מלבי"ם על דברים יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יב:


<< · התורה והמצוה על דברים · יב · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


א.

אלה החקים והמשפטים . הגם ששם חוקים מיוסד על מצות שאין להם טעם, פי' חז"ל בכמה מקומות שחוקים הם המדרשות, וכבר ביארתי זה היטב ב"התורה והמצוה" (אחרי קלז) .

וכן מ"ש אשר תשמרון זה משנה, התבאר שם, עיי"ש.

וממה שכתב בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך - מדבר ממצות שנוהגות בארץ לבד. ומוסיף - שיש מצות שאתם מחויבים בהם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה; שבודאי אין פירושו על האדמה שבא"י, שאם כן היה לו לומר אשר אתם חיים עליה. רק פירושו - בכל מקום, אף בחוץ לארץ. וע"ז מביא הדוגמא אבד תאבדון שהוא חובת הגוף ונוהג בכל מקום, והוא הדין כל חובת הגוף. וכל ברייתא זו מובא בקדושין לז ובספרי עקב מד .

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)



ב.

אבד תאבדון את כל המקומות וגו' . כל מקום שכפל המקור (=אבד) על הפעל (= תאבדון), מורה על התמדת הפעולה [ איילת השחר כלל ל"ח ], שאם החליפה יקצץ שנית.

ומה שכתב אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם - והם מחויבים לבער עבודה זרה בכל מקום, כנזכר לעיל ראה א , רוצה לומר ששם היו שטופים יותר בעבודה זרה. וגם רומז שתקחו מוסר, ממה שאתם יורשים אותם בעבור זה שעבדו עבודה זרה. וכשלא תבערו עבודה זרה יבואו אחרים ויירשו אתכם.

ג.

על ההרים הרמים . מבואר שההרים עצמם אין נעשים עבודה זרה. אמנם במה שכתוב תחת כל עץ רענן , והעץ נעשה בעצמו ע"ז. { לר"ע כשנטעו בתחלה לכך כמו שכתב ואשריהם תשרפון באש , ולר' יוסי הגלילי אפילו נטעו ואח"כ עבדו; מפני שיש בו תפיסת (=מעשה)ידי אדם. }פירוש ר"ע לר' יוסי הגלילי שבא רק לציין המקום ששם דרך להעמיד עכו"ם.

[בז"א נתקשה בגרסת הספרים והגיה "ולא עץ רענן אלהיהם" - מכל מקום אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, כלשון המשנה ע"ז (דף מה). ואין צריך כי יל"פ (=יש לפרש) שמה שכתוב ולא עץ רענן אלהיהם הוא בתמיה, וכי לא עץ רענן אלהיהם?! ויותר טוב למחקו].

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)



ד.

ונתצתם , היינו מזבח שבנאו בתלוש, דמחובר לא נאסר; וכן מצבה.

וראוי להגיה "זו מצבה שהיתה חצובה ועבדה לע"ז". אמנם באשרה מפרש, שמה שכתב ואשריהם תשרפון היינו בנטעה מתחילה לעכו"ם שכולה אסורה. ומה שכתב ואשריהם תגדעון מדבר שהיתה נטועה מתחלה והשתחוה, לא שעקרו מותר; ועל זה אמרו לשון גדוע.

[ומה שכתב שהיתה נטועה ועבדה, הגיה הגר"א "וגדעה ופסלה" וכן הגיה במה שכתב "החליף" גרס "גדעה ופסלה והחליף". ואין צריך, דברייתא דפה כשמואל (ע"ז מח) שכן הלכה].

ולפי הסוגיא (דף מה) אתיא כר' יוסי בר"י, ולהסוגיא (דף מח) דאפיך רבנן לר' יוסי בר' יהודה, אתיא כרבנן. ותפס גבי אשרה פסוק פסילי אלהיהם תגדעון משום שמזה למד גם לענין בית, ועקר הפסוק הוא ואשריהם תגדעון (עיין בגמרא דף מה ודף מח).

ה.

ונתצתם . בריתא דפה מביא בע"ז (דף מה) בשם תני רב יוסף, ומקשה "הנח" סלקא דעתך, "שרפה" בעי? אר"ה רדוף ואח"כ שרוף. והוא כמו שכתב ריב"ל גדוע עכו"ם קודם לכבוש א"י, כבוש א"י קודם לבעור עכו"ם. ושם אמר שלרבנן למד זה ממה שכתב ואשריהם תגדעון , ולריב"י למד מן אבד תאבדון.

והספרי למד ( ראה ב ) מן אבד תאבדון שצריך לשרש אחריה, ומן ואשריהם תגדעון למד ( ראה ד ) שגדועו אסור ועקרו מותר. ואם כן יקשה קושית הגמרא שם לריב"י, האי סברא מנא ליה? וצריך לומר שהספרי למד ההבדל בין אשרה שנטעה מתחלה לכך שעקרו אסור, ובין נטעה ואח"כ אבדה, ממה שכתב פסילי אלהיהם תגדעון , שפסילי אלהיהם כולל גם האשרה.

וכמו שבכל סימן ד' לא הביא פסוק ואשריהם תגדעון רק פסילי אלהיהם תגדעון. ונשאר פסוק ואשריהם תגדעון ופה כתיב תשרפון: שתחלה יגדע ואח"כ יכבוש את א"י ואח"כ ישרוף.

וממה שכתב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא [שמלת ההוא רומז על א"י] ממעט חוצה לארץ.

ו.

ואבדתם את שמם . לדעת ר' אליעזר מלמד שצריך לשרש אחריה עד שלא ישאר לה שרש, שבו יזכר שמה. ור"ע סבירא ליה שזה ידעינן מן אבד תאבדון. ומה שכתב ואבדתם את שמם הוא כפשוטו, לשנות שמה לגנאי. ומובא בע"ז (דף מה).

וממה שמובא שם דר' יוסי הגלילי אתיא כריב"י, ור"ע איתיה כר' יוסי הגלילי, נתקשו התוס' שלר' יוסי בר"י בעי קרא ד אבד תאבדון - אבד ואח"כ תאבדון. ומה שכתב שר"ע אליבא דר' יוסי הגלילי קאמר, וליה לא סבירא ליה, הוא דוחק. ולפי זה משמע כסוגיא דדף מח דאפיך דר' יוסי בר"י לרבנן ולשטה זו אתיא לר' יוסי בר"י שמ"ש אבד תאבדון מלמד לעוקר ע"ז שצריך לשרש אחריה, ואתיא דר"ע כרי' יוסי הגלילי ולק"מ.

והנה הרמב"ם תפס כשמואל [כדף מח] וכשיטת רב אשי (שם) דאפיך דר"י בר"י לרבנן, ולענין הלכה פסק כרבנן נגד ר' יוסי בר"י. וא"כ לרבנן מ"ש אבד תאבדון - מלמד אבד ואח"כ תאבדון. וא"כ מ"ש ואבדתם את שמם הוא כר"א שצריך לשרש אחריה.

ובזה תמצא פתרון למה שהתפלאו כולם על הרמב"ם שלא הביא בהלכותיו שצריך לתת לה שם גנאי, כי לשטתו מ"ש ואבדתם את שמם צריך ללמד על שצריך לשרש אחריה כר"א, ודוק היטב.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



ז.

לא תעשון כן לה' א-להיכם . קאי על כל הנאמר - בין עמ"ש ונתצתם ושברתם תשרפון - ומזה למד לא תעשה לנותץ אבן מן העזרות ושורף עצי הקדש; ובין עמ"ש ואבדתם את שמם ומזה למד ל"ת למוחק השם, כמ"ש במכות (דף כ"ב) ובשבת (דף ק"ב). וכן הרמב"ם (פ"ו מהל' יסודי התורה) פסק על שניהם שלוקה.

ואין זה לאו שבכללות, אחר שהאיסורין מפורשים בכתוב. וכמ"ש תוס' במנחות (דף נ"ח) ד"ה אין לוקין, ור"ג אמר שלא היה צריך להזהיר ע"ז, רק כולל דבר מוסר, שלא יגרמו ע"י עונותיהם שיעשה כן למקדשי אל.

ובכ"ז ממ"ש כי אם אל המקום - מבואר שאינו יוצא גם מכלל פשוטו ש לא תעשון כן לה' גם בזה, להעמיד לכם במות ולהקריב לה' בכ"מ - כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וכו' והבאתם שמה . וכמו שפירש ראב"ע ורשב"ם ורש"י בפי' א'.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)



ח.

כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו , בכ"מ קורא מקום המקדש מקום אשר יבחר ה', כי נתודע ע"י נביא שהוא מקום הנבחר. כמ"ש ויבא גד אל דוד וגו' וכן אמר בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו.

ובכ"ז מצאנו שדוד דרש אחרי המקום כמ"ש עד אמצא מקום לה' , ולא המתין עד שבא אליו נביא. ולמד ממ"ש לשכנו תדרוש , ושהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר. וז"ש דרוש ומוצא, למד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר, רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו. ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה.

ט.

אשר יבחר מכל שבטיכם, ובפסוק י"ד אמר אשר יבחר ה' באחד שבטיך . ויש בזה פלוגתא (במגלה דף כו וביומא דף יב), שר' יהודה סבר שירושלים נתחלקה לשבטים, ות"ק שם ס"ל שלא נתחלקה לשבטים.

ונראה שכן סבר ר' שמעון (=שלא נתחלקה) , דהא בתוספתא [דמ"ש פי"ז] אין משכירין בתים בירושלים מפני שאינו שלהם. ר"א בר' שמעון אומר אף לא מיטות. ומסתמא כן ס"ל לר"ש אביו.

עפ"ז פליגי פה ר"י ור"ש במ"ש ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים - שלר"י לשטתו שירושלים נבנה בחלקו של שבט א', ס"ל שיחדו דושנה של יריחו, לשבט שיבנה בהמ"ק בחלקו. ומ"ש ש עלו מעיר התמרים , הוא נאמר על העתיד, שאחר שנבנה הבית נסעו והלכו להם. ור' שמעון לשטתו שירושלים לא נתחלקה לשבטים, ולא נבנה המקדש בחלקו של שבט אחד, אי אפשר לומר כן, דהא נשאר דושנה של יריחו בידם גם אח"כ? וע"כ מפרש שהלכו ליעבץ ללמוד תורה.

ועפ"ז אמר שני תרוצים על סתירת הכתובים: שתי' הראשון הוא לר"ש שס"ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, מ"ש באחד שבטיך מדבר במשכן שילה שהיה בחלקו של שבט מיוחד, ומ"ש מכל שבטיכם מדבר בירשלים שלא נתחלקה לשבטים.

ור' יהודה לשטתו שגם ירושלים נתחלקה לשבטים מתרץ שהכסף היה מכל השבטים והמקום היה משבט א'. וכן אמר בפי' לקמן ( ראה כג ): ר' יהודה אומר כסף מכל שבטיכם בית המקדש משבט א', ובזה מתרץ ג"כ הסתירה שיש בין הכתובים של מלכים וד"ה, כמו שנזכר תירוץ זה בסיפרי [ נשא מב ] (ובזבחים קיח).

י.

לשום את שמו שם. השם בא לפעמים (=במשמעות כללית) על הפרסום והשבח; ובדיוק (=במשמעות מדויקת), מורה על שם העצם. ששם המפורש לא ניתן לאמר רק במקדש, ועז"א בברכת כהנים ושמו את שמי על ב"י . משא"כ מ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי - הם יתר שמותיו. וע' בזה מכלתא (יתרו ו) ובספרי ( נשא קמד ) עי' בפי' שם.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



יא.

ובאת שמה והבאתם שמה . מ"ש ובאת שמה מיותר. ופי' שר"ל שבפעם הראשון שתבא לרגל, צריך אתה להביא עולותיכם וזבחיכם, שכולל של יחיד ושל צבור. כי ממ"ש בסוף אמור אלה מועדי ה' וכו' למדך שמותר להקריבם ברגל, וממ"ש בפ' פינחס אלה תעשו לה' במועדיכם למדינן שהוא חובה.

ועדיין לא ידענו שחובה להביא ברגל ראשון, ועז"א ובאת שמה והבאתם שמה.

ודברי הספרי נמצאים בספרא ( אמור קצ ) ומשם הוגה הגי' בכאן כי גי' הספרים משובשת כמ"ש הגר"א, וכן בא בקיצור בספרי ( פנחס נו ) עיי"ש בפרושי שם ושם.

יב.

עולותיכם , כל מה שחשב (=שאמר) הם דברים שאין נאכלים רק בירושלים [עי מ"ל פי"ד מה' מעה"ק שתמה עמ"ש דשייך עשה ובאת שמה ביתר דברים]. וע"כ חשב שני מיני מעשרות שהם ג"כ נאכלים בירושלים.

וכן בכורים למד מן תרומת ידכם, שא"א לומר על תרומה שנאכלת בכ"מ.

אולם לא חשב פה חטאות ואשמות. וי"ל דגמרינן להו מבכור שאינו בא בנדבה, וכן חטאות ואשמות שהן חובה. וז"ש ובכורות בקרך אלו חטאות ואשמות, ר"ל דגמרינן מינה חטאות ואשמות.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)



יג.

ואכלתם שם לפני ה' א-להיכם , כבר בארתי ( צו כו בתורה אור שם), שלפני ה' הנאמר בתורה אין מקומו שוה בכ"מ. שלפעמים יציין קה"ק, ולפעמים יציין את ההיכל, ולפעמים יציין מקום מיוחד מן המזבח, ולפעמים יציין כלל העזרה ולפעמים יציין כלל ירושלים.

ובארתי שם כי בקדושה יש מדרגות מדרגות ויאמר בכ"מ לפני ה' לפי ענינם. ופה אין מקומות האכילה שוים - שבכור ומעשר ומעשר שני ונדרים ונדבות נאכלים בכל העיר, וחטאות ואשמות ושלמי צבור נאכלים בעזרה. ועז"א שמ"ש: לפני ה' – במחיצה, כל אחד במחיצתו.

יד.

ושמחתם , היינו שמחויב להביא שלמי שמחה, שאין שמחה אלא בבשר, כמ"ש ואכלת שלמים ושמחת, כמ"ש בפסחים קט. ואמר אתם ובתיכם - שגם נשים חייבות במצוה זו, ועי' ברמב"ם (חגיגה א) ובראב"ד שם.

ושלמי שמחה אין להם שעור, וכתב הרמב"ם (חגיגה ב יג) שמחויב להרבות בשלמי שמחה לפי עשרו, שעז"א שישמחו בכל משלח ידם, כי תחול הברכה בעסקיהם. ולפי הברכה והעושר יוסיפו להביא שלמי שמחה, ולשמח הלוי והעניים.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)



טו.

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום , התכת הכתוב מוקשה מאד, ויל"פ (=יש לפרש) שמ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין הזמן שמיום ההוא ואילך, כמו שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן , כי משה אמר זה סמוך למיתתו שאז היו נכונים לעבור את הירדן וציין זמן העברתם את הירדן במלת היום , ר"ל מהיום והלאה שפתח כי אתם עוברים את הירדן וכו', אבד תאבדון את כל המקומות וכו', לא תעשון כן לה' א-חלהיכם, כי אם אל המקום אשר יבחר, שכולל ג"כ שבעת שיבחר ה' במקום קבוע בשילה ובית עולמים לא תעשון להקריב במות רק והבאתם עולותיכם. ואז כשיבחר במקום קבוע בשילה ובית עולמים - לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום. ר"ל מהיום ואילך, בבואכם אל הארץ, שאתם עושים איש כל הישר בעיניו להקריב בבמות, יען שלא באתם אל המנוחה, ואתם עוסקים במלחמה; ועברתם את הירדן וישבתם . ר"ל שהיום אתם עוסקים בירושה וישיבה וכבוש האויבים, וא"א לכם לבא אל המשכן ולכן תקריבו בבמות. אבל עת וישבתם בטח, והיה המקום אשר יבחר שמה תביאו וכו', השמר לך פן תעלה עולותיך בכ"מ אשר תראה, שמאז נאסרו הבמות.

ופי' זה עולה כפי הפשט בלי שום דוחק. וזה פי' הא' של הספרי, שעז"א עד שלא באו לשילה, ר"ל שזה מרמז במ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום. ר"ל מהיום והלאה עד שיבחר ה' בשילה.

והדבר אחר מפרש שמ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום מציין המשכן שבמדבר, והוא כפרש"י, וז"ל: לא תעשון מוסב למעלה, על כי אתם עוברים את הירדן וגו'. כשתעברו את הירדן מיד מותרים אתם להקריב בבמה כל י"ד שנה של כיבוש וחלוק. ובבמה לא הקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן שהוא עמכם, והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות. אבל בבמה אין קרב רק הנדר ונדב, וזה - איש כל הישר בעיניו , היינו נו"נ (=נדר ונידב) שמביאים שלא ע"י חובה, רק מצד שישר בעיניכם להביאם.

ולפי' זה במלת פה מציין את המשכן, ובמלת היום מציין זמן ההווה שהוא זמן המדבר. ומלת תעשון נמשך לשתים, ופי' - בזמן שלא באתם אל המנוחה, אז לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים, רק פה במשכן לא בבמה, כי [תעשון] איש כל הישר בעיניו .

וז"ש ד"א אנו מטלטלים את המשכן היום וכו', [וכן מבואר מלשון הגמ' זבחים (קיז עב), א"ק איש הישר בעיניו יעשה מבואר שפי' מלת תעשון נמשך לשתים] ובגי' הילקוט ככל אשר אנחנו עושים , חובה - בבית עולמים, רשות - בבמה.

ד"א לא תעשון צאו ועשו. מכאן אמרו עד שלא הוקם המשכן וכו', כמו שהוא בספרי. שבמ"ש חובה בבית עולמים וכו', מפרש כפי' הראשון - שמ"ש ככל אשר אנחנו פה היום, היינו מהיום ואילך עד משכן שילה; שמקריבים חובה בבית עולמים, אבל רשות מקריבים בבמה. ובד"א מפרש כפי' השני - שמ"ש היום מציין זמן המדבר, ומ"ש לא תעשון בא על היתר הבמות, שעז"א איש כל הישר בעיניו יעשה שעז"א צאו ועשו. והביא ע"ז לשון הספרי, שמ"ש עד שלא הוקם המשכן מפרש כפי' ראשון, והד"א מפרש כפי' השני, ועז"א מכאן אמרו. ר"ל שבשני הפירושים האלה תלוי שני הפירושים שאמרו בספרי. ועי' בז"א מה שהאריך ונדחק והתפלא בזה.

טז.

לר"י מציין רק איש , היינו יחיד. ורק הישר בעיניו, דהיינו נו"נ (=נדרים ונדבות) קרבים בבמת יחיד, אבל בבמת צבור מקריב בין הצבור בין היחיד; ובבמת יחיד - אין הצבור מקריבים כלל.

ולדעת ר"ש גם הצבור לא יקריבו חטאות ואשמות בעת היתר הבמות, ולמד לה ממ"ש ויעשו את הפסח בגלגל [כמ"ש במ' זבים קיח].

וי"ל שתליא בשני הפי' שכתבתי בסי' הקודם ( ראה טו ). ר"י מפרש מ"ש ככל אשר אנחנו עושים פה היום - מציין במלת היום זמן הגלגל. ור"ל מהיום נקריב איש - היינו היחיד יקריב בבמה, כל הישר - היינו נו"נ. ואינו מדבר מן המשכן, שבו אין הבדל בשום זמן. ור"ש מפרש כפי' השני - שבמלת היום מציין זמן משכן שבמדבר.

וכשאמר לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים פה היום - ר"ל ש אנחנו שהם הצבור, מקריבים חטאות ואשמות. ומשנבוא לארץ - אין אנו מקריבים חטאות ואשמות, רק הישר בעיניו - נו"נ לבד. וז"ש ד"א פה היום - רש"א היום אנו מקריבים.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)



יז.

כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. ר"ש מפרש שירושלים נקרא מנוחה, כמ"ש זאת מנוחתי עדי עד, ושילה נקרא נחלה, ופי' - שלא באתם אל המנוחה ואף לא אל הנחלה. ור"י מפרש שירושלים נקרא נחלה, כמ"ש היתה לי נחלתי כאריה ביער ואומר העיט צבוע נחלתי לי [כ"ה בגמ' זבחים קיט].

ומ"ש ליתן היתר בבמה, הוא כמ"ש בגמ' (זבחים קיט): למה חלקן, כדי ליתן היתר בין זל"ז. ונראה שר"י ור"ש אזלי לשטתם למעלה ( ראה ט ), שר"ש ס"ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, וא"א לקראה בשם נחלה; וע"כ קורא שילה בשם נחלה, כי היתה נחלת מטה יוסף. ור"י לשטתו שירושלים נתחלקה לשבטים, ויצדק עליה שם נחלה.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)



יח.

והניח לכם מכל אויביכם... והיה המקום אשר יבחר . פי' חז"ל שהוא אחר הכרתת זרע עמלק שהיה בימי שאול. ואז היה השם שלם והכסא שלם, כמ"ש ו ישב שלמה על כסא ה' למלך. כי מלחמת עמלק הוא אחר שהיה מלך בישראל, כמ"ש כי יד על כס י-ה . והובא בסנהדרין כ.

ומ"ש היו שם שתי מחיצות מחקו הגר"א ומקומו לקמן ( ראה כ ).

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)



יט.

שמה תביאו עולותיכם , כבר נשנה זה למעלה ( ראה יב ) ושם התפרש. רק פה לא אמר נדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם, כי סמך עמ"ש זה למעלה, וכלל זה במ"ש וכל מבחר נדריכם, שמלת כל כולל הכל.

וממ"ש מבחר נדריכם למד שצריך להביא הכל מן המובחר, כמ"ש במנחות פג. ומה שכפל זה שנית - ס"ל לרבי, שראשונה נאמר לענין שילה, והוא כשטת ר' יהודה למעלה ( ראה ט ), שמ"ש מכל שבטיכם – פי' שגבו המעות מכל השבטים דכן ס"ל לרבי בזבחים קטז.

כי לר"ש צ"ל שמ"ש למעלה מכל שבטיכם מדבר בירושלים, ולדידיה למעלה מדבר בירושלים, ופה מדבר משילה. והולך לשטתו שפ' אל המנוחה זו ירושלים ו נחלה זה שילה. וא"כ בא הסדר ירושלים תחלה ואח"כ שילה.

ולרבי שהוא כר' יהודה ש מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים - כן בא הסדר שילה תחלה,.וכבר כתבתי למעלה ( ראה יז ) שכ"א לשטתו עיי"ש.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)



כ.

ושמחתם , התבאר למעלה ( ראה יד ).

ומ"ש לפני ה' – במחיצות, התבאר למעלה ( ראה יג ).

ומ"ש היו שם שתי מחיצות, נדפס בספרי יח ומקומו כאן. ומה שלא אמר זה למעלה (סימן יג), משום דלרבי למעלה מדבר בשילה, ושם קדשים קלים נאכלים בכל הרואה; ולא היה רק מחיצה אחת. ועז"א (שם) במחיצה בלשון יחיד.

כא.

אתם ובניכם . חושב לפי החביבות, וחביב חביב קודם.

ומ"ש והלוי , מוזכר במעשר שני ובמעשר עני ובאכילת שלמי שמחה. ובספרי לקמן (סימן קח) - אין לו חלקו, תן לו מעשר שני. אין לו מעשר שני, תן לו מעשר עני. ו"חלקו" - פי' מעשר ראשון.

ועי' ברמב"ם (חגיגה ב יג) ובגי' הישנה - הלוי הזה לומד, ופי' הראב"ד אם הלוי לומד תורה כמ"ש לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'. והגר"א מחקו.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)



כב.

השמר לך פן תעלה עולותיך. השמר, פן - בא לאזהרה על העלאת חוץ, כמ"ש בזבחים קו.

וממ"ש עולותיך דייק ר"ש ולא עולת כותים. ור' יהודה מחלק בין א"י לח"ל.

ועוד דעת שלישית דעת ר' יוסי ב(זבחים מה) שתמיד אסור. וכמ"ש (שם קטז) אסור לסייען. וכמ"ש הרמב"ם (מעה"ק יט). אבל העכו"ם עצמן אין מוזהרים ע"ז. עמ"ש בספרא ( אחרי פו ) ובזבחים (שם).

כג.

בכל מקום אשר תראה , מוסיף אשר תראה - למעט אם תעשה עפ"י נביא.

ומ"ש כתוב א"א באחד שבטיך התבאר למעלה ( ראה ט ).

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)



כד.

שם תעלה עולותיך, ושם תעשה . ר"ל כל מיני קרבנות, ובא לומר שיהיה בעשה ול"ת.

ועדיין לא ידענו ל"ת ביתר קרבנות. רק שכלל הוא, שכ"מ שמוציא השלילה הקודמת ע"י מלת כי אם - צריך להוציא מה שנאמר בשלילה לא דברים אחרים. ואיך אמר כי אם אל המקום וכו' שם תעשה שהם יתר הקרבנות, והלא בשלילה לא נזכר אלא עולות? מזה מבואר שמ"ש פן תעלה עולותיך אינו שם פרטי לעולות לבד, רק פי' - דברים שאתה מעלה, וכולל כל הקרבנות; ויש בכולם עשה ול"ת.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)



כה.

רק בכל אות נפשך תזבח. אי אפשר לפרש, שר"ל שתוכל לאכול בשר תאוה שהיה אסור במדבר לר' ישמעאל לקמן ( ראה לח ), שזה יאמר אח"ז כי ירחיב ה' את גבולך וכו'. וכן א"א לפרש תאכל בשר קדשים, שהלא כבר אמר שלא יאכלם רק בירושלים. וע"כ פי' חז"ל שמדבר בפסולי המוקדשים, כי כבר למד בספרא ( בחקותי עח ) שמובא בבכורות לז ובכ"מ.

וממ"ש ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', שמדבר בבע"מ, שקדשים שנפל בהם מום קבוע - יפדה אותם ויצאו לחולין. עפ"ז אמר פה השמר לך פן תעלה עולותיך וכו', כי אם במקום אשר יבחר, שם תעלה ותעשה כל הקרבנות. ועז"א רק ר"ל רק אז יוצא מכלל זה, בעת שתזבח בכל אות נפשך. ר"ל שתזבח את העולות והקרבנות לאכלם בשר תאוה בכל שעריך. וזה אם נפל בהם מום קבוע, שאז מצוה לפדותם ולאכול את הבשר בתורת חולין.

ועז"א מילת רק שהוא מוציא מכלל הקודם, שאין לאכול הקרבנות בכ"מ, רק בעת שהותר זה, שהיינו אם נפסלו ע"י מום. וממילא מבואר שמדבר בנפל בהם מום אחר הקדשן. שאם קדם מום קבוע להקדשן - לא חל עליהם שם קרבן כלל לענין שצריך לאכלם בקדש. והוא אמר מילת רק שמוציא שיוכל לשחוט ולאכול קרבנות שחל עליהם תחלה שם קרבן, והיה צריך תחלה לאכלם בקדש.

וממ"ש תזבח, למד שלא הותר רק לזבחם ולאכול בשרם, לא לגזזם ולא לאכול חלבם. וזה רק בנפל בם מום אחר שהוקדשו, לא אם היה בם מום תחילה.

והנה אח"כ אמר כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר. ואמרו חז"ל שלא יאכל בשר אלא לתאבון. כי שם מדבר בחולין שהוא רשות, ובכאן שמדבר מקדשים שנפסלו שמצוה לפדות אותם ולשחטם, אמר דרך צווי - בכל אות נפשך תוכל בשר ; וכמ"ש הרמב"ם (א"מ א י).

והנה בספרא (בחקותי עח), למד למעט מום עובר, ממ"ש אשר לא יקריב ממנה בלשון עתיד. והספרי למד זה מגז"ש, ששעור הכתוב ואכלת בשר בכל שעריך. והוא דומה עם מ"ש בבכור שנפל בו מום קבוע - בשעריך תאכלנו, ורומז שגם פה מדבר במום קבוע.

ומ"ש כברכת ה' א-להיך אשר נתן לך, מלמדנו שלא נטעה. שלא הותר רק (=אלא) לאכול בשרו בעצמו, לא למכור. ועז"א שדומה כשאר דברים שנתן לך ה' בברכתו, שאתה רשאי להרויח בהם, ולעשות בהם סחורה.

וז"ש יכול יהיו אסורים לאחר זביחה וכו', ור"מ - יכול יהיו אסורים בגיזה גם לאחר שחיטה. והוא נכון.

כו.

הטמא והטהור יאכלנו. היל"ל רק הטמא יאכלנו, שזה עיקר החידוש, שלא נאמר שדינו כקדשים שלא יאכלו בטומאת הגוף. רק שא"כ לא נדע שמותר להטהור לאכול עם הטמא בקערה אחת.

ובפסוק (כב) אמר גבי בשר תאוה, הטמא והטהור יחדו יאכלנו הוסיף מלת יחדיו, כי התבאר אצלי שיש הבדל בין מילת יחד ובין מילת יחדיו - שיחדיו מורה ששניהם שוים, ובא ללמד שרק בבשר תאוה יש היתר זה שבה הטמא והטהור הם שוים, לא גבי תרומה שכהן טמא אסור בה. ותרומה טמאה אסורה באכילה ואינם שוים יחדיו.

כז.

יאכלנו כצבי וכאיל , ואצל בשר תאוה (פ' כב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו , וגבי בכור (טו כב) בשעריך תאכלנו וכו' , יחדיו כצבי וכאיל.

וכמ"ש בבכורות לג תלתא צבי ואיל כתיבי. ודרש בספרי, שמ"ש פה כצבי וכאיל ממעט שאינו חייב במתנות. ומ"ש גבי בשר תאוה הצבי ואת האיל ממעט שא"צ ליתן חזה ושוק, כמו שהיו נותנים בזמן איסור בשר תאוה.

ומ"ש ת"ל אך הוא ט"ס, כמו שהראה בספרי (מא), ולא תאמר שהחלב מותר כחלב צבי ואיל. ע"ז השיב שגבי בשר תאוה כתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל [כן גרס בספרי לקמן (סי' כנ"ל]. ושם אאל"פ שהחלב של חולין מותר, דהא כתיב כל חלב שור וכשב ועז ל"ת.

ור"ש ס"ל שמ"ש פה כצבי וכאיל מלמד שקדשים הפסולים כולם דומים ואין להם מחיצות, שעז"א בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל . שמ"ש כצבי וכאיל מפרש מ"ש בכל שעריך.

והדרוש על כצבי וכאיל שגבי בכור לא נמצא בספרי. וי"ל שהוא כדרוש הנמצא במכות (כב): המרביע שור פסולי המקדשים לוקה גוף אחד, ועשאו הכתוב שני גופים. דהיינו שהשור נחשב כשני גופים, ועז"א שם יחדיו כצבי וכאיל , כאלו אמר כצבי וכאיל יחדיו. כי גם על מלת יחדיו דשם אך דרוש מי' בסי' הקודם, ובבכורות (לג) שטה אחרת עי"ש (ועי' שם דף טו ולקמן סימן מא).

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)



כח.

רק הדם לא תאכלו , כבר אמר בספרא ויקרא (פט) וז"ל: ר' יהודה אומר וכו' יכול אף דם פסולי המוקדשים יהיו חייבים עליהם בשני לאוין - ת"ל רק הדם ל"ת, אין בו אלא אזהרה א'.

מתוך שיצא הבכור מכלל פסולי המוקדשין, יכול יהיו חייבים על דמו משום שני לאוין - ת"ל רק את דמו ל"ת - אין בו אלא אזהרה א'.

ובארתי שם שר' יהודה בעל המאמר שם לשטתו, שס"ל שבדם של מוקדשים עובר בשני לאוין, וכן ברייתא זו כר' יהודה. ורש"י בפי' החומש שפי' טעם אחר בזה, הוא לרבנן עיי"ש.

כט.

על הארץ תשפכנו כמים. זה כתוב ג"פ לג' דרושים:

  • מ"ש פה כמים מלמד שדם פסולי המוקדשים מותר בהנאה. סד"א הואיל דאסורים בגיזה ועבודה - דמן ליבעי קבורה; כמ"ש בחולין לו.
  • ומ"ש שנית בבשר תאוה כמים - מלמד שמכשיר את הזרעים. שתחלה כשהיו אסורים בבשר תאוה - לא היה הדם מכשיר דדם קדשים אינו מכשיר, כמ"ש בפסחים טז ובכ"מ.
  • ומ"ש שלישית כמים גבי בכור - למד שאין טעון כסוי. וכמ"ש בחולין פד, א"ל יעקב מינאה לרבא, אימא בהמה בכלל חיה לכסוי, א"ל: עליך א"ק על הארץ תשפכנו כמים .

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)



ל.

לא תוכל לאכל בשעריך . בא לשון זה כ"פ על האזהרה, ר"ל שאין לך יכולת ע"ז, מפני שאי אתה רשאי; הגם שלולא האזהרה היית יכול.

ובא לשון זה לרוב, במקום שבענין אחר יכול לעשות כן.

  • כמו באונס ומוציא שם רע - לא יוכל שלחה כל ימיו, הגם שנשים אחרות יכול לשלחם.
  • ובאבדה - לא תוכל להתעלם, הגם שיש לפעמים מציאות שתוכל להתעלם. כמו אם הוא כהן והאבדה בבה"ק, או שאמר לו אביו היטמא.

ולכן נגד מ"ש שבעת היתר הבמות יוכלו לאכול שלמים בכ"מ, עתה בשעת איסור הבמות - לא תוכל לעשות כן, מפני שאינך רשאי.

לא.

מעשר דגנך ותירשך ויצהרך. היל"ל סתם "מעשרותיך", כמ"ש ב ראה יב וב ראה יט . וע"כ אמר שרצה לרמז על ארבעה מיני מעשרות:

0. [א] מעשר טהור.

1. [ב] מעשר טמא שלא יאכלנו בלא פדיון חוץ לחומה.

2. [ג] לקוח בכסף מעשר. שא"א לאכלו כלל אף ע"י פדיון, כי אינו נפדה חוץ לירושלים.

3. [ד] לקוח בכסף מעשר שנטמא. והוא אסמכתא דהא במכות יג ופ"ק דכריתות, שלכן הזכיר דגנך תירושך ויצהרך, לחייב על כאו"א בפ"ע. וכמ"ש הרמב"ם (הל' מעשר שני ב ה), ועיין לקמן ( ראה קמא )

לב.

לא תוכל לאכל בשעריך. ר"ש מפרש שנגד מ"ש רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בכל שעריך הטמא והטהור , אומר - לא תוכל לאכל בשעריך [ הטמא והטהור ] מעשר דגנך. כי מ"ש לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא, הוא רק וידוי, כמ"ש רש"י בפסחים כד, ולמד הלאו מכאן. ועתה שלמד הלאו מכאן - ידענו שמ"ש לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא הוא מוזהר עליו. וכמ"ש הרמב"ם (מ"ש ג): "ללמוד לאו מכאן".

ופסחים (שם) תפס הלאו - לא בערתי ממנו בטמא. והתוס' שם הקשו ממ"ש בכאן שאין ללמוד אזהרה מפסוק זה. ולק"מ - שאחר שלמד ר"ש מן לא תוכל לאכל בשעריך - ידעינן שמ"ש לא בערתי ממנו בטמא הוא אזהרה.

וכן בספרא ( ויקרא שיז ) - ראב"י אומר, מתוך שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא, יכול ישראל שאכלו את המעשר אוננים או בטומאה יביאו קרבן עולה ויורד; סמך ג"כ על פסוק דכאן. ומ"ש ולא בערתי ממנו בטמא - הגיה הגר"א: "בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והא טמא, היכן הוא מוזהר". שכן לשון הגמ'.

ומ"ש יכול הנותן במתנה – פי' הז"ר שיכול שאם אכלו המקבל מתנה חוץ לירושלים, יהיה הנותן חייב.

לג.

לא תוכל לאכל בשעריך. הלשון בלתי מדוקדק. שבין הדברים שחשב פה, יש דברים שאסור לאכלם גם בירושלים, כמו חטאת ואשם. והי"ל לומר לא תוכל לאכול בכל מקום , כמו שפתח – פן תעלה עולותיך בכ"מ. ואמר ר' יוסי שבא לרמז כונה שניה. שהוא אזהרה למי שאינו מוציא את המעשר ואכלו בעצמו, אפי' מעשר עני. וזה מרמז במ"ש לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך - שתאכל הטבל הטבול למעשר עני, בענין שתאכל דגנך עם המעשר שבו בשעריך, הפך ממ"ש במ"ע - ואכלו בשעריך ושבעו, כמו שפי' בגמ' מכות טו.

לד.

לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' . כבר כתבנו ( ראה יא ) שהלשון בלתי מדוקדק, דהא בכאן חשיב גם חטאת ואשם ועולה, והם אסורים גם בירושלים! וע"ז הקדים ר"ש, שמ"ש פה בשעריך, לא בא על הכונה שבא בכ"מ - לציין כל ערי ישראל חוץ מירושלים. רק מציין חוץ להמחיצה, כ"א לפי מחיצתו. והוא ההפך של לפני ה' , שהוא מציין בתוך המחיצה, כ"א לפי מחיצתו. בקדשי קדשים נקרא לפני ה' - לפנים מן הקלעים, ובקדשים קלים נקרא לפני ה' - כל ירושלים (כנ"ל ראה יג ). ובהפך - ציין במלת בשעריך, כל שהוא חוץ למחיצתו הראויה לו - כ"א לפי מה שהוא. וז"ש: "לא בא הכתוב אלא ליתן מחיצה בין קדשים קלים לק"ק".

ועפ"י הקדמה זו - שמלת בשעריך אינו מציין ערי המדינה דוקא, רק מציין חוץ למחיצה; עפ"ז חדש ר"ש - שמציין ג"כ אם אוכל דבר שלא כפי דין אכילתו, שבזה נקרא שאתה אוכל בשעריך. ר"ל - אכילה דומה כאכילה בשעריך, שאינו מקפיד בו על דינים והלכות מיוחדים באכילת קדשים. והוציא עפ"ז, שבכל אלה שחשב פה ביחוד, יש בכ"א איסור חדש (=מחודש) , חוץ מאיסור אכילת חוץ לחומה, ובארו זה במכות טו במסקנא. משום שהכתובים דפה מיותרים, דהא כבר חשב הפרטים דפה שני פעמים: ( ראה יב ו ) והבאתם שמה עולותיכם . ( ראה יב יא ) שמה תביאו וכו', עולותיכם וזבחיכם וכו' . והי"ל לומר פה: "לא תוכל לאכלם בשעריך"! וע"כ (=ועל כרחך)שלכן חזר כ"א, כדי שנלמד בכ"א דבר חדש:

  • כי יקשה למה ליה למפרט בכורים, הא ק"ו ממעשר! וע"כ, שמרבה - אם לא אכלם כדינם בקריאה; שזה נקרא ג"כ אכילה בשעריך.
  • ועוד יקשה למה ליה למפרט תודה ושלמים, הא נלמד מק"ו! וע"כ מרבה אוכל לפני זריקת דמים, ובבכור מרבה - אם אכלו זר. וכל אלה נקראים ג"כ בשם "אוכל בשעריך", כי נאכלו שלא כמצותן.

ובכ"ז א"א להוציא גם מפשוטו - שהזהיר בכל אלה שלא להוציאם חוץ לחומה, כפשטות לשון לא תוכל לאכל בשעריך. רק שאחר שע"ז לא היה צריך לפרט כל אלה בפרטות, למדינן ג"כ ש בשעריך כולל ג"כ כל מה שאכלו שלא כמצותו וכמחיצתו. שכן תראה ברמב"ם בס' המצות (במל"ת קמד קמה קמו קמז קמט) וכן בחבורו למד מפסוק זה, לאו - לחוץ לחומה; ולאוין שחשב ר"ש.

והנה במה שמקשה גמ' מכות יז על ברייתא דפה - וכי מזהירין מן הדין! יש להשיב לפי מ"ש ההמ"ג עמ"ש בספרא פ' שמיני סט, שאזהרת שאר בהמה טמאה למדינן מק"ו. דאף שאין עונשין מה"ד, כיון שיש לאו הבא מכלל עשה וק"ו - עונשין מה"ד. וכ"ד הרמב"ם והרמב"ן מ"ש בפי' שם. וא"כ גם כאן, כיון שיש בכל אלה ק"ו ולאו הבא מכלל עשה - מזהירין מן הדין. רק מה שאין הגמרא מתרץ כן משום שכל בעל המאמר שם הוא רבא.

וכבר בארתי בפי' הספרא סוף פ' שמיני, ששם אומר " בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל - בין טרפה כשרה לטרפה פסולה. אחרים אוסר, ליתן אזהרה לחיה". ובארתי, שלדעת אחרים צ"ל שלא נודע אזהרה לחיה, ממה שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה, כי לא ס"ל סברת הרב המגיד. ולדעת הת"ק ידעינן אזהרה לחיה ממה שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה, כדעת הספרא בפ' שמיני וכסברת הסמ"ג.

ומבואר שדעת הת"ק דטרפה חיה, כמ"ש בחולין מג; ודעת אחרים - דטרפה אינה חיה. וא"א לדרוש כהת"ק. ומבואר בבכורות ג שרבא ס"ל, שטרפה אינה חיה. ובהכרח ס"ל כאחרים ולא ס"ל סברת ההמ"ג, ולכן הקשה לדידיה: וכי מזהירין מן הדין! אבל למ"ד טרפה חיה - י"ל שס"ל שר"ש סובר כן, וסובר סברת ההמ"ג. ובפרט שבספרי לקמן ( ראה צז ) מביא אזהרה לבהמות טמאות, מק"ו ולאו הבא מכלל עשה וכסברת ההמ"ג.

וא"כ יתפרשו דברי ר"ש כפשטן - שלדידיה מזהירין מן הדין, כי יש בכל אלה ק"ו ולאו הבא מכלל עשה.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)



לה.

כי אם לפני ה' א-להיך תאכלנו במקום אשר יבחר , מ"ש במקום מציין ירושלים ,שקדשים קלים ומעשר שני נאכלים לפנים מן החומה.

ומ"ש לפני ה', כולל גם שילה. ששם ק"ק נאכלים בכל הרואה, ואין להם מקום מיוחד. רק "בכל הרואה" נקרא לפני ה' .

ומ"ש חביב חביב קודם וכו' נשנה ונתפרש למעלה ( ראה כא ).

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)



לו.

השמר לך . כ"מ שנאמר השמר, פן - אינו אלא ל"ת (עירובין צו), ובכ"מ בש"ס.

ובמ"ש כל ימיך - מרבה שמטות ויובלות, שאין מעשרות נוהג בהם. וכבר רבה בספרי קרח ט (נ"ב) מן ועבד הלוי - שמטות ויובלות שאין מעשרות נוהג בהם.

והתנה - רק בהיותך על אדמתך לא בגולה.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)



לז.

כי ירחיב ה' את גבולך. מצוה זו התחילה תכף כשבאו לארץ.

ובהכרח שמ"ש כי ירחיב, ר"ל שבזכות זה ירחיב ה' את גבולך.

ומ"ש כאשר דבר - פי' הת"ק, שר"ל כאשר דבר לאברהם שיתן לו קיני וקנזי וקדמוני.

ורבי אומר כבר אלו אמורים. ר"ל שע"ז אמר להלן (שופטים) ואם ירחיב ה' את גבולך כאשר נשבע לאבותיך, שפי' שם שהוא קיני וקנזי וקדמוני, שזה הבטיח להאבות. ופה מדייק - כאשר דבר לך , שחוץ ממה שכבר הבטיח לאברהם, הבטיח להבנים הרחבת גבול יותר. שהוא מה שראה יחזקאל בגבולי הארץ לעתיד לבא, שיכנס בגבול הארץ מצד צפון צור וצדון וכל הנוסף בצד מצר הצפוני, שכ"ז ירש דן לחלקו, כמ"ש (שמות כג) ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר. וכן אמר במכלתא בא עח כי ירחיב ה' א-להיך את גבולך כאשר דבר לך. והיכן דבר - כי אוריש גוים וכו', ושתי את גבולך מים סוף וכו', שזה כרבי.

לח.

ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר. לדעת ר"י בא להתיר בשר תאוה, שלדעתו מ"ש ואל פתח אהל מועד לא הביאו - כולל גם חולין שלא הקדישן, כמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי וכמו שנראה מדברי רש"י בחולין יז. ולמד שבארץ מותר להם לשחוט.

ור"ע ס"ל שבא לאסור בשר נחירה. ועקר הדיוק מ"ש וזבחת מבקרך ומצאנך, ר"ל שמעתה לא תאכל מבשר נחירה, רק אתה מחויב לזבוח.

והנה לר' ישמעאל נכון מ"ש וזבחת מבקרך ומצאנך - כי גם בתחלה לא היה אסור בשר תאוה, רק בבקר וצאן דחזי להקרבה, לא בחיה ;כמ"ש בחולין יב. אבל לר"ע, למה אומר מבקרך ומצאנך, הלא גם חיה נאסר בה נחירה? ולדעת הרמב"ם (שחיטה ד יז), שכתב לר"ע, שבמדבר היה אסור לשחוט חולין בחוץ, רק לאכלם ע"י נחירה היה מותר; ופשיטא - שחיה היה מותר לשחוט בחוץ גם בתחלה. ואמר, שאח"כ תזבח גם מבקרך ומצאנך!

וי"ל, שראב"ע בא לפרש לדברי ר"ע ,שלכן אמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ללמד עוד דברים אחרים - שלא יאכל בשר אלא לתאבון; ורק בקרך, לא שתקח מן השוק; ורק מבקרך ולא כל בקרך. ומובא בחולין פד ובתוספתא דעירובין פד.

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)



לט.

כי ירחק ממך המקום וזבחת וכו', כאשר צויתיך . גבי קדשים שכתוב בהם שחיטה, כן תזבח חולין בריחוק מקום.

ומובא שבקירוב מקום, היינו בעזרה, אינך רשאי לזבוח חולין.

וממ"ש שני פעמים גבי שלמים – " ושחט אותו ", שהיל"ל “ושחטו" - ממעט בע"מ (=בעל מום) וחיה ועוף; כמ"ש בספרא ( ויקרא קסג ) עמש"ש בפירושי. וכ"ז מובא בקדושין נז.

מ.

ואכלת בשעריך בכל אות נפשך. מ"ש בשעריך - היינו בכל ערי ישראל. שלא תאמר שיהיו כקדשים, שאכילתם לפנים מן החומה.

ומ"ש בכל אות נפשך - ר"ל כל משך זמן שתרצה, לא לשני ימים ולילה אחד כקדשים.

ומ"ש הטמא והטהור יחדו - היינו בקערה א'. וזה התבאר כבר למעלה ( ראה כו ) עיי"ש.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)



מא.

אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל . כבר התבאר ( ראה כז ) דתלתא כצבי וכאיל כתיבי.

ובספרי דריש ג' דרשות. ובכאן לא הזכיר רק דרשא א' - למעט מחזה ושוק שלמד מכאן; והוסיף שא"צ כליות ויותרת. ר"ל, שאין דינו כשלמים, שיצרך חזה ושוק וכליות ויותרת.

ורבי אלעזר הקפר דריש מכאן לענין שחיה בעי שחיטה. וזה כשטת הגמ' בכורות לג, שדריש מ"ש ג"פ כצבי וכאיל באופן אחר וחד לדבר קפרא, ומובא בחולין כח ושם תפיס פסולי המוקדשים. ועיין ברמב"ם (שחיטה א) ובכ"מ שם.

ורבי אומר, שמ"ש כאשר צויתיך - מלמד שהלכות שחיטה נאמרו בהלמ"מ (=הלכה למשה מסיני), ושחיטת עוף מהתורה.

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)



מב.

רק חזק לבלתי אכול הדם . כבר פי' הרמב"ן, שהזכיר בו חיזוק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים. כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד, כמ"ש ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים , וכתיב יזבחו לשדים. והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם. כי היו מקבצים הדם לשדים, והם אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שלחן השדים. וכבר הוזכר זה בס' מורה נבוכים. ולא שיהיה זה עקר טעם הדם, כי הכתוב מפרש כי הדם הוא הנפש. רק שמפני זה היו שטופים בו ורודפים אחריו, והיו מתנבאים בו ומגידים עתידות, לכן הזהיר ע"ז כ"כ.

ובכ"ז אחר מתן תורה, שחדלו לזבוח לשעירים קבלו אותה בשמחה. שלכן בפסוק י"ד, שמדבר מפסולי המוקדשים, אמר רק הדם לא תאכלו ולא אמר לשון חזוק. רק פה שמדבר בהיתר בשר תאוה, שיזבחו גם במדבריות, ששם מקום השעירים. (וגי' הוא גי' הגר"א. וצ"ל ת"ל רק הדם ) .

ור"ג אומר, שבאשר הוא מצוה קלה שנפשו של אדם קצה בו, כתב בו חזוק; ללמד ק"ו על מצות שנפשו של אדם מחמדתן. וזה עצמו מ"ש במשנה דמכות כג בשם רבי – "ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו וכו'".

ור"ש בן עזאי אומר, שיש עוד ג' מצות שנפשו של אדם קצה בהם. והם - שקצים ורמשים ונבלה וטרפה, והתורה הזהירה עליהם כמו על הדם מטעם זה. ומביא עוד שני מאמרים, שמובאים בשבת קל - הראשון בשם רשב"ג, והשני בשם רשב"א, מענין זה.

מג.

כי הדם הוא הנפש - זה טעם האיסור. וכן אמר בספרא אחרי קט , כי נפש הבשר בדם היא - להגיד מה גרם (שנאסר הדם) .

ומ"ש ולא תאכל הנפש עם הבשר - שא"א לפרשו על דם, שאסור לאכלו גם בלעדי הבשר, שפי' שהוא אזהרה מיוחדת על אבמה"ח (=אבר מן החי) ; שאוכל בשר שהיה הנפש בתוכו. וכמ"ש בחולין קב.

ור"ח ב"ג ק"ל - שהיל"ל לא תאכל הבשר עם הנפש! וע"כ (=ועל כרחך) שהוא כולל ג"כ, שלא יאכל דם מן החי, שהנפש עודו בהבשר; לא יאכל גם הנפש שהוא הדם.

ובסנהדרין נח מבואר שלא מפה למד, רק ממה דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו - קרי בי' "בשר בנפשו לא תאכל", "דמו לא תאכל".

ומ"ש יפ"ת (=יפת תואר) וכל הדומים לה יוכיחו - בסנהדרין נד.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)



מד.

לא תאכלנו . הוא מיותר, ומרבה איסור אכילת בשר בחלב. ובחולין קטו מפרש לה, שהוא דבר הלמד מענינו, "במה הכתוב מדבר בשני מינים", ונדחקו רש"י ותוס'.

ולדעתי הנה במכילתא משפטים רל אמר, "איסי אומר ולא תאכל הנפש עם הבשר - להביא בב"ח, שאסור באכילה". ונראה פירושו, שס"ל כר"מ בנדה ט, שדם נעכר ונעשה חלב. ועפ"ז אמר בבכורות ו ע"ב, שמה שחלב מותר באכילה הוא חדוש, כי שרשו הוא דם. ועפ"ז ס"ל לאיסי לפרש, רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש - ולא תאכל הנפש הזה, שהוא הדם, כשהוא עם הבשר ביחד. והיינו אם נעכר ונעשה חלב, שאז בפ"ע מותר, ועם הבשר אסור.

ופה קאי בשטת ר' חנינא בן גמליאל, שמ"ש ולא תאכל הנפש עם הבשר - מזהיר על הדם מן החי. וכשאוכל אבמה"ח עם דמו, ומוזהר משום לא תאכל הנפש ומשום לא תאכל הבשר - מפרש מה שכפל לא תאכלנו, שהכנוי דינו כאלו נכפל הפעל שנית. ופי' לא תאכלנו - היינו הנפש עם הבשר. ומדבר ג"כ בשני מינים, שלא יאכל הנפש ביחד עם הבשר. ר"ל שמוזהר על שניהם, אם דם הזה שהוא הנפש נעכר ונעשה חלב, לא יאכלנו ביחד עם הבשר. כי דבר הלמד מענינו הוא, שמדבר בשני מינים - הנפש שהוא החלב עם הבשר, כי הכנוי מציין הענין הנאמר למעלה.

ומ"ש "והלא דין הוא" - עיין במכלתא שם בזה באופנים אחרים.

ומ"ש "ר"ג אומר וכו'" - מחקו הגר"א מכאן, כי מקומו למעלה ( ראה יב ).

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)



מה.

רק קדשיך אשר יהיו לך וכו'. הלא כבר נאמר והבאתם שמה עולותיכם וכו'? ופי' שמדבר בקדשי ח"ל, שצריך להביאם. וכמ"ש הרמב"ם (מעשה הקרבנות יח).

ות"ק סבר שתמורות מרבה מן זכר ואם נקבה, כמו שדריש בספרא ( ויקרא קנט ). וכן ר' יהודה דאיירי בדברי ת"ק סובר כן (שם). ור"ע לא ס"ל דרשה ד זכר ואם נקבה, ודריש שבא ללמד שיביא תמורה להקריב. וכן תראה בסוגיא דתמורה יח, שתליא זה בזה כמ"ש בז"א.

והנה מ"ש ונדריך - מפרש הת"ק שממעט בכור ומעשר שא"צ להביאם מח"ל, כי יכולים להתפרנס בכ"מ. היינו שאם יפול בהם מום - מותרים בח"ל. ור"ע מפרש שמדבר בתמורה. אומר, שמ"ש ונדריך - ממעט בכור ומעשר; ופי' בז"א שממעט תמורת בכור ומעשר. וצ"ל שר"ע אינו סובר כדרוש המוזכר בספרא בחקותי קז ותמורה ה ע"ב - למעט תמורת בכור מהקרבה, ממ"ש אם שור אם שה לה' הוא - ולא תמורתו; וממעט שתמורה אינה קרבה מפה.

ומ"ש שחייב בטפול הבאתם עד שיביאם לבהב"ח (=בית הבחירה) , ורי"א עד באר הגולה - נראה דת"ק ר"ש, ואזלי לשטתם במעילה יט. שר"ש סובר שחייב באחריותו עד שיביאם לעזרה, ור' יהודה סובר עד שיזרק הדם. ולכן אמר ר"י עד באר הגולה. שמבואר במדות פה, שלשכת באר הגולה היה אצל מקום השחיטה, עיין בציור של התוי"ט בסוף מדות, ושם מוסר אותו לשחוט ולזרוק הדם.

מו.

רק קדשיך אשר יהיו לך. לבן עזאי מדבר במעשר בהמה.

וממ"ש יהיו לך - ממעט שותפות. ולא מאשר יהיו לך הזכרים, כמ"ש בבכורות נז - דזה בבכור כתיב. ומבע"ל להוציא המוכר בהמתו לנכרי, כמ"ש במכלתא בא קכ .

ומ"ש למעט יתום - נראה שצריך להגיה ת"ל והעברת, שכן איתא במכלתא בא קיח בשם בן עזאי, ועמש"ש.

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)



מז.

ועשית עולותיך הבשר והדם. היל"ל "הדם והבשר", דהא זורק הדם תחלה! וס"ל לר' יהושע, מובא בפסחים עז ובזבחים סו, שבא ללמד שלא יזרוק הדם אם נאבד הבשר או נטמא.

ור' אליעזר חולק עליו, דהא כתיב ודם זבחיך ישפך - ולא הקדים לאמר "ובשר זבחיך יאכל ודמו ישפך". ובפסחים מפרש, שלר' יהושע מ"ש והבשר תאכל - הוא תנאי, שרק אז הדם ישפך.

ואגב שסיים גבי עולה בדם, תפס פה דם תחלה, ופרשינן שניהם בענין אחד; שהוא תנאי - רק כשיש בשר יש דם. ובאמת בספרא ויקרא יב למד ר"א גבי עולה, שהבשר אינו מעכב, ממה שנכפל וזרקו את דמו גבי עולת הצאן. ובזה מיושב קושית התוס' בפסחים (שם ד"ה דם).

מח.

ועשית עולותיך הבשר והדם . משמע רק הבשר, לא העצמות וגידים, כמו שביארתי בארך ( צו קיז ). ובמק"א (=ובמקום אחר) אומר והקטיר הכהן את הכל , ופי' חז"ל שכשהם מחוברים - יקטיר את הכל, ובזמן שפירש - יקריב רק הבשר. ועיין בזבחים פה ע"ב ובחולין צו, ומ"ש בזה הספרא ויקרא ח .

מט.

ודם זבחיך ישפך. מביא ע"ז ג' דעות, כמו שמובא בזבחים לז ג' ברייתא.

וצריך לגרוס בכל א' "דבר אחר". ויתר ההגהות הגיהו כבר מפרשי הספרי.

נ.

ור' ישמעאל מפרש, שקאי על תמורת ולדות קדשים. שהוא לא ס"ל לרבות תמורה מן - אם זכר אם נקבה, שדריש בספרא ( ויקרא קנט ) - לרבות תמורות ולדות; וריבה מכאן. כי כל הקדשים כבר נאמרו, ומה שכפל קדשיך תשא - הם תמורות ולדות שלא נודעו מהנחשבים קודם.

ובגמ' (נזיר כה, תמורה יז) קדשיך - אלו התמורות, אשר יהיו לך - אלו הולדות. ר"ל ש קדשיך הוא הפך של נדריך, קדשים שבאו שלא ע"י נדר. ומ"ש אשר יהיו - ר"ל שיתהוו ע"י תמורה או לידה.

והלשון בגמ': "יכול יכניסם לבית הבחירה, וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו - ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם. כשם שאתה נוהג בעולה - אתה נוהג בתמורה, כשם שאתה נוהג בשלמים - אתה נוהג בולדות שלמים". ובסוף הברייתא מסיים – "יכול אף ולד חטאת ותמורתה ותמורת אשם כן? ת"ל רק. רע"א א"צ, הרי אומר אשם הוא; הוא קרב ואין תמורתו קרבה".

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)



נא.

שמר שמעת את כל הדברים וגו' למען ייטב לך ולבניך אחריך וכו', למעלה (ה) שמע ישראל ולמדתם ושמרתם לעשותם ובפ' ו ושמעת ישראל ושמרת לעשות שכפל הצווי על השמיעה ועל השמירה, ודרשו שר"ל שאם תשמע מעט אז ושמעת הרבה ואם תשמור מעט א ושמרת הרבה, והשמיעה והוא שלא כסדר ר"ל שאז תשמור גם מה שלא שמעת ואח"כ תוסיף לשמוע, ומ"ש למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הטוב, ר"ל שעי"כ תתמיד לשמוע ולעשות הטוב לעת"ל ובזה ייטב לך ולבניך אחריך מזה הוציא מ"ש זכה אדם ללמוד תורה שזכה לו ולדורותיו, וממ"ש כי תעשה הטוב פי' שזה יגרום שתעשה הטוב לעת"ל מזה הוציא מ"ש שמרת מה שבידך סופך לשמור לעת"ל

נב.

כי תעשה הטוב והישר בעיני ה'. טוב שייך יותר על מצות שבין אדם למקום, שאינו עושה אותם מפני יושר לבבו, רק מפני שכן צותה החכמה העליונה. וידוע שטוב ורע הם בחכמה. שכל דבר של חכמה, יש בו שני דרכים - א' טוב וא' רע. וא"א שישיג אדם מעצמו מה טוב ומה רע, רק ע"פ החכמה ותורת ה', כמ"ש בפי' ספר משלי. ועל מצות שבין אדם לחברו, שישרם ניכר לבני אדם, שייך לשון ישר. והיושר הוא בבינה, כי הנהגה זו ישיג בבינת לבבו; וזה דעת ר"ע.

ור' ישמעאל השיב, הלא פה כתיב והישר בעיני ה' ! א"כ בעיני ה' מציין את הישר, לא את הטוב. וע"כ אמר ש הישר הוא בעיני שמים, ו טוב הוא בעיני אדם. ור"ל שאף שמצות שבין אדם למקום לא נשיג ישרם, ויצדק עליהם יותר שם "טוב", צריך שיחשבו אצלנו כמצות שהשכל משיג אותם, וכאילו מובנים ביושר לבב. ומצות שבין אדם לחברו, אף שאנו משיגים ישרם, צריך שלא נעשה אותם מצד שכלנו, רק מצד שכן צותה החכמה העליונה. כמו שכתבתי בפירוש תהלים יח 23 " כי כל משפטיו לנגדי חקותיו לא אסיר מני" . וראיתו הוא ממ"ש והישר בעיני ה' .

והנה, ר' עקיבא, יש לו סמך ממה שכתוב למעלה (דברים ו 18) " ועשית הישר והטוב בעיני ה' ". ור' ישמעאל, יש לו ראיה ממה שכתוב לקמן (דברים יג 19) " לעשות הישר בעיני ה' "; ‎ כמו שנאמר בספרי שם ( ראה פו ) ע"ז זה שאמר ר' ישמעאל הישר בעיני שמים. וכן תמיד אומר " הישר בעיני ה' ", ולא נמצא הלשון " לעשות הטוב בעיני ה' " רק פעם אחת, הנזכר.

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)



נג.

כי יכרית. פי' רז"ל, שר"ל שקיום מצוה זו יגרום שיכרית את הגוים, וכן פי' בזה בכ"מ.

ומ"ש אשר אתה בא שמה לרשת אותם מיותר, שהי"ל כי יכרית ה' א-להיך את הגוים מפניך - פי', שבשכר שתבא לרשת אותם - יכריתם מפניך וירשת אותם.

ומ"ש וירשת אותם וישבת בארצם , שהוא מיותר דהא מצוה זו אינה תלויה בירושה וישיבה - פי' שבא להוציא שלא נטעה ממ"ש לקמן וישבת בעריהם ובבתיהם - שאין להם רשות לבנות ערים ובתים אחרים חדשים; לכן תפס וישבת בארצם. ועוד דייקא שהוא צווי - מצוה עליך לירש ולישב אח"כ בא"י, וע"ז הביא מעשים אלה.

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)



נד.

השמר לך פן תנקש אחריהם.

  • לרש"י ורשב"ם פי' שלא תמשך אחריהם, כמו (תהלים קט11) ינקש נושה לכל אשר לו , אדם הטורח ומחזר אחר דבר. וזה פירושו הראשון של הספרי.
  • ופירושו השני - פירש מענין היקש, שמקיש דבר לדבר.
  • ובפירושו השלישי פירש מענין מוקש. וכן פירש הרד"ק.

ומ"ש אחרי השמדם מפניך, ר"ל שמזה תלמדו שלא להמשך אחריהם. וכן מזה תדעו שיהיה לכם למוקש, כי יבואו אחרים וישמידוך.

ובמ"ש איכה יעבדו, ואעשה כן גם אני - משמע שיעשה כן לעכו"ם. ועז"א יש כן ויש כן, היינו ואעשה כן, לא תעשה כן. וע"ז פי' שבענין שיעשה כן לע"ז - אם הוא מעבודות שבמקדש חייב, אף שאין דרכה בכך, כגון זבוח וקטור ונסוך והשתחויה; כמ"ש בסנהדרין ס, סא.

אם אינו מד' עבודות אלה - חייב אם דרך ע"ז לעבדה בכך. וזה למד ממ"ש ואעשה כן גם אני.

ואם מקריב למזבח דבר שמקריבים לע"ז, שזה מ"ש לא תעשון כן לה' א-להיך - פטור. כי הכתוב פירש הטעם, ש כל דבר אשר שנא עשו לא-להיהם, א"כ לא נתכוון אלא לדבר שהקב"ה שונא אותו.


קיצור דרך: mlbim-dm-12