מלבי"ם על איוב לב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · לב · >>

פתיחה למענה השמונה עשר מענה אליהוא

אחר שתמו דברי איוב, וישבתו שלושה האנשים מענותו, כי נצחם איוב בטענותיו, יצא אל המערכה איש גיבור חיל, נבון דבר וה' עמו, וידבר את המתווכחים בשער וישב מלחמה שערה, ויעש חיל לחוות אמיתת העניינים בשאלות האלה, הכינם וגם חקרם ברוח ה' עליו ובסוד קדושים ותמים דעים אשר בליבו, עד שבסוף דבריו גילה את סוד ה' מה שנעשה בעת באו בני אלהים להתייצב על אדון כל הארץ והשטן בתוכם, ככל המסופר בראש הספר, וסוף הויכוח נמצא בהקדמת הספר, וכל זה נודע לאליהוא מסוד ה' ליראיו,

תחילה יציע כותב הספר, שעוד בעת הויכוח חרה אף אליהוא על שני הצדדים:

  • על איוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, שהגם שידע בעצמו שהוא צדיק ולא מצא שום טעם לייסוריו, לא היה לו להכריע את האמת אשר בעצם המשיג על האמת אשר בעצם המושג, שאחר שדבר זה שלא יתייחס לה' ברוך הוא העדר חכמה או יכולת או רצון הוא דבר מאומת בעצמו כמו שהוא אמת שה' נמצא, כי מופתי התבונה אשר ילמדו אותנו שנמצא עצם אחד בב"ת בלתי בעל תכלית - אינסופי - תואר לה', אשר המציא כל המציאות בחכמתו ויכולתו ורצונו האין סוף, הם ילמדו גם כן שהעצם הזה הוא שלם בתכלית השלימות, ושראוי שירוחקו ממנו כל החסרונות, ושהוא מנהיג ומשגיח בחכמה ורצון ויכולת בב"ת בלתי בעל תכלית - אינסופי - תואר לה', ועתה, הגם שהבחינה והניסיון (ממה שידע בעצמו שבאו עליו ייסורים בלא חטא) תכריע לו ההפך, שנמצא לאות או עוול בהנהגתו, הלא מופתי התבונ יכריעו את מופתי החוש והדמיון, כי החוש יכזב לפעמים במשפטיו, כמו שהתוכן המהנדס אשר התברר לו במופתי הלימודיות שהשמש גדולה ק"ע פעמים מן כדור הארץ, יכריע במופתיו אלה את החוש שיראה את השמש כקערה אחת קטנה, וישתדל לברר שהחוש טועה בזה ויברר סיבת טעותו, וכן היה ראוי לו לבטל האמת הנדמה לו לפי בחינתו בעצמו, מפני האמת הכולל המוכרע במופתי התבונה הכוללת.
  • ובכל זאת חרה אפו גם על הריעים המתווכחים, שהפילוסוף אין ראוי שיכחיש המוחש גם כן, הגם שיש בתבונה מופת על הפכו. וראוי לו להשתדל למצוא דרך ממוצע, שתסכים התבונה עם החוש, ושיסכים האמת הצפון בטבע השכל עם האמת הגלוי לעיניים, ולא היה להם להרשיע את איוב אשר היה צדיק בכל דרכיו ולא עוולתה בו.

אחרי ההוצעה הזאת, באו דברי אליהוא בארבע מענות זה אחרי זה.

במענה הראשונה הודיע הטעם, מה ששתק עד הנה, שזה היה מפני שעד עתה חשב שיסודי הידיעה הם החוש והניסיון, ועל כן נחבא אל הכלים מפני הישישים המתווכחים, שהם ברוב שנים בחנו בחינות שונות וניסו תולדות הימים וליבם ראה הרבה חכמה ודעת, אבל עתה השכיל לדעת שהידיעות האמיתיות הם שתולות בנפש האדם עצמה, וכדעת אפלטון, שיש אמתיות נתונים בנפש לנחלה ממחצבה הראשון (נקראים אידעען), לא בחוש ולא בניסיון יסודם, אך בהררי קודש מרחם משחר, ואשר הביאה איתה אחוזת נחלה משורשה העליון, נתונים לה מאלהים, ובתוכם האמתיות הקבועות בכל נפש, שנמצא עצם נשגב בורא כל, משגיח על כל, גומל ומעניש, טוב ומרחם, ושהנפש היא בת אלהים קיימת לנצח, וכדומה.

ועל-פי האמתיות האלה, הנודעות לו מאלהים (אשר לא יושגו על ידי בחינה ורוב ימים, רק רוח הוא באנוש), יחשוב את עצמו כעומד בשם האל, כי חכמתו חלק מחכמת אלהים, ונפשו חלק אלוה ממעל, ויעד את איוב שהוא יהיה תחת האל להתווכח בשבילו, ובאשר האלהות אשר בנפשו לבוש בבשר כמוהו, לא יפחידהו פחדו ואימתו, ויוכל להציע כל טענותיו בלי אימה ופחד.

והודיע לו, כי האלהים לא ירבה מאנוש, היינו שלא יבקש מן האדם עבודה כפי גדולת הנעבד שהוא רב מכוח האדם, רק ה' השווה את עצמו עם האדם, כאילו אינו גדול ורב ממנו, כי העלה את האדם אל האלהים, במה שחלק לו מחכמתו ומדעותיו האמתיות שיהיה אמונה אומן בנפשו כאחד מבני אלהים. והוא ירד מאלהותו אל האדם עד שאינו רוצה שיעבדהו וישיג ממנו רק כפי כוח האדם שהוא מוגבל ובעל תכלית, ויותר מזה לא יבקש מאתו, לא כדעת איוב שימצא עליו תנואות ועלילות ושיענישהו על עניינים שאינם ביד האדם ובבחירתו.

גם בירר לו, שבחינם התלונן על מה שה' העלים דבריו מבני אדם ולא יודיעם את חטאתם ואת אשר העוו, שבעבורם יפקוד בשבט פשעם, כי כבר יודיעהו הודעות שמיימיות בחלום ובחזון, שעל ידי חלומות אמתיות יגלה אוזן אנשים לדעת את עוונם ואת העתידות עליהם, גם יודיעם זאת על ידי חלאים וייסורים, שכל אלה הם הדיבורים שידבר אלהים במו את האדם להשיבו מדרכו הרעה וחיה.

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישבתו שלשת האנשים", שלשת האנשים האלה אשר לא הכירו הסבה האמתיית של יסורי איוב שהיה ענין נסיון, כמו שית' במענה אליהוא סי' ל"ו, וע"כ לא יכלו להצדיק דרכי ה' רק ע"י שיחסו אל איוב איזה חטא וחסרון, אם חטא עבר נגלה כדעת אליפז. או חטא עבר נסתר נצפן כדעת צופר. או חסרון איזה שלימות שרצה להשלימו בעתיד כדעת בלדד, וביחוד בוכוח השני שקלעו טענותיהם על הצלחת הרשעים אליו למטרה והחזיקו אותו לרשע גמור. וכל הטענות האלה לא היו מספיקים לישב בהם דעת איוב, שהוא היה יודע בעצמו שלא חטא לא בגלוי ולא במצפון. וגם לא חסר לו שום שלימות, ומצד זה שבתו מענותו עוד אחר שהוא צדיק בעיניו. וזה היה יסוד טענתו וע"ז לא מצאו מענה. וכבר אמר הפילוסוף שא"א להתוכח עם איש המכחיש ההתחלות אשר עליהם יבנה הוכוח:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויחר", מספר כי אליהוא אשר לו נגלה טעם האמתי מיסורי איוב, חרה אפו בו עוד בשעת הוכוח על שתי הכתות, "שעל איוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים", שהגם שידע בנפשו שהוא צדיק ולא ידע טעם ליסוריו, לא היה לו להכריע בזה את האמת המבואר שה' לא יעשה עולה, ולא יתיחס אליו שום חסרון, ושתהיה הנהגתו בעול הוא חסרון בשלימות האל, והיה לו לבטל הכרת החוש שידע בחוש את צדקו מפני מופתי השכל המכריעים שה' לא יעשה עולה. ובכ"ז גם.

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשלשת ריעיו חרה אפו" שלא היה להם להכחיש המוחש ג"כ שנודע שאיוב היה צדיק ולהרשיע את איוב שלא כדת יען שלא מצאו מענה, והיה להם לחקור למצוא טעם שיאמת את שניהם, שאיוב הוא צדיק ושבכ"ז באו עליו יסורים בצדק:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואליהו", אולם אחר שוכוחי הריעים לא ישרו בעיניו מדוע המתין עד עתה. מבאר שהטעם מה "שאליהוא חכה את איוב בדברים", היינו שאיוב חכה והמתין עליו. הסבה היה מפני "שהם זקנים ממנו לימים" ונתן להם משפט הקדימה, והגם שהוא היה זקן מהם בחכמה הם היו זקנים ממנו בימים:

ביאור המילות

"חכה את איוב". פעל חכה נקשר בכ"מ עם למ"ד ופה שנקשר עם מלת את מבואר שהוא יוצא, שגרם שאיוב יחכה ימתין, כי חכה נרדף עם ההמתנה, ונסתה ולא תחכה (מ"ב ט' ג'):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וירא אליהוא", אולם עתה שראה שאין מענה בפיהם כלל ולא יכלו לגמור הוכוח אף לפי שטתם, חרה אפו ביחוד, כי עכ"פ היה להם להעמיד דבריהם לא להתנצח:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר צעיר אני", שני טעמים יש מדוע שתקתי עד הנה,

  • א) מצדי "כי צעיר אני לימים",
  • ב) מצדכם כי "אתם ישישים", כי הצעיר לימים ראוי שלא יגלה דעתו כלל, ובפני ישישים מופלגים בזקנה ראוי שיחשה גם מלא ימים. ומבאר צעיר אני לימים "על כן זחלתי", הייתי כזוחל עפר ירא להרים ראשי, ומצד שאתם ישישים "ואירא", ומפרש "על כן זחלתי מחוות דעי" גם בפני עצמי, "ואירא מחוות דעי אתכם" מצד שאתם ישישים:

ביאור המילות

"זחלתי ואירא". הזוחל הוא הרומש בארץ, ומורה על ההכנעה והשפלות, חמת זוחלי עפר.

"דע", דעות, דעים, בא במענה אליהוא ששה פעמים, ואין דרכו לבא על צורה זאת, והוא לדעתי שם הינח על המדעיים השתולים בנפש האדם מעולם השכלי, אשר לפי דעת אפלטון תביאם הנפש עמה ירושת נחלה ממקור מחצבה, והם לדעתו יסודי התבונה, ונקראו גם בלשון הפילוסופים אידעען, וקרא את ה' תמים דעים, כי אצלו הם בתמימות בלי חסרון:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמרתי", כי עד עתה חשבתי שהחכמה תקח את התחלותיה מן החוש והבחינה, והצעיר לימים שלא נסה עדיין תולדות הימים עד שיוכל להפשיט מבחינותיו ענינים כוללים לא יוכל לדבר דבר בעניני חכמה, וז"ש כי "אמרתי" (עד עתה) "ימים ידברו", שלדבר דבר בעניני חכמה צריך ימים רבים שבהם נסה תולדות הימים והקורות ואז יוכל לדבר, "ורוב שנים יודיעו חכמה", שלהודיע חכמה שהיא שטה מסודרת מוחלטת ומבוררת במופתים, לזה צריך רוב שנים, כי ימים מועטים לא יספיקו לזה, וזה באור על שני הענינים שעל ידי שצעיר הוא לימים זחל לגמרי מלדבר כי רק ימים ידברו, וגם אם לא היה צעיר לימים היה מתירא מלדבר בפניהם שהם ישישים ואתם תמצא חכמה ברורה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אכן", עתה ראיתי שלא כן הוא, שהחכמה לא תקח התחלותיה מן החוש והנסיון, רק דעי התבונה צפונים ברוח האדם, ונמצא ברוח האדם אמתיות טבועות בקרבו ברוח אלהים, נחלה הם לו מצד שורש נפשו, וגם הצעיר לימים ישאב מים ממקור רוחו ברוח ה' עליו, ראיתי שהחכמה "היא רוח באנוש", הוא רוח נאצל ממרום נטוע בו ממקור נשמתו, "ונשמת שדי תבינם", הנשמה שהיא חלק אלהי ממעל היא תשפיע את הבינה על האדם, שבה יבינו את האמתיות ויוציאו דבר מדבר, ולכן החלטתי עתה, כי.

ביאור המילות

"רוח, ונשמת שדי". לפעמים יבא שם נשמה על הנשמה העליונה שהיתה חיה ומשכלת גם טרם רדתה בגויה ונפרדת מן הגוף, והיא תופיע על הרוח אשר בגוף שהוא ג"כ ממרומים, לכן אמר רוח באנוש ונשמת שדי, וכן לדברי המקובלים נשמה גדולה מרוח:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא רבים יחכמו", כי להאומרים שהתחלות החכמה ויסודותיה הם החוש והנסיון, תתברר החכמה על ידי רוב המעיינים, שכ"א סומך על נסיונות של חברו ומצרפם להוציא מהם חקים כוללים, אבל לפי דעתי עתה "לא רבים יחכמו", כי הרוח יחול באיש אחד מיוחד איש אשר רוח בו, וכן לדעה הקודמת תהיה הבינה להוציא דבר מדבר עפ"י חקי החכמה, תלויה בזקנים שנסו חכמות רבות והתמידו בחקירות ועיונים, אבל לפי דעתי עתה "לא זקנים יבינו משפט":

ביאור המילות

"רבים יחכמו, וזקנים יבינו". מבואר אצלי בפי' משלי, שהחכמה כוללת כל דרכי ההנהגה שיש בה טוב ורע, והיא לא תושג בשכל האדם רק ע"י הקבלה מה', ויש להעלות על הדעת שרבים ע"י שיוציאו כללים מפרטי מעשיהם, יחכמו, והבינה יוציא האדם מדעתו ע"י עיון והיקשים והיה עולה על הדעת שהזקנים שהרבו להשתמש במופתי הבינה יבינו, עתה ראה שאינו כן:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן אמרתי" עתה, "שמעה לי", שהגם שאין אתי נסיונות מתולדות הימים ובחינות החושים, "אנכי אחוה דעי", שהם הדעות האמתיות הטבועים בנפש, שאין שרשם מהבחינה והחוש, וזה אוכל "לחוות גם אני", אף שאני צעיר לימים, כי נח עלי הרוח להשכילני את האמתיות ברוח ה':

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן", ר"ל הנה כבר יצאתי ידי חובתי בכל הפרטים, כי לפלס את דברי חברו ולחקור את דעתו, צריך,

  • א) שישמע את הצעותיו ואת התולדות אשר יוליד בשכלו,
  • ב) צריך לעלות עד ההקדמות והשרשים שמהם יוציא את התולדות,
  • ג) צריך לשמוע את כל דבריו מראש ועד סוף, וכ"ז עשיתי,
  • א) "שהוחלתי לדבריכם" ושתקתי עד שגמרתם כל דבריכם,
  • ב) "אזין עד תבונותיכם", שהטיתי אזני עד ראש ההקדמות ושרשם התבוניים, כי המושכלות הראשונות שעליהם יבנו בניני החכמה להוציא מהם היקשים ותולדות, מוצאם ממקור התבונה,
  • ג) "עד תחקרון מלין", שהמתין עד חקירותיהם ותולדותיהם והוצאותיהם, עד חקרו כל החקירות ובארו ופרשו דבריהם בכל הפרטים היוצאים מהם:

ביאור המילות

"אזין". יל"פ מענין מאזנים, כמו אזן וחקר, שקלתי הדברים במאזני השכל:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועדיכם אתבונן". עוד זאת שלא לבד ששקל ואזן וחקר דבריהם בעצמם. גם ע"ז שם לב להתבונן על היחוס שבין הדברים ובין המדבר, כי לפעמים יפלסף החוקר עפ"י שטה אחת אשר הוא מחזיק בה, ועפ"י הקדמות והצעות ידועות לפי שטה זו, הגם שאינם מוחזקים לחוקרים אחרים המחזיקים בשטה אחרת, ועז"א ועדיכם אתבונן, ובכ"ז ראיתי "כי אין לאיוב מוכיח", שכל דבריכם לא יספקו להוכיח לאיוב ולברר הפך טענותיו, ולא זאת כי לא נמצא "מכם אף עונה אמריו", שיוכל לענות לו דבר כענין, הגם שלא יוכל להוכיח ולברר לאיוב עצמו במופתים ברורים, שיוכל לענות לו עכ"פ במופתי הנצוח:

ביאור המילות

"מכם". שיעורו והנה אין מכם לאיוב מוכיח:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פן תאמרו", ר"ל וכי תוכלו לאמר בזה "מצאנו חכמה", דהיינו בזה השבנו עליו ונצחנו אותו, במה שאנו משיבים לו, לאמר ""אל ידפנו לא איש"", שהאל אשר ידפנו אינו איש, כי זאת היה עקר תשובת שלשת הריעים, שטענו האל אינו איש, הלא האל לא יצוייר לו חסרון רצון חכמה או יכולת, ולא קנאה ומאוס חסרונות שנמצאו אצל אנשים, או מה שאמרו שאין אנו משיגים הנהגת האל (כצופר), או שהאיש א"א שיזכה נגד האל (כטענת אליפז), שכל טענותיהם היה שהאל אינו איש, וכי זה חכמה ובזה ינצחו את איוב?:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולא ערך אלי מלין". אלי לא ערך איוב מלים כלל, ר"ל המלים שהם מורים על המושגים שבם ילביש את וכוחו, אינם ערוכים אלי כלל, כי לי יש שטה אחרת בהתחלת החכמה ויסודותיה, וע"ז צריך לו לדבר במלים אחרים, וגם "באמריכם לא אשיבנו", האמרים שגבלתם בטענותיכם על השאלה של צדיק ורע לו, גם בזה דעתי נפרדת מדעתכם ואמרי משונים ממאמריכם:

ביאור המילות

"מלין, אמריכם". המלות הם מלות יחידות, והמאמרים הם צירוף המלות למאמר שלם:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חתו", ר"ל איך אשיב לו בשטתכם ובמליכם, הלא נמצא מהם מן הריעים אשר "חתו ולא ענו עוד", הוא צופר, שהוא לא השיב כלל בפעם השלישית, ומהם "אשר העתיקו מהם מלים", הוא בלדד, שהגם שענה בפעם השלישית, ענה מענה קצרה, שלא היה לו מלים להלביש את דבריו בארך, רק רמז ברמז לבד, כי המלים שבהם ילביש את וכוחו נעתקו ממנו:

ביאור המילות

"העתיקו". כמו ויעתק משם ההרה, נעקרו המלים מהם:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והוחלתי", ובכ"ז לא עניתי תיכף והחרשתי, כי חשבתי פן אחרי שינוחו מעט ישובו ויתחילו הוכוח שנית, לכן "הוחלתי" עד שידעתי בבירור "כי לא ידברו עוד", כי הלא "עמדו" מן הארץ, "ולא ענו עוד", וזה סימן שנפסק הוכוח מכל וכל, כי כל זמן הוכוח ישבו אתו לארץ:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן אענה אף אני",

  • א) "שאענה חלקי", אשר כל אחד י"ל חלק בהוכוח, ואתם כבר דברתם החלק שלכם, אענה את החלק שלי,
  • ב) "אחוה דעי", שטתי היא שיש דיע, דהיינו מושכלות ואמתיות הטבועים בנפש, שלא באו אליה על ידי העיון וההיקשים רק הם נתונים בה לנחלה ממקור מחצבתם ומאת ה':
 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי מלאתי מלים" שהכינותי את המליצות ואיכות הדבורים, והם רבים עד שאני מלא מלים, וגם "הרוח" התבוניי השוכן בהמלות והדבורים "יציק את בטני" כי הוא מבקש לצאת:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה בטני כיין לא יפתח" שהרוח התוסס ביין ועצור בו רוצה לצאת, ואם האוב ישן וחזק יוכל לעצור ולכלא את הרוח והיין, אבל אם הוא "אוב חדש יבקע", וכן אני שעדיין לא הרגלתי לעצור את דברי יבקעו דברי לחוץ, ולכן.

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אדברה וירוח לי",

  • א) כדי שירוח לי מפני הרוח המציק,
  • ב) שרק אם "אפתח שפתי אענה", כי שפתי ידברו מעצמם, שהכל ערוך:
 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל", וכן לא אעצור מלי מפני נשיאת פנים לאיוב ולריעיו, כי "לא אשא פני איש", וכן לא אעצור מפני שאכנה אל אדם, לתת לו כבוד ויקר ושלמות יותר מהראוי לו, "כי לא אכנה":

ביאור המילות

"אכנה". בלה"ק בא רק על שם הכבוד שנותן לחבירו, כמו אכנך ולא ידעתני (ישעיה מ"ה):

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", שיעור הכתוב "כי לא ידעתי אכנה עושני כמעט ישאני", שאף להעושה והבורא לא ידעתי לכנות ולתת לו תארים יותר מהראוי, ואם אכנה כמעט, ישאני ויעבירני מן העולם:

ביאור המילות

"כמעט ישאני". גם אם ישאני ויכלני, כמו למשאות אותה משרשיה (יחזקאל י"ז). ויל"פ כמעט שאכנה ישאני עושני ויכלני: