"ויהי דבר ה'", אחר ההוצעה הזאת שהודיע להם שהצום אין מועיל כלל לתקן את העבר ולהשיב את חמת ה', ולא יתוקן ענינם רק אם תסור הסבה שבעבורה חרבה ירושלים שהיה על שלא שמעו לדברי הנביאים, בא להעיר אזנם כי יש אפשרות שהבית הזה יהיה עליון ושתשוב אליו השכינה יהיה הקיבוץ הכללי אם יעשו משפט וצדקה:
"קנאתי", ר"ל הגם שקצפתי קצף גדול ואמרתי שלא אשמע כאשר יקראו. הנה התעורר אצלי קנאת ציון, והיה זה אם מצד הקנאה על כבודה הבזוי, שעז"א "קנאתי לציון קנאה גדולה", אם מצד שאני קוצף על הרע שעשו האויבים לה בעבר, ועז"א "חמה גדולה קנאתי לה", החמה על האויבים ועל רוע מעשיהם:
ביאור המילות
"קנאתי לציון". קנאה שאחריו למ"ד היינו שקנא בשבילו, כמו המקנא אתה לי, והוא פעל עבר כפשוטו, והחמה הוא בשביל הרע שעשו כמ"ש בישעיה סי' נ"ט, בהבדל בין קנאה ונקמה:
"כה" ולכן "כה אמר ה' שבתי אל ציון", דעתי לשוב אל ציון שתהיה שכינתי קבועה שם כמקדם, וגם "ושכנתי בתוך ירושלם" בין העם, שתהיה שכינתי בתוכם ושתשוב אליהם הנבואה והקדושה וכל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם, אבל זה תלוי בתנאי אם "ונקראה ירושלם עיר האמת", ע"י שיעשו שם משפט אמת בין אדם לחברו וגם שידברו אמת באמונה, ואם יקרא "הר ה' צבאות הר הקדש", ע"י שכהניה יהיו קדושים לאלהיהם, וכבר הזכרנו (למעלה ז' ג') בשם הרי"א שישראל פחדו אז שישובו ויגלו בגולה והיה זה מפני ז' דברים ובא פה להסיר החששות אחת אחת, כמו שבאר הרב, שעל החשש הראשון שיראו מפני שראו שלא שבה השכינה בבית שני, אמר שיש אפשרות שישיב שכינתו לציון אם ייטיבו מעשיהם לעשות אמת ולהתהלך בקדש:
ביאור המילות
"ציון וירושלים". ציון מציין מקום המקודש המקדש והסנהדרין, וירושלים מציין מושב ההמון (כמ"ש ישעיה מ"א ובכ"מ):
(ד-ה) "כה אמר ה'", נגד החשש הב' שחששו פן יגלם דריוש שנית מן הארץ, אמר "שעוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם", והבטיח שיהיה השלום גדול כ"כ עד שגם החלשים שהם הזקנים והילדים ימצאו ברחובות קריה בלי פחד:
"כה אמר ה'", אמנם אמר הגם שעתה "יפלא זה בעיני העם", כי לפי הטבע א"א שיצלחו כ"כ אחר שהם תח"י צורריהם וכולם שוטנים אותם, באמת "גם בעיני יפלא" ר"ל לפי מצב של עתה הוא דבר נפלא למעלה מן הטבע, כי כפי הטבע קרוב שלא יתקיימו בארץ זמן רב כי הם מעטים ושפלים, אבל בכ"ז.
"כה אמר ה' הנני מושיע את עמי מארץ מזרח", הם עשרת השבטים שגלו למזרח, "ומארץ מבוא השמש", הם שבט יהודה ובנימן שגלו למערב, עד שלא לבד שלא יגלו אלה שהם בא"י כי יתקבצו אליה גם הנדחים בארבע כנפות הארץ:
"והבאתי אותם ואני אהיה להם לאלהים", שאיחד השגחתי עליהם, אבל יש בזה תנאי "באמת ובצדקה", אם יעשו אמת בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום, אז יהיה כ"ז, אבל אם לא יהיו לי לעם באמת ובצדקה גם בעיני יפלא מלעשות זאת, כי זה לא יוכל להיות ע"י הטבע רק בדרך הפלא, והנפלאות לא יחולו רק אם יזכו לזה עפ"י מעשיהם, ובזה הסיר גם החשש הג' שיראו מפני שראו שלא שבו הגולים לארצם אמר כי יש אפשריות גם לזה אם ייטיבו מעשיהם:
"כה אמר ה' צבאות", עתה בא להסיר מלבם חשש הרביעי מה שהתיראו מפני שראו הארץ נתקללה ועדין לא שבה לאיתנה, ע"ז אמר "תחזקנה ידיכם השומעים" וכו', כי כבר נבא חגי ע"ז בעת שיסדו את הבית והבטיח להם שמן היום שהוסד הבית תופסק הקללה שהיה עד הזמן הזה, ואמר להם שמזה ידעו שהגיע זמן הבנין ושלכן חל עליהם קללה עד עתה על שעכבו את הבנין, ועז"א "תחזקנה ידיכם השומעים בימים האלה" (כי נבואת חגי היתה שתי שנים קדם נבואה זו), "מפי הנביאים" ר"ל חגי והנביאים שעמו, אז הגידו הנביאים "אשר ביום יוסד בית ה' צבאות" הגיע זמן "ההיכל להבנות", והם הביאו ראיה לזה.
"כי לפני הימים ההם שכר האדם לא נהיה", כמ"ש חגי א' שימו לבבכם על דרכיכם זרעתם הרבה והבא וכו' והמשתכר משתכר אל צרור נקוב (כמ"ש שם פ' ה' י"ב, וס"ב פ' ט"ו-כ'), "ושכר הבהמה איננה" במציאות כלל, ומפרש מדוע שכר הבהמה "איננה כי ליוצא ולבא אין שלום מן הצר", וא"א להשכיר הבהמות לרכיבה ולמשא חוץ לעיר או לעבודה בשדה, כי א"א לצאת מן העיר כלל, ומ"ש שכר האדם לא נהיה מפרש כי "ואשלח את כל האדם איש ברעהו" ומי שמשתכר איזה דבר גוזלים אותו ממנו:
"ועתה לא כימים הראשונים אני", שהקללה שהיה עד עתה היה מפני קצפי עליהם, ועתה נשתנה רצוני עליהם לטובה ויופסק הצר מבחוץ ומשלחת האויבים בפנים, ויהיה שלום בארץ:
"כי זרע השלום" ר"ל והשלום הזה יהיה הזרע המועיל גם אל פרי העץ והאדמה, עד שהארץ תענה את הדגן והתירוש והיצהר והשמים יענו את הארץ ויתנו טלם ואני אענה את השמים על ידי השלום, "והנחלתי את שארית העם" שזה ישאר להם לנחלה ויתקיים בידה:
"והיה", ונגד החשש החמישי מה שהתיראו מפני שהם בזוים ושפלים בגוים, אמר כי עתה "כן אושיע אתכם" ועי"ז "והייתם ברכה", ולכן "תחזקנה ידיכם" ואל תרפו מן הבנין:
"כי כה אמר ה'", ר"ל ואם תשאל איך ישתנה הקב"ה מלא רוצה לרוצה, כמ"ש לא כימים הראשונים אני, והלא אין אצלו שינוי רצון? ע"ז משיב "כאשר זממתי להרע לכם ולא נחמתי", ר"ל כי בכל עת שיגזור ה' גזרה רעה על ישראל קשור עמה חרטה והתנחמות, ר"ל שה' חושב שע"י הגזרה ישובו בתשובה וייטיבו מעשיהם ואז ינחם על הרעה ולא יביאנה, וא"כ בשעה שחושב להרע הוא מתנחם תיכף ואינו רוצה שיביא הרע רק שלא יביאנה, אבל בעת שהרעה היא לתכלית טובה לכלא פשע ולהתם חטאת ולהטיב אחריתם ע"י הרעה, אז אינו מתנחם בעת הגזרה רק גוזר בהחלט, וכמ"ש (ירמיה ד') על כי דברתי זמותי ולא נחמתי, עיין מה שפרשתי שם, עפ"ז אמר שבעת שזממתי להרע לכם ע"י שהקציפו אבותיכם לא נחמתי, ומבאר הטעם כי.
"כן שבתי זממתי בימים האלה להטיב את ירושלם", שהיה הרעה הכנה אל הטובה, שע"י הגלות רצתה הארץ את שבתותיה וגם נרצה עונם והיו מוכנים אל התשועה ביתר שאת, וכיון שהיה הרעה לתכלית טובה לא היה קשור עמה התנחמות, ולכן "אל תיראו", כי עתה נתמרקו העונות ואתם מוכנים אל התשועות והנחמות, רק.
"אלה הדברים אשר תעשו", שבזה תהיו מוכנים אל התשועה האמתית, "דברו אמת איש את רעהו", כי הנביא ראה שחורבן בית השני היה בעון שנאת חנם, וגם שראה בחזיונו את המגלה עפה שיצאה להענישם בעבור שבועת שקר, ושתים נשים שנשאו את האיפה שהם חנופה וגסות הרוח שהיה ביניהם ולכן גלו שנית כנ"ל, ולכן הזהירם שיחדלו מדברים האלה שיגרמו את החורבן שנית:
"כה אמר ה'", עתה שב אל התחלת דבריו שבא הדבור בעבור השאלה ששאלו אם יצומו בחדש החמישי, ואחר שהציע להם שהכל תלוי במעשיהם אם ישובו בתשובה, א"כ אמר ה' "שצום הרביעי והחמישי" וכו' "יהיה לששון ולשמחה" בתנאי אם "האמת והשלום אהבו", שאז תהיה גאולה שלימה ויחדלו דברי הצומות וזעקתם:
"כה אמר ה'", עתה נבא להם מה שיהיה באחרית הימים שכל העמים יכירו את האמונה האמתית, וזה יהיה בשתי מדרגות, שקרוב לזמן הגאולה יכירו כל העמים, איש איש לפי אמונתו שירושלים היא עיר הקדש, וילכו לשם להתפלל לה', כמו שהוא במשך זמן שהתפשטו האמונות בעולם, שבין הנוצרים לפי אמונתם ובין הישמעאלים לפי אמונתם מחזיקים את ירושלים לעיר אלהים והולכים שמה להתפלל, ונבא שקרוב לזמן הגאולה ילכו כל העמים לירושלים וגם יתחילו "לבקש שם את ה' צבאות", היינו לדרוש ולחקור על פנות האמונה, שהגם שבני ישראל יהיו עדיין שפלים בעיניהם ולא ידרשו מאתם על אמונתם, בכ"ז ידרשו הדבר בירושלים, וז"ש "עוד אשר יבואו עמים ויושבי ערים רבות":
"והלכו יושבי עיר אחת אל יושבי עיר אחרת" ויזמינו א"ע "לאמר נלכה הלוך לחלות את פני ה'" שילכו שמה להתפלל, ואח"כ ילכו "לבקש את ה'" ולבקש פנות האמונה מה שנוגע באמונות האלהות, וכולם יהיו נכונים ללכת עד שישיבו להם "אלכה גם אני":
ביאור המילות
"לחלות, ולבקש". החילוי הוא לרצותו בתפלה, והבקשה תפול גם על הדרישה והעיון לדעת אותו, כמו והיה כל מבקש ה' יצא אל מחוץ למחנה:
"ובאו", והדבר יתרבה כ"כ "עד שיבואו עמים רבים וגוים עצומים" לא ערים יחידים, ויהיה עקר ביאתם "לבקש את ה'" היינו לדרוש בירושלים על פנות האמונה האמתית ולהתפלל ג"כ שם לפני ה', וכ"ז יהיה קודם זמן הגאולה שישראל יהיו עדיין בזויים בעיניהם רק ירושלים תתנשא מאד בעיניהם, כמו שהיעוד הזה נתקיים עתה בכל פרטיו, שכל העמים יסעו לירושלים המונים המונים לדרוש את ה' ולהתפלל שם:
ביאור המילות
"עמים רבים וגוים עצומים". עמים מציין אומות שיש להם מלך, וגוים מציין הרבוי, כמ"ש ישעיה א' ד':
"כה אמר ה'", עתה מודיע ענין אחר מה שיהיה באחרית הימים שיתחילו להכיר אמונת ישראל ותורתם ויאמינו בתורת ה' כי קדושה היא, ואז לא לירושלים ילכו לדרוש שם את האמונה רק הישמעאלים יכירו אמתת דת ישראל, ואז לא ילכו עוד עיר אחת אל אחת ומשם לירושלים לדרוש את ה', רק הישמעאלים ידרשו את האמונה האמתית מפי ישראל ויכירו שאלהים עם ישראל, "ויחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי", ר"ל אם יראו ציצית בכנף בגדו שמזה יכירו שהוא יהודי (והציצית מורים על זכירת המצות וגם על השראת השכינה בישראל כמ"ש תכלת דומה לים וכו' ורקיע דומה לכסא הכבוד), "לאמר נלכה עמכם", לא ילכו לירושלים רק ילכו עם היהודי ללמוד דתו ואמונתו באשר ידעו שאלהים עם ישראל, אמר להם שבעת ההיא אשר יהיה זאת אז לא יהיה עוד כמו שהיה עד הנה שהיה דבר ה' במקום מיוחד בירושלים או בא"י, כי אז:
