"ויהי בשנה הששית", הנה בשנה החמישית ברביעי בחמשה בחדש ראה המראה הראשונה, ואחר שבעה ימים צוה לו לשכב על צדו ת"ל יום, ומוכרח שאותה שנה מעוברת היתה, ואחר שכלו הת"ל יום ישב בביתו, כמ"ש (ג' כ"ו) ולשונך אדביק אל חכך וכו' ובדברי אותך אפתח את פיך וכו':
"ואראה", במראה הראשונה השיג תחלה מראה החיות ואח"כ את האופנים ואח"כ את הכסא ואח"כ את החשמל, ועתה השיג בהפך תחלה את החשמל, ואח"כ את הכסא (לקמן י' א') ואח"כ את האופנים (שם ט') ואח"כ את החיות (שם י"ד), וגם שעתה השיג פנימיות החשמל ותחלה לא השיג רק הבית אשר לה סביב כמש"ש פ' כ"ז והוא ע"פ מ"ש והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, שתחלה יעלו במעלות הסולם מלמטה למעלה מן המאוחר אל הקודם, ואח"ז ירדו בהשגתם מן הקודם אל המאוחר:
"וישלח" ראה במראה הנבואה "שה' שלח תבנית יד ויביאהו במראה ירושלימה, אל פתח שער" וכו' "אשר שם מושב סמל הקנאה", לא מצאנו שהעמידו צלם בהיכל אחרי מנשה, שהוא לבדו העמיד סמל בבית ה', וחטא הזה היה שמור עדיין ולא נמחל כי לא עשו עליו תשובה שלמה, כמו שכתבתי (ירמיהו ט"ו, מ"ב כ"ג), והנה המינים היו אומרים שיש פועל טוב ופועל רע ויחסו צד צפון למושב פועל הרע, והביאו את הקרבנות לרצות כעסו וחמתו של סמל הקנאה, וה' צוה לשחוט את הקרבנות על ירך המזבח צפונה לפני ה' בעל הרחמים, וזובח לאלהים יחרם, וכמו שכתב בספרא (ויקרא פ"ב) שנאמר בכל מקום קרבן לה' שלא ליתן פתחון פה למינים, וכמ"ש בס' התורה והמצוה (שם ס' י"ד), ומנשה העמיד שם סמל הקנאה, והיו נמשכים עוד אחרי דעותיו ומכונים במחשבתם אל סמל הקנאה, אשר בצפון לרצותו בקרבנות הנקרבים, וא"ל ה' שסמל הקנאה הזה הוא מקנא את ה', שעל ידו מקנא ה' הפועל טוב לעשות בם שפטים, ונראה החשמל מתוך האש להורות כי באש ה' נשפט:
ביאור המילות
"פתח שער הפנימית. שער החצר הפנימית", (וחסר המתואר כמו ומאכלו בריאה, כי חמודות אתה), והיא העזרה שהיא פנימית נגד הר הבית כמ"ש (מ"א ו') ויבן את החצר הפנימית:
"הרואה אתה" ר"ל שהתועבות שהם עושים פה, "הם עושים כדי לרחקה מעל מקדשי" כדי שיתרחק פועל הרע ולתכלית זה עבודתם פה להרחיק הקנאה, ובזה הם מרחיקים את ה' באמת, "ועוד תשוב תראה תועבות גדולות" שהם עושים לתכליות אחרות להריק עליהם הטוב והשפע מן המערכת לפי דעתם:
"ויאמר אלי", מציין שדור הזה עשו במחשך מעשיהם ועבדו ע"ז בסתר, וה' גלה לו סתריהם כאילו חתר במחתרת ומצא הפתח לראות את מעשיהם, וע"ז המליץ לא במחתרת מצאתים (ירמיה ב') כי נדמה להם שהנביא חותר לדעת מצפוניהם:
"הראית" מה שכ"א עושה בביתו בסתר, בחשבם "שה' עזב את הארץ" בידי המערכה ואינו רואה ומשגיח, ולכן יעבדו גלולים להפיק רצון משרי המערכה וצבאות מערכת השמים:
ביאור המילות
"בחדרי משכיתו", שם שכה בא על הבנת הלב וכח הדמיון דברים הגיונים בדרך הציור, והיו רגילים להגביל לזה ציורים גשמיים, אבן משכית, חדרי משכית, ר"ל מצויירים בתמונות מגבילות אל הרוחניות:
"פתח שער" פירש"י בתאים הצפונים של העזרה, "והנה" וכו' "מבכות את התמוז", פירש במורה שמצא בספרי הצאב"א שהיה איש מנביאי ע"ז שמו תמוז וקרא למלך אחד לעבוד לכוכבי לכת ולמזלות וצוה להרגו במיתה משונה, ובליל מותו התקבצו כל הצלמים מכל קצות הארץ אל היכל בבל לצלם הזהב שהוא צלם השמש וספדו על התמוז, והיה זה להם לחק לבכות בא' בתמוז על מות הנביא התמוז, וגם שהראה לו עבודת המלך שהיה ג"כ לשמש שחממו הצלם באש ותמוז לשון חימום בארמי ונותנים בניהם על הצלם והם בוכות לקול ילדיהן:
"ויבא אתי אל חצר בית ה' הפנימית", שהוא פתח ההיכל, "והנה אחריהם אל היכל ה'", כי ה' צוה שיהיה פתח בהמ"ק במזרח וקדש הקדשים במערב להשתחוות לצד מערב לבטל דעות עובדי השמש המשתחוים למזרח, והם הפכו פניהם למזרח אל עבודת השמש ואחוריהם אל היכל ה', וזה התועבה היותר גדולה שעזבו את ה' לגמרי נזורו אחור. ומלת "משתחויתם" מורכב מהשתחויה והשחתה שמשחיתים דרכם קדמה כי עבודת השמש היה בו גם עבודת הפעור והזנות להשחית:
"ויאמר הנקל לבית יהודה", ר"ל גם חטא זה נקל לערכם כי הוסיפו לחטא גם בין אדם לחבירו במה "שמלאו הארץ חמס וישובו להכעיסני" ביתר עברות, "והנם שלחים", חוץ מזה הם הורגים זה בזה באף ובחמה, כמו שיתבאר (בס' כ"א) שרוב ההרוגים ביניהם היה מה שהרגו זה את זה בימי המצור שהיה ביניהם שנאה ומלחמה, "ואל אפם" וכעסם הם "שולחים את הזמורה", היינו החרב הזומרת וכורתת כל ענפי היער, ובסי' הבא יפרש הדבר איך זמרו וכרתו איש את אחיו:
ביאור המילות
"הזמורה", מענין וחניתותיהם למזמרות, סכין קטן היה להם בתבנית מזמורה שכורתים בו ענבי הגפן, ובו היו הורגים ודוקרים זא"ז בצנעה:
"אל אפם", ר"ל אל כעסם וקצפם. ויל"פ מלת שלחים מענין דקירה, כמו וישלחו את כתונת הפסים, או מענין חרב, כמו ויעש שלח ומגנים (שהשלח הוא חרב העשוי גם לדקור בו) שהורגים ודוקרים בהזמורה. ונודע שבבית שני היה להם סכינים קצרים שהיו דוקרים בו זא"ז, והיא קרויה זמורה בלשון הנביא:
