מלבי"ם על הושע יב טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


"הכעיס אפרים תמרורים", בתשובות האלה שהם דברי לצנות היורדים חדרי בטן, הכעיסו את המוכיחים ולעגו עליהם בדברי תמרורים אלה, "ודמיו". שיעור הכתוב, "אדוניו! דמיו עליו יטוש וחרפתו ישיב לו", כי הם הרגו את המלכים בעבור חטא ע"ז שעבדו, כמו שהרגו את בית ירבעם ובית אחאב ויתר מלכים בחטא זה, ואחר שהרגוהו שבו הם בעצמם להחזיק בעבודת הבעל והעגלים, וא"כ הלא הרגוהו ברצח ובחנם, עפ"ז יצייר המליץ, כאילו "אדוניו" שהוא המלך הנרצח עמד מקברו "ונוטש עליו את דמיו", שמשליך את דמו הנשפך בחנם על העם שרצחוהו, "וישיב לו את חרפתו" החרפה שחרפוהו בעת רצחוהו על שעבד ע"ז, ישיב לו עתה את החרפה אל חיקו ויחרף אותו, ומעתה יספר הדברים שידבר אליו אדוניו הנרצח:


ביאור המילות

"תמרורים". כעס רע ומר:

"יטוש". מענין ויטוש על מחנה שיניח דמיו עליו, ושם אדוניו הוא נושא המאמר כולו:

 

<< · מלבי"ם על הושע · יב טו · >>


דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.