מלבי"ם על איוב לג
<< · מלבי"ם על איוב · לג · >>
המשך המענה השמונה עשר מענה אליהוא
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
פסוק א
ביאור המילות
"מלי", הם המלות הפרטיים.
"וכל דברי" הוא כלל הבור, ובא לומר שגם מיליו הפרטיים נאמרו בכונה ובשכל, וע"כ יחס אליהם שמיעה שהיא גדולה מהאזנה כמ"ש בכ"מ:פסוק ב
ביאור המילות
"פי, לשוני". הלשון מציין הדבור הפנימי, והפה מציין הדבור החיצוני שכבר דברה לשון תבונתו וחקרה את הדברים בבינתו, "והחיך" הוא עוד יותר פנימי מן הלשון:פסוק ג
- א) שהדברים מסודרים אצלו גם טרם יוציאם בשפתיו,
- ב) שלבו מסכים עם דבריו,
- ג) שלא ילביש דבריו במשלים רק ידבר דברים ברורים:
ביאור המילות
"ודעת שפתי". שיעורו שפתי דעת ברור מללו ומבורר אצלי בפי' משלי שהשפתיים מציינים את הדעת שהוא ידיעת הדברים בידיעה ברורה:פסוק ד
- א) מצד שאני יציר כפיו "כי רוח אל עשתני",
- ב) מצד שגם קיום חיי והתמדתם הוא רק ע"י ה' המחיה אותי בכל רגע, וזה "ונשמת שדי תחייני", באופן כי רוח ה' נטוע בי בין מצד בריאתי בין מצד חיי והתמדתם שנשמתו אשר בי היא תחייני, (גם היה דעתו שהרוח חל באדם בעודו בבטן, והוא העושה וגומר את הגוף ומלביש אותו לפי מדת הרוח כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה, וא"כ נשמת ה' שהיא הנשמה האלהית האצולה ממרום והיא בת אלהים תחייהו) ובה נטועים הדעים האלהיים וההשכלות האמתיות אשר הם בה מתולדה מצד האלהות שלה, ומצד זה היא כאלהים, וחכמתו היא חכמת אלהים, ופיו כפיו ודבורו כדבורו, ויוכל לעמוד תחתיו ולהשיב תשובה במקומו, כי מה שאמרת שאתה רוצה שבעת שיתוכח האל עמך לא יבעתוך לא יראת הרוממות ולא פחד ענשו כמ"ש כפך מעלי הרחק ואימתך אל תבעתני, זה לא יצוייר אם יתוכח עמך ה' בעצמו אשר לא יראהו האדם וחי, משא"כ אם אתוכח אנכי עמך, אז.
ביאור המילות
"רוח, ונשמת". בעת נוצר היה בו רק הרוח והוא עשה אותו, ואח"כ בא בו הנשמה שהיא מדרגה יותר, כמ"ש זכה יתיר יהבין ליה נשמתא:פסוק ה
פסוק ו
ביאור המילות
"כפיך". כדברי פיך.
"לאל", בעבור האל ובמקומו.
"קרצתי", נגזרתי.
"ואכפי כמו וכפי", כמ"ש איוב כפך מעלי הרחק:פסוק ז
פסוק ח
פסוק ט
- א) שלא פשעתי בפועל,
- ב) שגם אם היה במחשבתי איזה עון, אין העון מתיחס אלי, כי הידיעה הקדומה מכרחת את הבחירה והאדם מוכרח במעשיו, וא"כ "חף אנכי" והעון אינו מתיחס לי, רק.
ביאור המילות
"זך אני, חף אנכי". מבואר אצלי שמלת אנכי שולל נושא אחר, ואני בא רק לציין תחת השם, ומלת חף מענין ציפוי, כמו חפה זהב (מנל"ה) או חופף עליו כל היום (מהכפולים), ר"ל אני זך בלא פשע, וגם אם יש לי פשע העון שהוא המזיד של הפשע אינו מיוחס לי רק לה' כי אני מחופף מאתו וכל מעשי מוכרחים. עז"א אנכי, שהעון לא לו יתיחס רק לה':פסוק י
ביאור המילות
"תנואות". כמו ולמה תניאון את לב בני ישראל, הפרת המחשבה והרצון כאלו אני מפר מחשבותיו:פסוק יא
פסוק יב
פסוק יג
פסוק יד
פסוק טו
ביאור המילות
"תרדמה, בתנומות". תנומה קלה אף משינה, וכ"ש מתרדמה שהיא השינה העמוקה. ואמרו חז"ל ג' תרדמות הם, תרדמה של נבואה:פסוק טז
ביאור המילות
"ובמוסרם". מענין לדעת חכמה ומוסר, המוסר השתול בלב האדם יניח חותמו על הדבר לקיימו:פסוק יז
- א) "שהאדם יסיר" ויעזוב איזה מעשה לא טוב,
- ב) "שגוה מגבר יכסה", שאם יתגלו ויעלו על הלב ציורים רעים מתכונות ומדות הטבועים בעומק הנפש, שנפש האדם טבועים בה כל המדות טובים ורעים, והם טבועים במצולותיה, והרוח יעלה הציורים מעומק הנפש אל הלב ואז יתעורר לעשות ולפעול כפי מדה או תכונה זו, ואם יעלו "מגוה" היינו מפנימית הנפש ציורים רעים, כמו גאוה כעס נקמה אכזריות וכדומה, והוא נמשך אחרי המדות רעות האלה להתנהג כפי מדתם, יעוררהו החלום שיעזוב המדות הרעות האלה ויטביע אותם אל מצולות תהום הנפש וישארו מכוסים ממנו בל יעלו עוד על לבו, ויכסה מן הגבר את הגוה, שהיא המדה שמשכנה בגו הנפש, ותשאר רק תכונה לא מדה לפעול על פיה:
ביאור המילות
"וגוה". בא גם על קיבוץ הכחות אשר בתוך הגויה ועל הגויה בעצמה, כמו מגוית הארי רדה דבש, שלף ויצא מגוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, דבר הצפון בלב, ועל כונה זו בא פה:פסוק יח
ביאור המילות
"נפשו, וחיתו". בהגבלתם בא נפש על הרוחניות, וכן בכ"מ שהגביל הנפש נגד הגויה, כמ"ש בכ"מ:פסוק יט
ביאור המילות
"ורוב". פעל עבר ע"מ טוב, "עצמיו" יריבו ריב איתן:פסוק כ
ביאור המילות
"וזהמתו". ענין תיעוב, ובדברי חז"ל ידים מזוהמות.
"חיתו לחם", לחם חיתו, כמו משנה כסף, רבים עמים.
"ונפשו (זהמה) מאכל תאוה", כי התאוה מיוחס אל הנפש, כי תאוה נפשך לאכל בשר:פסוק כא
ביאור המילות
"ושפו". מענין גבהות, כמו הר נשפה, שפיים במדבר, העצמות שלא נראו יגבהו.
"ראו", מבנין פעל הדגוש, וזה אחד מד' מקומות שהא' דגושה:פסוק כב
פסוק כג
- א) ע"י זכיות, "אם יש עליו מלאך", אם נמצא לו בעצמו זכות ע"י מעשיו הקודמים שעשה איזה מצוה שראוי שינצל בעבורה ממות, והזכות הזה קורא מלאך, כי הוא ילך במלאכות ושליחות ללמד זכות עליו, ואם המלאך הזה "מליץ אחד מני אלף", ר"ל שהמצות שהזמין ה' לפני האדם שהם יליצו עליו טובות הם כמה אלפים, ואם מן האלף מליצים וזכיות שהכין ה' אל האדם לזכות בהם ימליץ המלאך אחד מהם (ר"ל הגם שקיים רק מצוה אחת ממצות ה' הרבים מאד), והמלאך ימליץ "להגיד לאדם" הזה החולה את "ישרו" וזכות שלו, עי"כ.
ביאור המילות
"מלאך מליץ". שליח מאתו להמליץ ולדבר טוב בעדו, כמו ומליציך פשעו בי, ופי' שהוא מליץ דבר אחד מן אלף דברים המוכנים להגיד לאדם את ישרו:פסוק כד
ביאור המילות
"פדעהו". ענינו בערבי פניה והסרה, וי"מ כמו פדה בה', כמו גבה גבע, גלה גלע, שגה שגע:פסוק כה
ביאור המילות
"רטפש". רטוב טפש, (כמו טפש כחלב לבם) עידון הבשר ע"י הרטבת הליחות:פסוק כו
- (אופן ב') יזכה ע"י תפלה, אם "יעתר אל אלוה" וירבה בתפלה עד "שירצהו, וירא בפניו בתרועה", שנפשו תתרועע ותתחבר אל האלהים בדבקות הנפש, וגם בזה "ישיב לאנוש צדקתו", הגם שעד עתה היה רשע בדינו, ישוב להיות צדיק, ויצא זכאי בדינו כמו שהיה קודם שחטא, ע"י תשובה ותפלה:
פסוק כז
- (אופן ג') אם חטא בדברים שבין אדם לחברו, שבזה אין מועיל תפלה וחרטה על החטא, בזה יש לו תקנה אם ישיב את הגזלה אשר גזל וכל מה שחטא נגד חברו, וז"ש "ישור על אנשים", שצריך לישר העולה והעוות שעוות נגד אנשים, שנגד העולה יעשה נגדו את הישר, להשיב עשקו וגזלתו, ואח"כ "יאמר חטאתי", שיתודה בין על החטא ובין על הזדון שהוא המחשבה ועוות השכל שנקרא עון, שעז"א "חטאתי", שחטאתי בפעולות, "וישר העויתי" בשכל ובמחשבה, ועי"כ "ולא שוה לי", שכמו שהייתי עקום ונלוז ונוטה מן השיווי ויושר, כן לא נמצא השיווי בגופי, ונחליתי ע"י נטיית שיווי הגוף ושיווי מזגו וכחותיו, וע"י שלשה אופנים אלה תשובה תפלה וצדקה שהם מעבירים את הגזרה, עי"כ.
ביאור המילות
"ישור על אנשים". היו"ד מן ישור שרשית, מקור משורש ישר, ועל מענין עולה, ועולתה תקפץ פיה, וכן פרשתי (תהלות ד') על משכבכם, כמו רע רוע, בבקר יאכל עד, חבלי רשעים עודוני, שיישר העול שעשה אל אנשים.
"ולא שוה", מענין הלא אם שוה פניה, שלא הלכתי בדרך שוה רק העויתי הישר, ויל"פ לא השגתי תועלת בזה, כמו וכ"ז איננו שוה לי, והחטא הוא בפעולה, והעון הוא עוות השכל והיושר:פסוק כח
פסוק כט
פסוק ל
פסוק לא
ביאור המילות
"הקשב, שמע". שמיעה היא אחר ההקשבה כמ"ש בכ"מ:פסוק לב
פסוק לג
<< · מלבי"ם על איוב · לג · >>