מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק מב
פרק מב[עריכה]
חי – שם הצומח המרגיש, "כל רמש אשר הוא חי" (בראשית ט, ג). והוא שם הרפואה מן החולי החזק מאוד, "ויחי מחליו" (ישעיהו לח, ט), "במחנה עד חיותם" (יהושע ה, ח), וכן "בשר חי" (ויקרא יג, י). וכן המות שם המיתה, ושם החולי החזק, "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן" (שמואל א כה, לז), כלומר חזק חליו. ולזה באר בבן הצרפית: "ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה" (מלכים א יז, יז); שאילו אמר "וימת" – היה סובל שיהיה חולי חזק קרוב למות, כנבל בשמעו את הדברים. ואמרו קצת האנדלוסין, כי נתבטלה נשימתו, עד שלא הושגה לו נשימה כלל, כמו שיקרא לקצת חולי חלי השיתוק, ובהחנק הרחם, עד שלא יודע אם הוא מת או חי; ויתמיד זה הספק יום או יומים.
וכבר הרבו גם כן לעשות זה השם בעניין קנות החכמה: "ויהיו חיים לנפשך" (משלי ג, כב), "כי מוצאי מצא חיים" (משלי ח, לה), "כי חיים הם למוצאיהם" (משלי ד, כב); וזה הרבה. ולפי זה, נקראו הדעות האמתיות "חיים", והדעות המופסדות "מות". אמר יתברך: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת המות" וכו' (דברים ל, טו); כבר באר כי הטוב הוא חיים, והרע הוא מות, ופרשם. וכן אפרש באמרו יתעלה: "למען תחיו" (דברים ד, א), כפי מה שבא הפירוש המקובל באמרו: "למען ייטב לך" וכו' (דברים ו, יח). ולהתפשט זאת ההשאלה בלשון, אמרו רז"ל: "צדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים, ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים" (ראו ברכות יח א בסוף העמוד, ובתחילת עמ' ב), ודע זה: