מחיר יין ט

<< · מחיר יין · ט · >>

פסוק ב

ב נקהלו היהודים בעריהם וגו' וכל שרי המדינות וגו'. כל זה מבואר ממה שכתבנו למעלה מה הם השרים והיהודים הם השלימויות שבאדם הנמצאים לרוב ביהודים כמו שביארנו גם כן למעלה. ואמר כי נפל פחד מרדכי הידוע להם עליהם, כי גדול מרדכי בבית המלך גם זה מבואר ממה שכתבנו למעלה, מהו מרדכי ובית המלך, ושמעו הולך בכל המדינות.

פסוק ד

ד כי האיש מרדכי הולך וגדול. וזהו אמת כי כל זמן שהאדם הולך וזקן ונפחתו כוחותיו הגופניות מרדכי שהוא השכל הולך וגדל כמו שאמרו ז"ל סוף מסכת קינין שתלמידי חכמים כל זמן שמזקינים ניתוסף בהן חכמה.

פסוק ה

ה ויכו היהודים בכל אויביהם. הם המן וזרש ובניהם. ואמר מכת חרב והרג וגו'. כבר כתבתי לך אמרם שהרג הנקיבה וסרס הזכר, ולזה אמר כאן מכת חרב והרג, לנקיבה שהיא החומר לבל ימשלו עוד חומרם עליהם ואבדן בזכר שהוא הסרוס, ויעשו בשונאיהם, שהוא היצר הרע ושאר כוחותיו כרצונם לכבשו כרצון מרדכי. ואמר

פסוק ו

ו ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש. כבר ידעת מהו שושן הבירה שהוא כלל העולם שהוא מהלך חמש מאות, ואמרו שאבדו חמש מאות אלו, רצה לומר שאינו תאב לעת זקנתו לשום דבר שבעולם, ואף כל מי שהוא במדריגת מרדכי מסתפק בשלו הפך ממה שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף שמתאוה לבלוע כל העולם כולו, וכבר ידעת שצריך לכתוב איש בריש דפא ועשרת בסוף דפא להורות אל כוונתינו שהאיש אינו מחובר לחמש מאות רק מה שלמטה ממנו דהיינו עשרת בני המן שהם איש אחד בכללו. ולכן צריך למקרינהו בנשימה אחת כי יצא נשמתן כאחת כי כולן הן כחות נפש אחת, ומבואר מתרגום המגילה שעוד הרבה בנים היו להמן ולא נתלו רק אלו להורות על כוונתינו כי אלו המה עשר כחות של יצר הרע הנקרא המן. ומה נאות לזו דברי רש"י ז"ל שכתב שאלו כתבו שטנה על בית המקדש, והוא אמת. אלו הכוחות משטינים האדם וכשמקדש עצמו נקרא בית המקדש כי גוף האדם הוא ביתן כמבואר לעיל, והכחות הרמוזים הנה המה חמשה חושים הידועים שהם הראות והשמע והריח והטעם והמשוש, וחמשה כחות שבכח הזן שהם המחזיק והמושך והמעכל והדוחה והמוליד בדומה ולזה הוצרכו ישראל ליתן מחצית השקל שהוא עשרה גרה להנצל מהמן שהוא מחצית השקל שהאדם בכללו הוא השקל השלם והמן הוא מחציתו, והוא עשרה גרה, והוא עשרה בניו הנזכרים. ואמר בכאן כי לעת זקנת האדם נתבטל המן ובניו כמו שאמר שלמה זכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה וגו' ביום שיזיעו שומרי הבית והתעוותו אנשי החיל וגו', ועשרה בני המן אלו המה אנשי הבית.

פסוק ז

ז פרשנדתא. הוא כוח המעכל, מלשון פרש. וידוע שכח המעכל זה דרכו לעכל הכל ולעשות זבל ופרש

דלפון. אמרינן פרק קמא דבכורות דלפינון פרים ורבים ופירש הערוך שהוא דג והוא אדם שבים. והוא נגד חוש השמע, למה שנודע מה שכתב החכם בספר שערי שמים כי הדגים יש להם חוש השמע והמופת צידת דולפני כי כשיצודו אותם הדגים יכו על המים במקלות ועושין רעש גדול במים ובקול הרעש ההוא נתבהלו וישתממו ונראו כמתעלפים.

אספתא. הוא המחזיק, מלשון אסיפה, שמאסף ומחזיק הכל.

פסוק ח

ח פורתא. הוא מוליד, בדומה מלשון פרה ורבה.

אדליא. הוא חוש הריח, מלשון אדלא יומא אדלא קצירה, שהוא לשון אדלית בהדי דלינא בהדך, שפירש הערוך בערך דליו שהוא לשון שאיבה, שרוצה לומר אם תשאב עמי מי הבאר אשאב עמך, והוא חוש הריח ששואב אליו הרוח והריח שנאמר באות נפשו שאבה רוח.

ארידתא. הוא הטעם, מלשון מא דאמר פרק ג' שאכלו, ובסוף ערבי פסחים אורדילאילי וגוזלייא לאבא, והם מאכלים טובים.

פסוק ט

ט פרמשתא. הוא המשוש, מלשון פרמשתקא אמה, והוא אבר חוש המשוש אשר אמר עליו ארסטו כי חוש המשוש חרפה הוא לנו

אריסי הוא הראות המטיל ארס בעין הרע שלו

ארידי. הוא הדוחה למותרות ומורידן לאיברים התחתונים ומשם לחוץ

ויזתא. הוא המושך, מלשון שלל וביזה, כי הוי"ו ובי"ת הם מתחלפים מלשון ביזה כי בכוח זו מחלק שלל לכל אבר הראוי לו ומשכן אליו כידוע לבקיאים בכחות הנפש. ואל יקשה עלי סדרם בסדר זו כי סדרם כסדר שנהרגו, כי ידוע שכוח המעכל והשמע נפסדים בזקנים קודם שאר הכוחות האחרים, וכן הוא הדין באחרים. ואפשר שספרן לפי גדלתם לפי פשוטו של משל, כי כבר כתבתי כמה פעמים כי אלו ואלו הנמשל והמשל הם אמת. ואמר שכל אלה בני המן הם להיותם נתלים בחומר ובהפסד ובהחלש החומר יפסדו ויחלשו כוחות אלו. וקראו המן בן המדתא צורר היהודים מטעם שכתבתי למעלה. ואמר ובביזה לא שלחו את ידם כי באמת זקן שבא בימים כל אוכל תתעב נפשו ומיאס בחיו, כמו שנאמר ימים אשר אין בהן חפץ, כל שכן שימאוס בממונו כי למי יעמול תחת השמש לאסוף ולכנוס עוד ממון. ואמר כי בזמן ההוא באו מספר ההרוגים הנזכרים לעיל אשר בשושן הבירה שהוא כלל העולם לפני המלך בהרגש כוחותיו. ואסיפת אנשיו הנזכרים לעיל ומעתה מבקש תחבולות וצדדים להמלט על נפשו באולי ישאר בקרב הארץ. ומבקש לעזר במאכלים ומזונות טובות ובריאים מסעדים הלב. ואמר לאסתר המלכה כי מאחר שבשושן הבירה הרגו היהודים את החמש מאות וגם עשרת בני המן הידוע למעלה כי מרגיש שכבר הגיע לימי הירידה ואפיסה והפסד חומרו ובשאר המדינות מה עשו, רצה לומר שלא זכר בימי עלייתו ועמידתו שהמה המדינות כמו שזכרתי בריש המגילה להניח כמו לעת זקנתו כמו שאמר רבי אבהו מה מניח לעת זקנתי ורבי חנינא אמר חמין ושמן שסכתני אמי בלדתי המה העמידוני לעת זקנתי. ולכן אמר לאסתר מאחר שבשאר מדינות מה עשו להעזר בזה עכשיו ומעכשיו אין תחבולה להעזר כי אם על ידי אסתר תנשא בכל שאלותה ובקשתה לאכול ולשתות דברים הבריאים והטובים באולי תוכל עמוד. ואמר

פסוק יג

יג ותאמר אסתר וגו'. כבר כתבתי פעמיים ושלש שאסתר היא עיקרית בעצות אלו מאחר שהחושים שמהם קניית המושכלת וקניית המופתים תלויים בה. וכן אמר כאן כי אסתר אומרת כי שמעה באזנה וראתה בעיניה שאי אפשר בתחבולות להשאיר האדם בחיותו כי אין להחזיר על ידי מזונות מה שנתך מגופו להיות מספיק להעמיד הלחות השרשי הטבעי על עמדו, לפי שכבר הוא עניין התמורה ההוא מלקיחות המסעדים כמי שישפוך מעט מים בכוס של יין שעם שהיין גובר על זה המעט מן המים ומשכו אל יין מכל מקום כבר יחסר מעט מן כוח היין עד שבהתמיד זה פעמים רבות יהפך היין כולו אל מים. לכן מיום אל יום הלחות השרשי ממיר כחו עד שיהפך כולו לאיש נכרי ויחוייב אז המות, ויש מי שכתב שאל זה כיון החכם באמרו כל עמל אדם לפיהו והנפש לא תמלא, ולכן אמרה אסתר שבדרך זו אי אפשר להשאיר באיש, מעתה אם על המלך טוב ינתן גם מחר, רצה לומר יעשה יום ויום שהיהודים ישלטו בשונאיהם וכבר ידוע מדברי מה הם היהודים והשונאים ואת עשרת בני המן יתלו על העץ, התורה והמצוה שהם על ידי מלך יוסיפו כמו שנאמר אורך ימים בימינה, ונאמר וקווי השם יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, ועל ידי האם יזכה יוכל לחיות קיים נצחי חי כמו שאירע לאליהו ז"ל ולשאר חסידי עליון שעל ידי שתלוים בני המן והמן וזרש ושלטו בשונאיהם זכו שלא טענו טעם מיתה, וכן עשה המלך ותנתן דת האלקי שהוא התורה בשושן ובזו בני המן נתלו על העץ. ואמר

פסוק טו

טו ויקהלו היהודים וגו'. אחר שמספר המאורעים ותולדות האדם מגיד שאם יזכה האדם להמשיך בדרך הנזכר להמית המן ובניו כמו שמבואר יוכל להגיע על ידי זו לתכלית המבוקש למין האדם אפילו בעוד בחיים חיותו להשיג ולהשכיל בכללי הנמצאות עד שרוח השם יוכל לפעמו וישרה עליו רוח הקדוש או הנבואה והוא תכלית שיוכל להגיע אליו האדם והכל צריך להיות קודם כל המסופר ממיתת המן ובניו וכל המאורע כמו שאמרו ז"ל אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, והוא כולל כל מיני השלימות שבאדם אשר אי אפשר להגיע אלא עד אחר כל המעשים הנזכרים לעיל כמה שעבר כמו שבאר הרב המורה בפרקי הנבואה (חלק ב' פרק ל"ב). ולזה אמר שנקהלו כל היהודים מלשון קהלת על שקהל החכמה אמר שנקהלו ביום ארבעה עשר לחודש אדר. כבר בארתי לך שיתוף שם אדר שהוא אדר והוד התורה, יום ארבעה עשר הוא מניין י"ד והוא רומז על הנבואה כנאמר ותהי יד השם אלי וגו'. ואמר שהיהודים שבשושן זה עשו כי כמו שהעולם בכללו נקרא שושן הבירה הגדולה כן ארץ ישראל נקרא שושן סתם כי הוא יפה נוף משוש כל הארץ ולכן אמר שהיהודים שבשושן זכו לנבואה אבל לא בשאר ארצות, כי אין הנבואה שורה בחוצה לארץ ואמר שהרגו שלש מאות איש להורות על מעלתם כי הרגו בלעם בן בעור ששקול נגד שלש מאות איש, כי שלש מושך עצמו ואחר עמו כאלו נכתב שלש ושלש מאות והוא בגמטריא בלע"ם החול"ם ובנבוא"ה, וקראו נביא אף על פי שלא היה רק קוסם מטעם שכתב הרב המורה (חלק ב' פרק ל"ב) כי כל מגיד בעולם מצד הקסם ומצד המשער או מצד מחשבה נקרא נביא. ולזה יקראו נביאי הבעל ונביאי האשרה נביאים, ולזה סיפר במקרא זו כי היהודים במעלתן שהקטן שבה גדול ממעלת בלעם עד שהרגוהו ואל תשתאה על דברי מאמריהם ז"ל ולא קם נביא בישראל כמשה עוד, בישראל לא קם אבל באומות קם, ומנו, בלעם. כי ידעת למבינים שאין כוונת זה המאמר מה שיובן ממנו לפי פשוטו כי כבר ביארו שהנביא צריך להיות בתכלית השלימות וכתב המורה (פרק ל"ב חלק ב') שאי אפשר שינבא אלא השלם בתכלית השלמות אבל הפתיים מעמי הארץ אי אפשר אלא בהנבא חמור או צפרדע עכ"ל. כל שכן בלעם שהיה בתכלית הפחיתות עד שדרשו עליו שבא על אתונו שנאמר ההסכן הסכנתי רוצה לומר סוכנתי, וגם לא היה עשיר, רוצה לומר שמח בחלקו שהיה להוט אחר הממון כמו שדרשו ממה שאמר אם יתן לי בלק מלא ביתו וגו', ואם כן איך ראוי להאמין שהיה נביא כמשה רבן של נביאים ואף כשאר נביאים כהקטן שבכולן לא שוה, אך מה שנראה לי האמת במאמר זה הוא מה שאומר לך ותחילה יש להעיר אמרו ולא קם נביא כמשה ולא אמר ולא היה נביא כמשה לכן נראה שהקימה היתה במשה ובלעם שוה, אבל לא היתה הנבואה במדרגתן שוה, אך הקימה היתה שוה בבחינת מה, לזה מצד שפלותו ולמשה מצד רום מעלתו, כי משה עליו השלום אף שהיה השלם אשר יוכל להיות במין האנושי מכל מקום השיג יותר ממה שראוי לו כי יש השגות שכליות נמנעים להשיג האדם אפילו יהיה השלם שבמין כמו שנאמר לא יראני האדם וחי, ומשה עליו השלום אף כי לא השיג ראיית הפנים מכל מקום השיג ראיית האחור, ובזה השיג גם כן יותר ממה שראויה לחק המין האנושי להשיג, אלא השם יתעלה בחסדו הראה למשה קשר של תפילין מצד החן כמו שנאמר כי מצאת חן בעיני, וכבר ביארו ז"ל שמשה עליו השלום השיג יותר מהראוי לו כמו שדרשו ז"ל רד כי שחת עמך, רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל כו'. וכן בלעם מצד רוב פחיתו אף המדרגה השפלה שהיתה לו היתה יותר ממה שהיה ראוי לו לפי רוב פחיתתו אף המדרגה השפלה שהיתה לו היתה יותר ממה שהיה ראוי לו לפי רוב פחיתתו ולא היתה רק לכבוד ישראל שידבר טוב על ישראל כמו משה שרום מעלתו היה לכבוד ישראל וכזה קם כמשה מצד שכל אחד היה לו יותר ממה שראוי לו אבל שאר נביאי ישראל כלם קדושים היו וכל אחד מצד רוב קדושתו היה ראוי לנבואתו כפי מדרגתו ובאמת שזה הפירוש נראה יותר מכל מה שנאמר במאמר הזה שאמרו ז"ל אבל באומות קם ומנו בלעם, ולזה אמרו כאן שהרגו שלש מאות איש, ואמר ובביזה לא שלחו את ידם להיותם להוטים אחר הממון כמדת בלעם צא וראה שלא רצה אלישע עליו השלום להנות מנעמן שר צבא ארם, ושמואל לא רצה להנות כלל משל אחרים. ואמר טז ושאר היהודים אשר במדינות המלך. רצה לומר, אמנם שאר היהודים אשר בחוצה לארץ אי אפשר להם להשיג הנבואה שנרמזת ביום ארבעה עשר ואל תתמה על נבואת דור המדבר כי כבר אמרו פרק קמא דמגילה עד שלא הוכשר ארץ ישראל הוכשרו כל ארצות כו' מכל מקום בדרכי עיון החכמה נקהלים על נפשם ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם שהם המן ואוהביו, כדרך שאמרו ז"ל אם פגע בך מנוול זו משכיהו לבית המדרש וזהו חמשה ושבעים אלף, חמשה הם חמשה חומשי תורה, ושבעים הם שבעים פנים לתורה, ואלף הוא מלשון למידה, כמו שנאמר ואאלפך חכמה. ובביזה שהיא הלהוטה אחר הממון כולם נזהרים שלא ישלחו בו ידיהם כי ידוע שאין לך דבר שמטריד האדם כאסיפת ממון. ואמר ביום שלשה עשר. דע כי כבר ביאר הרב המורה (חלק א' פרק כ"ז) כי לשון הנחה נאמר על פסיקת דבר ובזה נאמר וינח ביום השביעי, רצה לומר פסק מלפעול וכן נאמר כאן כי היהודים בחוצה לארץ אין להם השגה רק בעיון הלקוח מיום שלשה עשר שבאדר כמו שרמזתי לעיל למה קבעוה מרדכי והמן יותר משאר ימים. אמנם, נחו ביום ארבעה עשר, רצה לומר פסקה השגתן אצל הנבואה הנרמזת בארבעה עשר באדר ועשה אותו יום משתה ושמחה, רצה לומר עשה אותה השגתה נמנעת בחק האדם עד יום משתה ושמחה המקווה לעתיד והיא יום סעודת לויתן ובר יוכני ויין המשומר בענביו שעל ידי אותו משתה ושמחה יתוסף ההשגה לאדם וישיג מה שלא השיג בעולם הזה, והוא כוונת אותה סעודה כי הם מאכלים ומשקים מזככים השכל, ומעזרים להשגה כעץ הדעת והרבה דברים טבעים המחדדים השכל כמו שמבאר הרמב"ן והבחיי ז"ל. והאריך בזה הרשב"א בפירוש אגדות פרק המוכר את הספינה. אמנם, היהודים בשושן נקהלו בחכמתם להשיג המושכלות מצד העיון הלקוח מיום שלשה עשר באדר גם ביום ארבעה עשר באדר השגתן מתפשטת רק נחו ביום חמשה עשר, רצה לומר שהשגתן פסק מלהשיג מהות השם יתעלה הנקרא י-ה, כמו שנאמר לא יראני האדם וחי שהוא בגמטריא חמש עשרה, ועל כן עושים יום חמשה עשר משתה ושמחה כי הם חשבו שהשגה זו הנמנעת מאתם היא הכוונה הנזכרת.

פסוק יט

יט על כן היהודים הפרזים וגו'. דע, כי כל מצות המעשיות הם לזכרון לדבר עיוני, כפסח לזכר ליציאת מצרים ושבועות למתן תורה וסוכות לכי בסוכות הושבתי וגו', כן הוקבעו ימי הפורים אלו להיות לזכרון בין עינינו לכל מוזכר מכל הסיפור דלעיל. ונקראו ימי הפורים על שם הפור כמו שנאמר השם מנת חלקי וגורלי, רצה לומר שאלו שתי השגות הנמנעות בימי הפורים הם גורל האדם בעולמו, ואמר שהיהודים הפרזים עושים יום ארבעה עשר המשיל האדם בלתי שלם בשלמותו לעיר הפרזי אשר אין לו חומה, כמו שהמשילה שלמה באמרו עיר פרוצה אין חומה איש אין מעצור לרוחו, ומה מאד מבואר באמרו היהודים הפרזים שקרא ליהודים עצמו פרזים ולא אמר שהוא בעיר פרזי ואמר שהם עושים יום ארבעה עשא להורות שם האיש הבלתי שלם בתכלית השלמות היום יום ארבעה עשר הוא היום טוב והמשתה והשמחה המוזכר. אמנם, העיר המוקפת חומה והוא האיש השלם בתכלית השלמות עושה ביום חמשה עשר, ומה מאד נפלא שתלו היקף חומה בימות יהושע שכבש ארץ ישראל שהוא שושן הנזכר, אמר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו דהיינו גמילות חסדים הנוהג בין לעני בין לעשיר כמשלוח מנות ומתנות לאביונים שהוא מעשה הצדקה שעליה חיו יחיה לעתיד, ונראה שזהו כוונתם באמרם חייב אדם לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כדוגמת הנמשל, בסעודת פורים שהוא סעודת לויתן שאז יתבטל המן מן הארץ שהוא היצר הרע ואז לא ידעו בין המן למרדכי כי לא ידעו מהו המן כלל. ועוד נראה לי כדרך שבארנו שרצה לומר שחייב לבסומי עד שלא ידע בין ארור המן כו' אבל משידע אסור להשתכר ורצה לומר שישתה דווקא בילדות בעוד שלא ידע בין המן למרדכי, אבל כשיזקין וישיג מהות המן ומרדכי שנתוסף בו מרדכי שהוא השכל אל ישתה עוד כמו שאמר אליהו לרב סלא אל תשתה ואל תחטא, ועוד נראה לי בדרך הפשט כי מאחר שמצות פורים לשתות ולשמוח ואי אפשר שלא ישתה על כן ישתה הרבה מאד שיגיע לשכרותו של לוט שאז פטור אף אם יחטא ויעבור על איזה עבירות כי באונס הוא, אבל אם לא ישתה כל כך הרבה, ויעבור עבירות חייב כאלו לא שתה כלל כאמרם שכור שהרג נהרג אם לא שהגיע לשכרותו של לוט ולזה ישתה הרבה עד שלא ידע בין עונש לשכר המגיע לצדיק ולרשע כמו שאירע להמן ומרדכי ומעתה אינו מזיק כלל. ואז אף אם יחטא לא יענש, ומשום זו מייתא בגמרא עובדא דרבא ורבי זירא עבדי סעודת פורים בהדי הדדי קם רבא ושחטיה לרבי זירא כו' ובזה גילו טעם שחייב להשתכר כל כך כדי שלא יענש על מעשים כאלו והוא מבואר.

פסוק כ

כ - כז ויכתוב מרדכי את הדברים האלה עד קיימו וקבלו היהודים. רצה לומר שמרדכי ואסתר קבעו ימי הפורים לרושם ולזכרון בין עינינו ועל מה הקבעו ככל המפורש לעיל ואין בין פשוטו של משל לעניין הנמשל חלוק במקראות אלו אלא כולן באו להגיד על מה ועל מה הוקבעו ימי הפורים. ואמר

פסוק כז

כז קימו וקבלו היהודים עליהם וגו'. כבר כתבתי בהקדמה אמרם פרק רבי עקיבא קיימו מה שקבלו כבר כי באמת כל מגילה זו לפי מה שכתבנו אינה אלא להעיר אוזן אנשים נקיים מה שקבלו עליהם דהיינו התורה והמצות, ולכן אמר כאן כי כל אשר בשם יהודי יכונה וכל הנלווה עליהן צריך לקיים מגילה זו כי לולי זה אינו יהודי וכל הנלוה עליהן חייב לקיימו כמו שנאמר משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם. ואמר

פסוק כח

כח והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה. זהו מבואר כי בכל דור ודור חייב לראות את עצמו כאלו נעשה לו הנס כי כל אחד ואחד יארעו לו שנאמר והמן ומרדכי ומעשה אחשורוש ושתי ואסתר וכל המסופר עד הנה ומה נאות לזו אמרם אף הנשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס והוא אמרם כי אף האשה חייבת במצות וחייבות להגביר מרדכי על המן הידועים, וימי הפורים מאלה לא יעברו מתוך היהודים וגו' כבר אמרו אף אם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא יהיו בטלים, והוא גם כן מבואר על פי מה שכתבנו כי מאחר שימי הפורים מורים על העתידות ומעוררים על סעודת לויתן ואם כן אף ששאר מועדים לעתיד לבא בטלים כי אין אנו צריכים עוד זכר ליציאת מצרים כמו שנאמר כח לא יאמר חי השם אשר העלה הארץ מצרים וגו', מכל מקום ימי הפורים לא יהיו בטלים כי בשמחה בעצמה שתהיה לעתיד שכל אחד ישיג מה שנפסד ממנו בחייו כמו שבארנו לעיל שעל זאת הוקבעו ימי הפורים, אם כן השמחה בעצמה תהיה במקום ימי הפורים האלה שאינן אלא רמז על אותה הסעודה.

פסוק כט

כט ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל וגו'. מרדכי ואסתר הנאמרים במקרא זה הם לפי פשוטן ובא להגיד לנו מי חבר זו המגילה. ואמר שמרדכי ואסתר עשאה ברוח הקודש שעליהם ולכן אמר את אגרת הזאת השנית רוצה לומר שכתבו מאורעותיהם, ומה שקרא לה בזמן אחשורוש להיות פורים שנית, רצה לומר להורות על ענין שני והוא הדבר שבארנו כי שני פנים למגילה זו וראוי לקראן ימי הפורים שנית.

פסוק ל

ל וישלח ספרים וגו'. רצה לומר שכתבה מגילה זו להיות לאדם לזכרון אף בילדותו ובימי עמידתו שהם שבע ועשרים ומאה מדינה שבארנו ריש מגילה וכל אחד יראה את הנולד לבסוף ימיו, וכתבה דברי שלום ואמת ודרשו ז"ל מגילה צריכה שרטוט כמו תורה נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר התם אמת קנה וגו', הגידה לנו שאמת הנאמר כאן הוא רומז על התורה ורצה לומר שמרדכי ואסתר כתבו דברי מגילה זו להעיר אוזן אנשים שיחזיק כל אחד בתורה ובמצות שהם שלום ואמת וכל אחד יראה שיגיע למדרגה זו בזקנותו שעליה הוקבעו ימי הפורים כמו שבארתי לעיל, ואמר שקימו על נפשם ולא אמר על גופן כי כל דברי מגילה זו הם קיום הנפש לא קיום הגוף כי זה אי אפשר להיות העדר כרוך בעקבי כל נולד, ולזה אי אפשר לקיים רק הנפש. ואמר