רק ישים גבולים בזמן ובמקום אולי ישובו בתשובה, אבל אני "אשפך חמתי וכליתי אפי ושפטתיך" וכו', כנ"ל (פסוק ג').


ביאור המילות

"מקרוב", ר"ל ממקום קרוב.

"חמתי, אפי". עי' הבדלם למעלה (ה' י"ב):

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כדרכיך" ר"ל שיהיה העונש מכוון נגד החטאים וכמדתם, ובזה תכיר כי העונש לא בא ע"י אמצעי רק "כי אני ה' מכה":


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה היום", עתה מצייר היום בעצמו, "כבר בא היום" שהוא אחר עלות השחר, וכבר "יצאה הצפירה" שהוא עמוד השחר יצא והתרחק כי כבר הוא באמצע היום, "צץ המטה" תמורת עמוד השחר צץ המטה המכה, שהוא חיל כשדים, ובכ"ז "פרח הזדון" גם הזדון פורח ואינם שבים בתשובה:


ביאור המילות

היציאה הוא הפך הביאה שאמר באה הצפירה, והיום הוא אחר הבקר, שבהיות נכון היום כבר יצאה הצפירה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"החמס" עצמו "קם" להיות "למטה רשע" שעון החמס שעשו הוא עומד ליסרם ולענשם, עד שלא ישאר שארית "לא מהם ולא מהמונם" ובכ"ז "ולא נוה בהם" אין בהם איש ינהה לבבו לשוב בתשובה:


ביאור המילות

"לא מהם", ר"ל לא נמצא מהם, פירוש שכלו כולם, וגם לא נמצא שארית מהמון העם שלהם שהם הפחותים (כנ"ל ה' ז'):

"ולא מהמהם", שרשו המה במשקל יפה קשה, ר"ל אף לא נשאר דבר מהמיתם:
"ולא נה בהם", מלשון וינהו כל בית ישראל אחרי ה', או מלשון נהי, אין אחד שימשך אחר ה', או שישא נהי על הצרות האלה וישוב בתשובה:
 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בא העת" אשר "הקונה אל ישמח" בעבור שהתעשר, "והמוכר" אין צריך "להתאבל" כמו שיבאר בפסוק שאח"ז מפני שילכו כולם בגולה. ומדוע בא העת הזאת? משיב כי "חרון על כל המונה" מפני עונותיהם:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי" מבאר מדוע המוכר אל יתאבל כי לא יפסיד במה שמכר כי בל"ז "המוכר לא ישוב אל הממכר", כי תהיה הארץ שממה, אבל עוד ירויח במה שמכר כי עי"ז "עוד חייתם בחיים" שע"י שמכר שדהו ויצא מן הארץ נשאר בחיים, וגם מי שמכר והיה בארץ מדלת העם השאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים, אבל את בעלי השדות והעשירים הכה בחרב, "כי חזון" הנבואה שנבאו הנביאים "על כל המונה" החזון הזה "לא ישוב" אחור, ובוא יבא עליהם, ומהו החזון? "איש ואיש", אשר "בעונו חייתו" שנפשו נקשרה בעונו, שחי חיי העון והפשע, "לא יתחזקו" לקראת האויב. (גם יל"פ שאומר "הלא חזון" וחזות קשה נבאו "על כל המונה" ומדוע "לא ישוב" כל איש מדרכו הרעה, והלא כל "איש חייתו" תלוי בעונו שע"י עונו יאבד חייו, ומדוע לא יתחזקו לשוב בתשובה?):


ביאור המילות

"חיתם", נפשם, כמו וחיתם בקדשים (איוב ל"ו):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תקעו" הלא כבר "תקעו בשופר והכינו הכל" לקראת האויב, ומדוע אין איש הולך למלחמה? למה יתחבאו בבתיהם? משיב, "כי חרוני אל כל המונה" ואנכי הסבותי את כלי המלחמה אשר בידם:


ביאור המילות

"בתקוע", כן נקרא השופר, לפי שתוקעים בו:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"החרב", שואל למה לא ילכו למלחמה, הלא הגם שהחרב בחוץ, הלא גם "בבית הדבר והרעב" ומה ירויחו בשבתם בית, והלא טובים חללי חרב מחללי רעב, והגם "שאשר בשדה בחרב ימות", הלא גם "אשר בעיר רעב ודבר יאכלנו" וטוב יותר שימותו מות גבורים?:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ופלטו", גם "פליטיהם אשר יפלטו" הן הם "היו על ההרים כיונים המצוים בגאיות" ובקעות שאין רגילים בהרים, ועי"כ "כולם הומות", שואל מדוע היה זה? משיב "איש בעונו" שכ"ז היה ע"י עונותיהם:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל" אינם יכולים להלחם כי "כל הידים תרפינה", ולא לברוח כי "כל ברכים תלכנה מים":


ביאור המילות

"תלכנה מים", כמו מים יתהלכו למו, או יזיעו מים מרוב הפחד:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וחגרו שקים" לקונן על רוע מעשיהם, "וכסתה אותם פלצות" על ידי הפורעניות, "ואל כל פנים בושה" בעבור עונותיהם, "ובכל ראשיהם קרחה" לאבל על הפורעניות:


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כספם בחוצות ישליכו" כי לא יוכלו לשאתו בגולה, וגם "זהבם" שלא ישליכו אותו "לנדה יהיה" שמי שימצא אצלו זהב יהרג, ומבאר כי "כספם וזהבם לא יוכל להצילם" מן האויב, וגם לא יסיר מהם הרעב כי "נפשם לא ישבעו" על ידו, ואף "מעיהם לא ימלאו" שהוא פחות מן השביעה, ומבאר הטעם "כי מכשול עונם היה" שע"י רוב הזהב והכסף נכשלו בעונות כמ"ש וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל:


ביאור המילות

"נפשם לא ישבעו", שביעת נפש היא יותר ממליאת בטן ומעים, שימלא בטנו גם בדברים בלתי ערבים לו, ונפשו לא תשבע במו, ואמר צדיק אוכל לשובע נפשו, ובטן רשעים תחסר, שלא לבד שלא תשבע נפשם כי גם לא ימלאו בטנם:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וצבי" מבאר איך חטאו ע"י הזהב, שזה היה בשתי ענינים,

  • א) "שצבי" עדיו של הזהב זאת "שמו" להם "לגאון" ותפארת, שכל גאונם היה ע"י צבי עדיו, ע"י חמדת הזהב ועדי עדיים,
  • ב) כי "צלמי תועבותם ושקוציהם עשו בו" בהזהב שעשו ממנו ע"ז, "על כן נתתיו להם לנדה" מדה כנגד מדה:


ביאור המילות

"וצבי עדיו", החמדה של תכשיטיו של הזהב, שמו לגאון, שגאון נעלה מן צבי כמ"ש (ישעיה ד' ב') עיי"ש בהערה:

" וצלמי תועבותם שקוציהם עשו בו", חסר ו' ושקוציהם, ר"ל וצלמי שקוציהם, וע"ד המליצה, הצלמים הם עשו בו את שקוציהם, כי עובדי ע"ז היו מהבילים שהצלמים ישמשו בזהב וכסף שנודרים להם לעשות בם מאויי לבם ושקוציהם, כי היו מיחסים להצלמים תאוות וחפצים ואהבת זהב וכסף ועשות נבלות בעזרת הזהב כמו בני אדם כידוע בספורי הבלי (המיטאלאגיע) ושירי היונים, והיו נודרים כסף וזהב להצלמים להפיק מהם רצון. וכמו שנדרוהו לנדה שהוא הע"ז, כן נתתיו להם לנדה. ועז"א וחללוהו שיוציאוהו לחול כי מה שנדרו לע"ז היה בעיניהם קדש:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונתתיו", שיבואו זרים על ארצם ויבוזו את הכסף, ויש הבדל בין "בז ושלל" שהנשאר אחר שנפלו הבעלים במלחמה נקרא שלל, ומה שהאויב בוזז ולוקח ביד חזקה נקרא בז, "הזרים" יבואו "ויבוזו" את כספם, "והשלל" הנשאר שלא יבוזו זרים "יקחו רשעי הארץ, וחללוהו" ובזה יחללו הגאון והעדי הזה (כמו וחללו יפעתך לקמן כ"ח):


ביאור המילות

"לבז", לשלל. השלל הוא הנשאר אחר המלחמה, ואם בוזזים אותו אנשי החיל איש לו, נקרא בז, כמ"ש (ישעיה ח' ב'), ופה מה שישאר ולא יבוזו הזרים הוא השלל, ויקחוהו רשעי הארץ:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והסבתי", חשב כסדר, תחלה חשב מה שהיה בסוף ימי המצור, כמ"ש תקעו בתקוע, החרב בחוץ וכו', ואח"כ חשב מה שהיה עת נבקעה העיר וברח צדקיהו וחילו, ועז"א ופלטו פליטיהם וכו', ואח"כ כספם בחוצות ישליכו, כי האויבים בזזו הכל, וזה היה בחדש הרביעי, ואח"כ "והסבותי פני מהם" שנדדה השכינה מן ההיכל, "וחללו את צפוני" שיחללו בית קה"ק "ובאו בה פריצים" לקחת כלי המקדש "וחללוהו" ויוציאום לחולין כמ"ש חז"ל בעבודה זרה שכיון שבאו בה פריצים יצאו מקדושתם:


ביאור המילות

"צפוני", דבר שאין העין יכול לראות, הארון ובית קה"ק והשכינה, ועז"א מלת בה, וכן וחללוה, בלשון נקבה, על שכינת הכבוד:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עשה הרתוק", אח"כ יעשו שלשלאות להוציא הנשארים אל הגולה, "כי מלאה הארץ משפט דמים" שהרצח היה מצוי בארץ, "והעיר" ירושלים שלא היה שם רצח מ"מ "מלאה חמס" עד שנתחייבו כליה בעבור רצח וחמס:


ביאור המילות

"הרתוק", שלשלת כפולה, ועז"א רתקו בזקים (נחום ג') זקים כפולים ומשולשים:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והבאתי" אחר שיגלו אביא "הרעים" והפחותים מכל "הגוים" והם "יירשו את בתיהם" ויתישבו בארץ, "והשבתי גאון עזים" שיושבתו מלכיהם ושריהם וכן תופסק הכהונה, ועז"א "ונחלו מקדשיהם" כי היו נוהגים כמנהג עע"ז שהכהנים היו מקדשים את העם שכל שנגע בהם היו קדוש כמ"ש (לקמן מ"ד) ולא יקדשו את העם בבגדיהם, ושם (מ"ו כ') לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם, כמ"ש אל תגש בי כי קדשתיך (ישעיה ס"ה) המקדשים האלה עתה יתחלל קדושתם:


ביאור המילות

"ונחלו", מענין חילול, והיה ראוי לכתוב ונחלו, כמו ונסבו בדגש, והוקל וכן ונחלת בך (רד"ק), וכן הוקל הדגש במלת מקדשיהם:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קפדה בא", לעומת מ"ש עשה הרתוק שכולל ג"כ שלשלאות של קשר הסבות של הרעות, אמר כי בא הקפדה שהוא קשר השלשלת הזאת, שיהיו החוליות והפרקים קשורים אחד באחד, רעה ברעה חברתה, עד שאם "יבקשו שלום ואין", כי.


ביאור המילות

"קפדה", וחברו קפדתי כאורג חיי (ישעיה ל"ח י"ב), ופירשתי שם מענין קשירת וכריכת הרתוק:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הוה על הוה תבא", שלא יהיה שלשלת הרעות בדרך הטבע שיבואו הסבות והמסובבים זה אח"ז, רק הרע ההוה ומתחדש יבא על חברו, זה על זה לא זה אחר זה כמנהג העולם, וכן "השמועה תהיה אל שמועה", עת ישמעו צרה מתרגשת ישמעו תיכף שמועה מצרה אחרת, ובקשו ואז יתחילו "לבקש חזון מנביא", תחת שעד עתה לא שמעו לדברי הנביאים, "ותורה" שעורו "(ובקשו) תורה (אשר) תאבד מכהן, (ובקשו) עצה (אשר) תאבד מזקנים" ר"ל שאחר שלא ימצאו חזון יתחילו לבקש עצת התורה שהיא אחר החזון, ואח"כ יבקשו עכ"פ עצה מזקנים שייעצו אותם ע"פ שכלם כי הזקנים בחנו תולדות הימים, וגם התורה והעצה תאבד אז, וגם לא יוכלו לסמוך על הנהגת המנהיגים אותם, כי.


ביאור המילות

"הוה", דבר ההוה ומתחדש ובא על השבר המתהוה פתאום, מלת ובקשו נמשך לכל המאמר, ובקשו תורה אשר תאבד מכהן:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"המלך יתאבל" כי תופסק מלכותו, וגם "הנשיא" שמינה נבוכדנצר עליהם "ילבש שממה" לבוש הנשיאות שלו תהיה השממה כי כל הארץ שממה תהיה, ועי"כ "ידי עם הארץ תבהלנה" ולא ידעו מה לעשות, "מדרכם אעשה אותם" כל זה יהיה כפי מדת דרכם הרע, "ואשפטם במשפטיהם" כפי המשפט הראוי להם בדין ובמשפט מדה כנגד מדה עד שיכירו "וידעו כי אני ה'":


ביאור המילות

"מדרכם אעשה אותם", מלת אותם תחת אתם. ויל"פ שר"ל על צד המליצה יעשה אותם בריה חדשה, דהיינו שינוי צורתם ומלכותם מן השלימות אל הפחיתות, והחומר שממנו יעשה הכלי הגרוע הזה יהיה מדרכם הרע, ר"ל כי חומר הרע אין נמצא אצל ה' לעשות ממנו דבר רק האדם יכינהו במעשיו הרעים: