מלבי"ם על איוב לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · לד · >>

המשך המענה השמונה עשר מענה אליהוא - המענה השניה

במענה השניה יתווכח איתו על שני דברים:

  • א] על אשר ירה אבן פינתו להוכיח מייסורי הצדיקים שהמשפט האישיי אינו יוצא מאת ה' הצדיק, רק שמסר את ההנהגה ביד המערכת, ויסוד דעתו, שאחר שאי אפשר ליחס אל ה' לא עוול ולא חסרון יכולת, ושיתייסר הצדיק בחינם הוא עוול או חסרון יכולת, ועל כן, שלא מאיתו יצא זה, אך מאת המושל אשר מנה על הנהגת העולם להנהיג על פי סדרי הטבע, בלתי מבחין בין צדיק לרשע, וזה לא ייקרא עוול, באשר לפי הנהגה הטבעיית בסדר העולם ההויה וההפסד, יחוייב שיפסדו אישים מן המציאות, ואף שייפסד כדור הארץ בכללו אין זה רע בערך מציאות העולם בכלל, שהארץ אך כגרגיר חול בערכה, כמו שבררנו כל זה באורך בפתיחה למענה איוב החמישית.
    • על זה המשיל אליו משל, שזה דומה כמי שירצה ללמד זכות על שר שעשה עוול לנדיב מנדיבי עמו שלא במשפט, ויאמר להצדיקו שלא עשה כן כדי להרע לנדיב הזה הפרטי, רק מפני שכן הוא המנהג בהנהגתו עם כל בני עמו בכל להרע לכולם, מפני שכולם כחגבים בעיניו, וכעבדיו וקנייניו לעשות בם כחפצו, וכן איך תצדיק את ה' על העוול שנעשה בפרט לאיש אחד פרטי (הוא איוב), במה שתאמר שעוול זה הוא כולל לכל בני אדם וכל היצור, ובכל מקום ובכל זמן, מפני שעשאם כולם כדגי היום כרמש לא מושל בו, כי ביד מלאך אכזרי, מושל עיוור ושתום עיניים, שונא משפט, נתן את כל בריותיו, הבזה יצטדק במה שנאמר כי הרבה להרע? כי יישאר השאלה, למה מסר ההנהגה אל מושל אכזר הזה, ולמה לא ישגיח בעצמו לשלם לאיש כמפעלו, המבלתי יכולת או מקנאה ותאווה ורוע לב?!
  • שנית השיב לו על טענתו ומשפטו נגד ה', למה אינו מעניש את הרשעים תיכף ובגלוי לעיני כל?
    • על זה אמר, שה' הכין ללצים שפטים, והוא יודע מעשיהם, ומפני ענשו אין חושך ששם ייסתרו, אבל לא לאיש לשאול שאלות כאלה, למה יענישם בדרך נסתר לא בדרך נסיי נגלה, וללמד את ה' דעת איך ובאיזה אופן יענישם, כי בחכמתו רצה להענישם בסתר כדי שיסתפקו אם בא העונש ממנו ויהיה מקום לבחירה, ולפעמים הם הם שלוחי השגחתו ושבט אפו לייסר בני אדם על רוע מעשיהם, ולכן לא לבד שלא יכלם כי גם ייתן בידם חיל וממשלה להשמיד ולהחרים רבים, עד יבצע את מעשהו לייסר גויים ולהוכיח לאומים, ואז ישבר את השבט ומטה רשע ייכרת, ודי לנו שנדע כי הקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה, וכל האומר הקב"ה וותרן וכו'.

תוכן עניינים

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו חכמים מלי", בא להתוכח עמ"ש איוב (בסי' ט') שא"א שתצא ההנהגה האישיית מאת ה', שא"כ יתיחס אליו עול במה שיגיע רע להצדיק, ומזה הוכיח שאין ה' משגיח על אישי בני אדם הפרטיים, רק מסר את הנהגתם אל המערכת ומאתה תצא העולה הזאת אשר לא תבחין בין צדיק לרשע. ועל מה ששאל בלדד שהלא א"כ זה עצמו עול שמסר את ההנהגה אל המערכת אשר היא תכלה צדיק תמים בחנם. על זה השיב שזה אינו רע בערך ההויה הכוללת. ושגם אם יפסד כל כדור הארץ ע"י חיוב הטבעי הכולל ויגוע כל בשר יחד כצדיק כרשע. אין זה עול מצד קיום המציאות הכללי. שברא עולם ההויה וההפסד שהארץ וכל אשר בה כגרגיר חול בערך המציאות כולו. וע"ז בא אליהוא להראות ההטעיה שיש בדברים אלה. ואיך נמצא בו סתירה מניה וביה:

ביאור המילות

"חכמים, יודעים". החכמים קבלו חקי החכמה, והיודעים הם בדברים הנודעים ע"י הבחינה והנסיון, והחכמים גדולים מיודעים ולהם ייחד הדבור, לכן אמר לשון שמועה, כפי הכלל המבואר בפי' ישעיה (א' י'):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אזן", כמו "שהחיך יטעם את האוכל" ויבדיל מר ממתוק. כן "תבחן האזן את המלים" להבדיל בין האמת ובין השקר:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"משפט". הרוצה להחליט איזה דבר צריך שיעמוד על יסוד אחד לא יסור ממנו. לא שידלג על שתי הסעיפים. ושיאמר דבר שהוא סותר את עצמו. כמו שהוא בדבר איוב כמו שיבואר. וז"ש "אנחנו צריכים לבחר משפט אחד". למשל שנניח שא"א שה' יעשה עול. או שנניח בהפך שזה אפשר. ובזה "נדעה בינינו מה טוב". לא שנדלג על שני משפטים שהם סותרים א"ע:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה-ו) "כי אמר איוב". התחיל לחזור דברי איוב וחלקם לשתי חלוקות.

  • א) מה שהניח איוב שאחר שהוא צדיק ונלקה בלא משפט וא"א שה' יעשה עול. מוכרח שלא יצא דבר זה מאת ה' כלל וע"י משפטו. רק יצא ע"י מזלו הרע וחיוב המערכה. כי אין ה' משגיח על הפרטים. וז"ש "שאיוב אמר", אחר "שצדקתי", ובכ"ז "אל הסיר משפטי", ויסרני בחנם. א"כ "על משפטי אכזב". אכחיש ואכזב את הדובר שהיה זה במשפט. שזה דבר שא"א. כי הלא "אנוש חצי בלי פשע" וזה שלא במשפט. ומזה מבואר שלא יצא זה מאת האל השופט. שהוא לא יטה משפט. רק שהיה זה ע"י המערכה ושלא עפ"י משפט. כן אמר איוב:
 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"אכזב". פעל יוצא, אכחיש את המשפט, "חצי", כמו חצי שדי נחתו בי:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז-ח) "מי גבר". על זה משיב לו. וכי יתכן "שגבר כאיוב" (איש גדול כמהו).

"ישתה לעג כמים וארח לחברה עם פועלי און". ששותה לעג להלעיג על פנות האמונה בדברים של הבל. ובזה עושה ארח ודרך כבושה להתחבר עם פועלי און. שאחר שמכחיש ההשגחה והמשפט האלהי א"כ כל אחד יעשה מה שלבו חפץ. אחר שאין אלהים שופטים בארץ ולית דין ולית דיין:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"וארח". פעל, יעשה אורח ודרך:

"לחברה, וללכת". אחר ההתחברות היא ההליכה שילכו ביחד לעשות רע:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אמר". עתה מבאר סוף דברי איוב והסתירה שיש בדבריו.

"איוב" אמר אלה הדברים, הלא ראינו "שלא יסכן גבר ברצותו עם אלהים". שבמה שהוא מרוצה עם אלהים ועובד אותו לא יגיע לו שום תועלת. (וזה הוכיח מהיסורים שבאו עליו הגם שעבד את ה'):

ביאור המילות

"לא יסכן". לא יועיל, ברצות, מענין רצון, או מענין הליכה וריצה, בהתהלכו עם אלהים:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", (כ"ז מדברי איוב). שאמר אחר שבמה שילך עם אלהים לא יועיל לו להסיר מעליו חצי הפגעים. וזה נגד המשפט והיושר, "לכן שמעו לי אנשי לבב" מה שאני מחליט מזה, אחר שזה מוסכם מהשכל כי "חלילה לאל מרשע ושדי מעול". ובודאי השכל מחייב.

ביאור המילות

"לאל מרשע, ושדי מעול". התבאר תמיד ששדי מציין מצד ההשגחה שמצדו יעשה משפט, ועול הוא עוות המשפט, כמ"ש פסוק י"ב אל לא ירשיע, מצד שהוא אל ותקיף. ומצד שהוא שדי לא יעות משפט:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי פועל אדם ישלם לו". (ולא לבד שישלם לו את פעולתו. כי ראוי "שכארח איש ימציאנו". שלא ימציא לו גמולו וענשו כארח אלהים רק כארח איש. ר"ל שלא יעליל עליו שרוצה שיעבדהו לפי גדולת ה' שהוא בלתי ב"ת. רק שימציא לו את פעלו כפי ארחו ודרכו של איש. שהוא בעל חומר. וראוי שידע חלישת כחו ואת יצרו ולא יכביד עליו יותר על כחו). כ"ז מוסכם מן השכל. וא"כ יפלא למה לא יסכון גבר ברצותו עם אלהים? ולמה לא ישלם לו גמולו. הלא חלילה לאל מרשע? מזה הוכיח שהמשפט הפרטיי האישיי אינו יוצא מאת ה'. כי הוא אינו משגיח על הפרטים. רק מסר הנהגה זאת אל המערכת שהיא לא תבדיל בין צדיק לרשע. ואחר שהנהגה זו היא לצורך כללות המציאות שהוא עולם ההויה וההפסד הכללי. א"כ.

ביאור המילות

"פועל אדם ישלם לו", וכארח איש ימציאנו. עי' בפי'. ויל"פ עוד, שר"ל שישלם בין לפי הפעולה בין לפי דרכי הנפש, למשל מי שהוא בעל חמה בטבעו לא יענש כ"כ על החמה כמו מי שאין טבעו נוטה לזה, ור"ל כארח ודרך הנפש של כל איש ביחוד, ולכן אמר מלת איש שמציין שם הכללות כל איש ואיש, שזה אחד מן ההבדלים בין אדם ובין איש, כמ"ש בס' התו"ה (ויקרא ס' י'), וכן אמר בכ"מ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, כפי דרכי הנפש שמהם צומחות הפעולות וכפי הפעולות, והשם ישקיף מאיזה מדה ותכונה צמחה הפעולה ולפיהו ימציא גמולו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב-טו) "אף אמנם אל לא ירשיע אם יגוע כל בשר יחד". א"כ אף שיחוייב לפי סדרי המערכה שיחרב כדור הארץ בכלל ועמו "יגוע כל בשר יחד". דהיינו כל החי על פני האדמה.

"וכל האדם על עפר ישוב", בזה "לא ירשיע ולא יעות משפט". אחר שהוא לצורך המציאות הכללי שכל הארץ הוא כאין בערך המציאות כולו. כי "מי פקד עליו ארצה ומי שם תבל כלה". אחר שהוא ברא את המציאות בכלל. שהארץ רק כחול הדק נגדם. וא"כ "אל לא ירשיע ולא יעות משפט אם ישים אליו לבו ויאסף אליו את הרוחות והנשמות". שנתן לכל החי אשר על הארץ עד "שיגוע כל בשר יחד". כ"ז לא יהיה רשע או עוות משפט. כי הוא לצורך העולם ההויה וההפסד הכללי. כ"ז מדברי איוב:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואם בינה". ע"ז משיב אליו. אם תבין היטב.

"שמעה זאת והאזינה לקול מלי" ותראה איך דבריך סותרים א"ע. כי רצית להצדיק את ה' במה שיבואו רעות בחנם לאיש אחד צדיק. במה שתאמר שהרעות לא יצאו מהשגחתו רק ע"י המערכה. והלא בזה תיחס אליו עול יותר גדול. מה שמסר כלל ההנהגה אל המערכה אשר היא תעשה רעות לא לצדיק אחד לבד. כ"א לכלל האנשים. כי לא תבחין כלל בין הזכאי והחייב, ואיך תאמר שה' לא עשה הרע הפרטי הזה להצדיק הפרטי ביחוד, רק עשה רע כללי לכל בני אדם כולם. שעל זה תגדל השאלה יותר. כי הלא נשאל.

ביאור המילות

"ואם בינה". מקור, אם יש לך לב להבין שמעה, ר"ל הבין זאת, וגם "האזין לקול מילי" הוא המשל שנתן ע"ז:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האף שונא משפט יחבוש". האף עול זה יעשה שלא לבד שלא ישלם לצדיק כמפעלו. רק שעשה לחובש ומושל על העולם את מי שהוא שונא משפט. דהיינו את המערכה והמזל שהנהגתה רק עפ"י הטבע לא עפ"י המשפט. שזה עול יותר גדול, "ואם צדיק, כביר תרשיע". ואם בזה יהיה ה' צדיק. במה שתרשיע אותו כביר. ר"ל הרבה. שתחת שתחלה היה התלונה רק על מה שעשה רע לצדיק אחד שלא כדין. תרשיע אתה אותו כביר שעשה רע אל הכלל במה שמנה עליהם מושל השונא משפט שהוא המערכה. שתהיה כלל ההנהגה שלא במשפט. האם בזה תצדיק את ה' שיהיה צדיק?:

ביאור המילות

"יחבוש". מענין ממשלה המושל החובש בבית האסורים, והוא פעל יוצא שיעשה לחובש ומושל את מי שהוא שונא משפט, "ואם צדיק", פי' אם יהיה צדיק ע"י שכביר תרשיע:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח-יט) "האמור" מסביר הדבר במשל. אם נמצא מלך עריץ שעשה רעות לאיזה נדיבים פרטיים שלא כדין, וכאשר יאמרו שהוא רשע מצד מעשיו אלה שעשה אל הנדיבים. וכי יבוא איש אחד ללמד עליו זכות. שלא להנדיבים היחידים לבד עשה זאת. רק הנהגתו עם כלל העם דל או נדיב כולם שוים בעיניו לעשות עמהם כרצונו. באשר הם כולם עבדיו וקניניו וכטוב בעיניו יעשה עמהם. וכי בתשובה זאת יצדיק את המלך. הלא בזה עוד יגדיל את חטאו למעלה ראש, וז"ש "האמור", וכי יאמרו ללמד זכות על "מלך בליעל אשר הוא רשע אל נדיבים". שעושה מעשה רשע אל נדיבים. האמור ללמד עליו זכות שהוא "לא נשא פני שרים ולא נכר לפניו שוע לפני דל" מפני "שכולם מעשה ידיו". והם כולם כאין בעיניו. הבזה יצדיקו את הבליעל הזה? הלא בהפך:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רגע ימותו". העם של מלך הזה. הגם שידעו שברגע ימותו בקומם למרוד בו. בכ"ז ימסרו כולם את נפשם להעבירו מממשלתו.

"ובחצות לילה יגועשו" העם כולו "ויעברו" וימרדו, "ויסירו את האביר" הזה "לא ביד", ר"ל בקלות גדול. כי כולם ימרדו בו להסיר את רעתו מהם. וא"כ איך תצדיק בזה את מלך העליון במה שתאמר שאינו עושה עול נגד נדיבים יחידים רק לכל בריותיו. יען שכולם מעשה ידיו וכולם שוים לפניו ולכן לא ישגיח על פרטי ענינם ומסרם ביד עבדיו האכזרים שרי המערכת לעשות עמהם כרצונם?.

ביאור המילות

"רגע ימותו (עם), לא ביד". לא בכח ר"ל בקלות:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי עיניו". עתה משיב נגד מה שטען על הצלחת הרשעים. ועל שאין ה' מענישם בפרהסיא. כדי שיכירו הכל כי יד ה' עשתה זאת. משיב שיש הבדל בין בשר ודם המיסר את המורדים בו שממהר ליסרם תיכף משני טעמים.

  • א) מצד חסרון ידיעתו. שאינו יודע תמיד מי החוטא נגדו ובמה חוטא. ולכן כשיודע לו איזה חטא ומרד ימהר להענישו טרם ידיח עליו את הרע והוא לא ידע להזהר ממנו.
  • ב) מצד קוצר היכולת. שמתירא פן יברח או יסתר ממנו ולא יוכל להענישו. לא כן אצל ה' שלא שייך שימהר להענישו מפני שלא ידע את החוטא.

"כי עיניו על דרכי איש". ר"ל שמשגיח תמיד בין על דרכי נפשו ומחשבותיו ומדותיו. בין על הפעולות כי "כל צעדיו יראה". וכן אין חשש שיסתר אח"כ מענשו, כי.

ביאור המילות

"דרכי", צעדי. דרכי הנפש והפעולות, (כנ"ל פ' י"א), ועמ"ש ירמיה (י"א כ"ג):

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און" שיסתרו שם מענשו ושלא יראם וימצאם שם. וא"כ האדם הדורש על הנהגת ה' בעונש הרשעים די לו בשידע שני דברים אלה.

  • א) שה' רואה ומשגיח ויודע מעשה הרשעים.
  • ב) שיש בידו תמיד יכולת להענישם. ומה לו להאדם לתת עצות להמנהיג העליון איך ומתי ובאיזה אופן יענישם. וז"ש אחר שידעת שה' יודע דרך רשעים ושיענישם בהכרח. א"כ.
 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא על איש ישים עוד". לא שם דבר זה על איש. היינו שאינו מוטל עליו.

"שיהלך אל אל במשפט" לטעון אל ה' ולשפוט כנגדו. לאמר.

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כד-כה) "ירוע". שראוי ע"פ המשפט "שירוע" וירוצץ רשעים "כבירים אין חקר, ושיעמיד" אנשים "אחרים" שאינם רשעים "תחתם" ובמקומם. וזאת יעשה כדי "שלכן יכיר מעבדיהם". שבזה יסבב שכל העולם יכירו העונש של מעשי הרשעים וקיבול שכר עבודתם שעבדו לרע. ר"ל שיהיה רעש הארץ במקום שעומדים שם צדיקים ורשעים ביחד. וה' ישגיח בהשגחתו הפרטיית שכל הרשעים שימצאו שמה יאבדו ברעש ותרוצץ גולגלתם וכל הצדיקים שימצאו שם יעמדו וישארו במקומם. ואז יראו כולם שיש השגחה ושיש הבדל בין צדיק ורשע. וה' לא עשה כן לאבד את הרשעים באופן נגלה כזה. רק "והפך לילה וידכאו". שלא דכאם ביום ובגלוי להכיר מעבדיהם רק הפכם ודכאם בלילה ובצנעה. וזה עשה.

ביאור המילות

"ירוע". ירוצץ וישבר, "תחתם", במקומם:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"יכיר". פעל יוצא, שיכיר לאחרים כנ"ל:

"מעבדיהם", מעשיהם, מענין עבודה שמשותף עם מפעל ומעשה רק שמציין עבודה קשה ומתמדת, ופי' פרי מעשיהם וענשם.

"והפך לילה", והוא הפך בלילה:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תחת רשעים ספקם". במקום שיש שם רשעים שה' רוצה שישאר ספק בלבם. ולא יתברר להם בגלוי שה' מעניש את הרשעים. (כי רצה שהרשעים יסתפקו בגמול ועונש כדי שיהיה מקום לבחירה ולשכר ועונש). ולכן השאיר להם ספק "במקום רואים". שבמקום שיש רואים לא הענישם. שאז יסתלק הספק וידעו בבירור שיש עונש וייראו לעשות רע ולא יהיה מקום לבחירה. ומטעם זה כשרוצה להענישם יעניש ויהפך אותם בלילה ובסתר:

ביאור המילות

"תחת". במקום שיש רשעים.

"ספקם", מענין ספק, וכן בא כ"פ בס' זה:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשר". ואשר על שאינו מעניש את הרשעים בגלוי לעיני רואים ונשאר הספק על ההשגחה "על ידי כן סרו מאחריו". ועל כן מלא לב בני אדם לעשות רע.

"וכל דרכיו לא השכילו". שאין מבינים זאת שהסתיר עונש הרשעים בכונה כדי שלא יבינו ושישאר מקום לבחירה. ועי"כ גרמו.

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"להביא עליו צעקת דל". שהדל הנרצח והנעשק מן הרשעים האלה צועק על ה' ומתרעם מדוע לא יעניש ה' את הרשע. ומדוע לא יציל את הדל מידו. שהיא השאלה ששאל איוב (בסי' כ"ד) שהלא יש רשעים מחריבי הישוב ונפש חללים תשוע ואלוה לא ישים תפלה. אבל האמת הוא "שצעקת עניים ישמע". וגם ע"ז יש תירוץ. שלפעמים הרשע הוא שבט אפו של ה' להעניש בני אדם על רעתם. כמ"ש הוי אשור שבט אפי. ולכן אינו מענישו ועוד יתן לו עז וחיל עד שיכלה הזמן המוגבל מאתו ליסר גוים ולהוכיח לאומים. כמ"ש והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו בהר ציון ובירושלים אפקד על פרי גודל לבב מלך אשור. וז"ש.

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כט-ל) "והוא ישקט". שיעור הכתובים "והוא ישקט ממלוך אדם חנף ממוקשי עם ומי ירשיע". ר"ל שה' הזמין שימלוך אדם חנף שירגיז וירעיש הארץ. או שהזמין מוקשי עם. שרשעים רבים יקומו להיות למוקש אל העם. רוצחים ושודדים ומחריבי הישוב. כדי להעניש בהם את העולם ולהיות שבט אפו ועברתו, ורעת העריץ המרעיש הארץ או של הרשעים מוקשי עם יש לו זמן וגבול קצוב לפי גזרת ה', עד שבעת שיבא הזמן שישקיט ה' לבני אדם מהאדם חנף וממוקשי עם וישבית רעתם. אז מי ירשיע. כי אז רשעים יכרתו ותחדל הרשע. אבל כ"ז "שיסתיר פנים" ממלוך אדם חנף שהוא כל זמן המיועד ליסר גוים. שאז יסתיר ה' פנים מבלי יעניש את החנף ומוקשי עם והרשעים המחריבים את העולם.

"מי ישורנו". כי אז ההשגחה מסותרת ונעלמת ואין ה' מעניש את הרשע.

"ועל גוי". וזה יהיה לפעמים על גוי אחד. שיזמין איש עריץ ומוקשי עם להעניש בהם גוי מיוחד שחטא כנגדו. ולפעמים יהיה זה "על אדם יחד". על כלל בני אדם. כמו סנחריב ונבוכדנצר שהחריבו וכבשו את העולם כולו. ועכ"פ לא תוכל להוכיח מזה שאין השגחה ואין גמול ועונש ממה שלא יכרית את מרגיזי הארצות האלה. כי בהפך הם נתמנו מאתו בהשגחתו ליסר בני אדם על מעשיהם הרעים. וממשלתם וכחם נכון בידם מאת ה' עד בא יום אידם וחש עתידות למו. וכ"ז נמשך עמ"ש "כי לא על איש ישים עוד להלך אל אל במשפט". שעל כל אלה הדברים לא יוכל איש להשפט עם אל ולשאול לו שאלות מדוע הרשע מצליח ומדוע לא יכריתהו ה'. ומוסיף לאמר.

ביאור המילות

(כט-ל) "ישקיט". מוסב למטה ישקיט או יסתיר פנים ממלוך אדם חנף ומי ירשיע ומי ישורנו:

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אל אל". ר"ל לא על איש להלך אל אל במשפט אל אל "האמר נשאתי". שאף בלא הטעמים האלה לא יוכל איש להשפט אל אל. אשר יאמר "נשאתי לא אחבול" שאם יאמר אני רוצה לסבול ולישא כעס הרשעים שמכעיסים אותי ולהאריך להם אפי. ואיני רוצה לחבול אותם. לא יוכל איש להלך אליו במשפט ע"ז. אם הוא רוצה להאריך אפו מטעם ידוע אצלו:

ביאור המילות

"האמר". אשר אמר, ומוסב גם על פסוק ל"ב ל"ג.

"נשאתי", מעינן נושא עון.

"לא אחבול", כמו חבל את מעשה ידיך:

 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בלעדי". (מלת האמר נמשך גם לכאן).

"אל אל האמר בלעדי אחזה אתה הורני". שה' יאמר לההולך במשפט כנגדו. וכי תורני אתה דבר אשר לא אחזה אני? וכי אתה רואה ויודע יותר ממני ותורה אותי דבר שלא אחזה, עד שעי"ז "אם עול פעלתי לא אוסיף". שע"י שיתודע לי (ע"י שתראני דבר שלא חזיתי ולא הבנתי אותו) שפעלתי עול מבלי ידיעה. אז לא אוסיף לעשות כעול הזה?:

 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"המעמך" (גם לכאן נמשך מלת האמר).

"האמר המעמך ישלמנה כי מאסת". שה' יאמר לההולך נגדו במשפט מה לך לדרוש משפט מאתי מדוע איני מעניש את הרשע וכי ע"י שאין ה' משלם להרשע את ענשו ישלם התשלומין האלה מעמך. אשר לכן מאסת בהנהגתי ולא ייטב דבר זה בעיניך? הלא תשלומי עונש הרשע לא אקח מידך ומה אכפת לך. מה תתעבר על ריב לא לך, "וכי אתה תבחר ולא אני?" או הכי רוצה אתה שהבחירה על זמן ואופן של עונשי הרשעים יהיה בידך לא בידי. שאתה תבחר זמן ומדת העונש לא אנכי? שלכן תתוכח למה יעניש את הרשע בזמן מאוחר (בעת שיבחר הוא לפי חכמתו) ולא יענישו בזמן מוקדם (לפי מה שתבחר אתה). ואחר שה' מצד רצונו ומצד חכמתו ומצד הנהגתו את הכלל רואה שלא להעניש את הרשעים תיכף ובפרהסיא. ומאריך להם אפו מטעמים נודעים לחכמתו הבב"ת. ואתה אין לך הפסד מזה שאינו מבקש תשלומי ענשם מידך. מי אתה כי תלך אליו במשפט לבקש מאתו דין וחשבון על הנהגתו.

"ומה ידעת דבר". ר"ל ואם יש לך עוד לדבר ולטעון ע"ז דבר מה שידעת לדבר עוד:

 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אנשי" ר"ל אתה תדבר עוד מה שידעת. אבל "אנשי לבב" שישמעו את דברך הם "יאמרו לי", וכן "גבר חכם אשר ישמע לי" את תשובתי אשר השבתי על דבריך. הוא ג"כ "יאמר", כי.

ביאור המילות

"אנשי לבב". היינו חכמי לב שהם יותר מחכמים, הם אלה שחקות החכמה קבוע בלבם, והם יאמרו מעצמם, "וגבר חכם" יאמר כן עת ישמע דברי:

 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איוב לא בדעת ידבר". ר"ל שדבריו אינם נלקחים לא מן הדעת המושג ע"י הבחינה והנסיון. וכן אין מסכימים עם השכלת הפילוסופים הנלקחת ע"י מופתי התבונה. כי "דבריו לא בהשכל":

ביאור המילות

"לא בדעת, לא בהשכל". הדעת קנוי מן הבחינה והנסיון וההשכל הוא ממקור השכל, רמ"ש ככ"מ:

 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אבי". רצוני ותאותי הוא.

"שיבחן איוב עד נצח, שיבחן" ושאתוכח אתו "עד שיתנצח על תשובות באנשי און". ר"ל שיתנצח מן התשובות של דברי מינות שהוא משיב בוכוחו. שהם שייכים באנשי און. ר"ל שראוים להמצא בין הרשעים. לא שיצאו מאיש צדיק כמהו. ולכן תאותי לבחון את דבריו כל מה שירצה עוד לדבר כמ"ש ומה ידעת דבר. ולהתוכח אתו עד שינוצח על התשובות של מינות שהוא משיב:

ביאור המילות

"אבי. רצוני, משורש אבה". יבחן, "כמו ויבחנו דבריכם". עד נצח מענין נצוח, וכן ויז נצחם על בגדי, הדם שיצא ע"י נצוח המלחמה:

 

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי". אם לא נתוכח אתו עד שיתנצח. הלא "יוסיף על חטאתו פשע". ויתמיד להחזיק בכפירה והכחשת האמונה. כי הלא "בינינו יספוק". שהגם שיושב בינינו שאנחנו מאמינים בהשגחה ובשכר ועונש, יטיל הוא ספיקות על האמונה.

"וירב אמריו לאל" להתוכח כנגדו. ולכן אני רוצה לבחנו בוכוח עד שישוב מדעותיו ומספקותיו:

ביאור המילות

"יספוק". מענין ספק, כמו תחת רשעים ספקם: