מלבי"ם על איוב טו ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


"כי יאלף", מוסיף לאמר שאחר "שעונך אלף את פיך", שאתה מדבר דבריך ברגילות גדול שמזה נראה שכבר חשבת ושנית ושלשת דברי מינות האלה זה זמן כביר, עד שעונך הרגיל את פיך לדברם במהירות, ויותר מזה ממה "שתבחר לשון ערומים" שתדבר דבריך בלשון פילוסופי, שזה מורה שלא נפלו דברים אלה מפיך במקרה מרוב הצער והיסורים, רק אחרי עיון ושקידה ימים רבים, א"כ הלא:


ביאור המילות

"יאלף", מענין לימוד והרגל, ושם עון מציין עוות השכל והמינות, וזה מרגיל את פיך, ויש הבדל בין פה ולשון, שהלשון מציין הדבור הגבוה ודבור תבוני, כמ"ש בפי' משלי, והנה לשון חכמים הוא מה שידברו החכמים דברים אמתיים בכח תבונתם, כמ"ש לשון חכמים תיטיב דעת, לשון חכמים מרפא, אבל "לשון ערומים", הם ההיקשים הנעשים בערמה ותחבולה היקשים מתעים מזויפים:

 

<< · מלבי"ם על איוב · טו ה · >>


דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.