מדרש תהלים עט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מדרש תהלים · עט · >>

"מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ ".
[עריכה]

זהו שאמר הכתוב "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְכֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם" (איכה ד, יב).

מי היה מאמין כי ירושלים תהא נכבשת ביד השונאים, אחר שנעשו בה נסים בימיו של סנחריב.

בא וראה בשעה שבא גדוד של עמלק אל צקלג ושרפה, ושבה כל מה שבתוכה אנשים ונשים וטף, כיון שבא דוד ומצא צקלג נשרפה ושבה, התחיל יושב ובוכה הוא ואנשיו, מה אומר לפני הקב"ה: "אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ וגו'" (שמואל א ל, ח), וכן עשה דוד הלך ומצאן והשיגן והרגן, שנאמר "וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם" (שמואל א ל, יז).

אסא לא עשה כן, אלא אמר אסא לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אין בי כח לרדוף אחרי זרח מלך כושי, [מה עשה הקב"ה] "וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא" (דברי הימים ב יד, יא).
עמד יהושפט ואמר רבונו של עולם, אין בי כח לרדוף אחריהם, ולא לעשות עמהם מלחמה, אלא נהיה אנחנו עומדים ותרדוף אותם והן נגפים, וכן עשה הקב"ה, שנאמר "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן יְהוָה מְאָרְבִים" (דברי הימים ב כ, כב), מה עשה, הלבישן אספקלריא ורואין אלו את אלו.
עמד חזקיה בשעה שבא סנחריב, ואמר אין בי כח לרדוף ולא לראות מלחמות, אלא בשעה שאני ישן על מטתי, אתה עושה מלחמותינו, אמר הקב"ה וכן אני עושה לך, אתה ישן על מטתך ואני עושה מלחמה, מה כתוב שם: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף" (מלכים ב יט, לה).
וכולם היו איפרכון שר העיר ודוכסין ואיסטרטיקולין שר צבא, וכל אוכלוסיהון, והלכו מהם כמה אוכלוסין.
אמרו רבותינו אחד מששים לאוכלוסין היו, ואותן שנשתיירו היו ממלאים את ארץ ישראל, שנאמר "וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל" (ישעיהו ח, ח), והמוטה של תרנגול, אחד מששים בכנפיו.

וכל אותן מתו, וכמה נשתיירו?

רב אמר: עשרה, שנאמר "וְנַעַר יִכְתְּבֵם" (ישעיהו י, יט).
ומה נער כותב ? י' כמנין עשרה.
רבי אלעזר אומר: ששה נשתייר מהן, שנאמר "וְנַעַר יִכְתְּבֵם" (ישעיהו י, יט).
ומה נער כותב ? ו' כמנין ששה.
רבי יהודה אומר חמשה, שנאמר "שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר" (ישעיהו יז, ו), הרי חמשה נשתיירו מהן.
ר' תנחום ור' חייא אמרו תשעה נשתיירו מהן, שנאמר "אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה" (ישעיהו יז, ו), הרי תשעה.
ר' תנחום בר' חנילאי אמר ארבעה עשר, שנאמר "שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה" (ישעיהו יז, ו), שנים שלשה הרי חמשה, ארבעה וחמשה [הרי תשעה], הרי ארבעה עשר נשתיירו מהן, ונבוכדנצר היה אחד מהן, כיון שהכעיסו אנשי ירושלים לבוראם, בקש הקב"ה לעלות עליהם נבוכדנצר שיעלה ויחריב את ירושלים, ולהגלות את ישראל מן הארץ, שנאמר "הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי" (ירמיה מג, י).


"אמר ר' לוי וכו' ".
[עריכה]

אמר ר' לוי: שמונה עשרה שנה היתה בת קול מכרזת לתוך ביתו של נבוכדנצר ואומרת: עבדא בישא סק וחריב ביתא דמרך, דבני מרך לא שמעין ליה, והיה מתיירא לעלות, לפי שהיה יודע מה שהגיע לסנחריב בימי חזקיה, ולא היה מאמין שהקב"ה מחריב את ירושלים.

מה עשה ? עמד מקסם לידע אם לעלות אם לאו, שנאמר "כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם [קִלְקַל בַּחִצִּים]" (יחזקאל כא, כו).
מלמד שהיה זורק את החץ לשם אנטוכיא או לשם צור או לשם לודקייא, והיה החץ נשבר, וכשהיה יורה חץ לשם ירושלים לא נשבר, והיה יודע שהיא עתידה להיות בידו חריבה, כיון שראה כן התחיל לומר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מי האמין שיכנסו השונאין לירושלים ומחריבין אותה, ונכנסין למקום שלא היתה ברייה יכולה ליגע בה, הרי נכנסו השונאין וטמאו מקדשך והרגו את בניך, שנאמר "אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ" (תהלים עט, א) [לכך נאמר "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ" (איכה ד, יב)].


"מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם וכו' ".
[עריכה]

מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ:    וכי מזמור היה לו לומר, אינו אלא בכייה, וכן כיוצא בדבר אתה אומר, "וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה" (שמואל ב טו, ל), וכתיב "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ" (תהלים ג, א), זהו שאמר הכתוב "שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" (משלי כא, טו).

הצדיקים פורעין ומזמרין להקב"ה, וכן אמר אסף מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם וגו', משל למלך שהיה לו בן והיה קשה ולא היה שומע לו, מה עשה המלך, כיון שנתמלא חימה נכנס לחופתו של בנו והיה מחתך ומקרע ומשליך את הוילאות עד שנקרעו כולם והשליכן, אמר המלך: לא יפה עשיתי שקרעתי חופתו של בני, ואני יכול לעשות יפה ממנה ולא הרגתיו בחמתי, שאם הרגתיו בן אחי היה יורשני, מוטב שירשני בני, כך אמר אסף: לא יפה עשה הקב"ה שהפיג חמתו בעצים ובאבנים ולא בבניו, וכן הוא אומר "כִּלָּה יְהוָה אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן" (איכה ד, יא), לכך "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים".


"בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ ".
[עריכה]

בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ:    הנחת אותם ליכנס ולא אמרת בתורתך "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א, נא), ולא הזר בלבד, אלא שני בני אהרן הקדושים נכנסו להקריב ונשרפו, וכן עוזיהו לא לכבודך נכנס, ומה היה בידו, לא קטורת להקטיר לפניך ויצא מצורע, ולא עוד אלא שרעשה הארץ, ואותם הערלים הנחתם שיכנסו.

אמר לו: נכנסו שלא ברשות, לפיכך נגעתי בהם, אבל אלו נכנסו ברשות ואני צויתים, שנאמר "כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם יְהוָה" (ירמיהו א, טו), אמר הקב"ה: מה עשו, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים (תהלים עט, א), ואני מחדשה, שנאמר "תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב" (ישעיהו ס, יז).
אמר לפניו: רבונו של עולם, הרי אתה מחדש את אלו, בניך שנהרגו מה תהא עליהם, שנאמר "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ" (תהלים עט, ב), וכי חסידים היו והרי הוא אומר "סוּסִים מְיֻזָּנִים מַשְׁכִּים הָיוּ" (ירמיה ה, ח), אלא כיון שנעשה בהן דין - חסידים היו, וכן הוא אומר "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" (דברים כה, ב), וכתיב "וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ" (דברים כה, ג), בתחלה נקרא רשע, ועכשיו כיון שלקה הרי הוא אחיך.



"שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם ".
[עריכה]

שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם:    כדם בהמה, שנאמר "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים יב, טז), "סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר" (תהלים עט, ג), להודיעך שאפילו העצמות לא הניחו לקבור.

בשר ודם חייב לחבירו מאה.
אמר לו: תן לי מעותי,
אמר לו: אין לי.
מה יש לעשות ? - הולך לו.
אבל הקב"ה אינו כן, אלא גובה מן הנפש, יצאה הנפש גובה מן הבשר, וכן הוא אומר "מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר יְכַלֶּה" .
אין לו נפש ולא בשר גובה מן העצמות, שנאמר "בָּעֵת הַהִיא נְאֻם יְהוָה יוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה" (ירמיה ח, א), ולא עוד אלא שמלרפין אותנו, שנאמר "הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ" (תהלים עט, ד), ולא עוד אלא שהן אומרים לא נאשם עליהם, שנאמר "אָמְרוּ לֹא נֶאְשָׁם" (ירמיהו נ, ז).

שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם

הערות ושינויי נוסחאות[עריכה]