מגן אברהם על אורח חיים קכח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים קכח |

סעיף א[עריכה]

כתוב באבן העזר סי' ג' ס"א בהג"ה מי שבא ואמר כהן אני נאמן לישא כפיו כו' וצ"ע דהא הרמ"ך לא כ' אלא שנאמן לקרות בתורה דמה איכפת לן אם יקרא ראשון ואף בזה חולק הב"י בשם הפוסקים אבל בנשיאת כפים ליכא למ"ד דנאמן ע"פ עצמו דהא עובר בעשה אם עולה ועמ"ש סי' ר"א ואפשר דמיירי התם עם כהנים אחרים ודוחק וצ"ע עיין בלבוש בסוף ספרו ובח"מח שם:


(א) לא ידע ר"י:    פי' דא' ר"י מימי וכו' ע"ש בתו' וקשה דהא בכתובות אמרי' דזר הנוש' כפיו עובר בעשה ותי' בד"מ דבכתובות מיירי בפ"ע ובשבת מיירי עם כהנים אחרים, וצ"ע מנ"ל לר"י חילוק זה ואפשר דס"ל לר"י דאיסור עשה היינו מה שמזכיר השם לבטל' בברכ' ועיין סוף סי' רט"ו ולולי דברי ר"י היינו אומרים דר' יוסי לא קאמר רק שהי' עולה לדוכן ואף על פי שהי' לו גנאי בדבר באמת לא היה מברך ועיין בס' ב"ש ובחי' רש"א ועי"ל דמצינו פ"י דעירובין דר"י סבר אף על גב דכתיב דבר אל בני ישראל וסמך ולא בנות ישראל מ"מ רשות לנשים לסמוך, א"כ ס"ל ג"כ אף על גב דכתיב דבר אל אהרן וכו' מ"מ רשות לזר לישא כפיו ולכן תמה ר"י עליו והא דאי' בכתובות דזר עובר בעשה קאי אליבא דר"י דאית ליה מעלין מתרומה ליוחסין ע"ש סוף הפרק ולדידיה נשים אסורים לסמוך כדאית' סוף עירובין ולכן זר שנושא כפיו עובר בעשה כנ"ל עיקר ע"ש:

סעיף ב[עריכה]


(ב) כשקור' כהנים:    ודוק' שעקר רגליו בעבודה או שא"ל קודם רצה לעלות אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות וכמ"ש ס"ח וכ"מ בר"ן ועס"ך:

סעיף ג[עריכה]


(ג) אם עלה:    ואם עלה פעם שנית מברך אפי' באותו צבור (ר"מ מינץ סי' י"ב ל"ג):

סעיף ד[עריכה]


(ד) כשהכהני':    ובמרדכי כתוב שיצאו קודם שמתחילין רצה ונ"ל טעמו כדי שלא יאמרו שהם פגומים כשלא יעקרו ברצה ועב"י ססי' זה:

וכתב הב"ח והפסולים מדרבנן א"צ לצאת לחוץ דכשהחזן קורא כהנים אין כוונתו על הפסולים ע"כ, משמע דאם א"ל צריכים לעלות דהא עוברים בעשה אם אין עולים אבל מלשון הרב"י שכ' בס"ב משמע דאם היה בו א' מן הדברים המעכבי' אפי' א"ל אינו עובר וכן נראה דהא אינו נמנע מצד עצמו אלא החכמים מנעוהו ויש כח בידם לעשות זה כדאי' סי' קצ"א:

סעיף ה[עריכה]


(ה) ויש מחמירין:    נ"ל דוקא כשאין מגיעים אלא עד הארכוב' וקשורים ברצועה או בסרט אבל אם הם מגיעים עד אציליהם דהם מכנסיים שרי ונ"ל דשל בגד ומחופה עור שרי בכל ענין ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ו:

סעיף ו[עריכה]


(ו) שנטלו הכהנים:    מנהג מצרים שבשחרית אינו נוטל ידיו ובמוסף נוטל משום היסח הדעת (רדב"ז ח"א קמ"ז):


(ז) הלוי ידיו:    ואם אין שם לוי יצוק בכור שהוא פטר רחם שהוא קדוש על ידו (ב"ח בשם מהר"י מולין) ומשמע מלשונו דבכור לאם דוקא אבל בכור לאב לבד לא מצינו קדושה האידנא, ואם הלוי חכם והכהנים ע"ה א"צ ליתן מים על ידיהם רק יטול בעצמו [ר"י לוי סי' ל"ט והרא"ש סי' מ"א] ור"ל סרואל חולק [כ"ה] ואם קצת כהנים ת"ח צריך ליצוק על כולם לכ"ע [שם]:


(ח) ולא נהגו:    אבל אם נגעו במקום מטונף הגון הוא ליטול ידיו [ב"ח] ועיין סי' צ"ב ס"ו:

אסור לתת בי"ט שום דבר במים כדי שיריחו משום מוליד ריחא וכמ"ש סי' תקי"א ואפשר דבעינן ג"כ מים שלא נשתנו מברייתן כמ"ש סי' ק"ס וכח גברא דומיא דכהנים בעבודתן ועיין סי' ד':

סעיף ז[עריכה]


(ט) ובירך ענ"י:    איכא למידק הל"ל בקיצור דאין מברכין על נטילה זו דאטו מי לא ידעי' דאם לא בירך שחרית דמברך על נטילתו שאחריו אפי' אין רוצה לישא כפיו ואפשר דכוונתו דוקא כשידיו נקיות שלא נגע במקום מטונף א"צ לברך שנית אבל אם נגע במקום מטונף צריך לברך דהרי הטור ורש"י כתבו דצריך תיכף לנטילה ברכה ואף על גב דבמקום אחר כ' רש"י בהיפך כבר כתבו התוס' דתלמיד טועה כתבו דלא כמ"ש הב"ח דהרב"י כ"כ ע"ש ואף בהרמב"ם אין שום משמעות נגד זה אדרבא פשט לשונו משמע דבעי נ"י אף כשנטל שחרית אלא שנהגו בקצת מקומות שלא ליטול שנית שכמ"ש הרב"י דהא כהן בעבודתו אם קדש ידיו שחרית די כל היום אבל אם נגע במקום מטונף צריך לברך לכ"ע דהא נטילה זו כתובה בגמ' לחיוב אבל מה אעשה שלא נהגו כן ולכן כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרי' שלא ליגע מקו' המלוכלך כנ"ל. ואסו' לשהו' כדי הילוך כ"ב אמה בין נטיל' לברכ' [תוס'] ולכן צריך ליטול סמוך לרצ' והחזן לא יאריך ברצ':

סעיף ח[עריכה]


(י) ברצה שוב:    אפי' היה אנוס כגון שהיה מתפלל ואם עלה לא ירד [רדב"ז ח"ב תקי"ו] ועקיר' רגלו מביתו לבא לביהכ"נ לא מקרי עקירה [שם] ול"נ שאם ביתו סמוך לבית הכנסת ועקר לילך מקרי עקירה [כ"ה]:

סעיף ט[עריכה]


(יא) כשעוקרין:    רש"י ור"ן ותוס' כתבו שאינו אומר יה"ר עד שמגיע לדוכן והטור והרמב"ם כתבו לשון גמ' [ב"י] נ"ל דדוקא בימיהם שעקרו ברצה ואמרו מודים בדרך הליכתן ואח"כ יה"ר אבל עכשיו שעומדין על הדוכן בשעה שמתחיל רצה פשיטא שצ"ל תחיל' מודים עם הש"ץ ואח"כ אומר יה"ר כדי שיסיים אותו עם הש"ץ כמש"ל:


(יב) עד שיכלה אמן:    לאו דוקא אלא עד שיסיים הש"ץ ולך נאה להודו' כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן:

סעיף י[עריכה]


(יג) שנים קורא:    ואם א' מהן קטן אינו קורא כהנים [מבי"ט סי' ס"ד] שני כהנים השונאים זה את זה מותרין לעלו' ביחד ואין א' יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני במוסף או איפכא כי יכול לומר אני רוצה לברך בשניהם (רמ"מ סימן י"ב):


(יד) וי"א שאומרים אותו:    היינו הש"ץ לבד אומרו ולא הקהל [ל"ח] וכ"מ בהג"מ דלא כלבוש:


(טו) כלפי העם:    ואם ההיכל קבוע בצד אחר מ"מ יהיו הכהני' פניהם כלפי הש"ץ (הר"ש קאן בתשו' ב"י) ואני ראיתי בקונסטנטינא יש ההיכל קבוע לצד צפון ועומדי' שם הכהנים וגם בהרבה מקומו' הכהנים מרובים ועומדים מקצתן בכותל דרום ומקצ' בכותל צפון וגם במקצת מקומו' ההיכל קבוע בכותל מזרח והתיבה פונה לרוח אחרת ונמצ' שאין פני הכהנים כלפי הש"ץ (כ"ה):


(טז) אינו קורא:    ואפ"ה מברך אף על גב דאינו מחויב לעלו' כמ"ש ס"ב [רמ"מ סי' י"ב] כהן א' עול' מדרבנן (תוס' מנחו' דף מ"ד ע' בטור):

סעיף יא[עריכה]


(יז) מברכין אשר:    וכלם מברכין ואין אחד מברך והאחרים יענו אמן מפני הטירף (מבי"ט ח"א ק"פ):


(יח) באהב':    נ"ל דפי' כמ"ש בזוהר כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו:

סעיף יב[עריכה]


(יט) מגביהין:    וכתוב במהרי"ל אף על פי שמגבי' קצת הימנית מ"מ צריך ליזהר שיניח אצבע הימין על השמאל שלא יתפרדו כדי שלא ישבר החלון דבעי' ה' כוים, ובהגמ"נ כתוב שבין מלה למלה רשאי לקרב הגודלים זה בזה, ובזוהר אית' שלא ליגע שום אצבע בחבירו ולא נהגו כן, ובבחיי כתוב ויהי ידיו אמונה משפט הכהנים לרשום שם ההוי"ה באצבעותיהם קודם שנושאים כפיהם:

סעיף יג[עריכה]


(כ) מתחילין:    ובכהן אחד שאין קוראין לו כ"ע מודים דמקרינן לי' יברכך [ר"מ מינץ סי' י"ב]:

סעיף יד[עריכה]


(כא) אין מברכין:    אפי' בדיעבד לא יצא [כ"ה]:


(כב) ובעמידה:    נ"ל דהצבור רשאים לישב רק שיהיו פניה' נגד הכהני' דבעי' שיהא פנים נגד פנים וכ"מ בזוהר פ' נשא ע' רכ"ח:


(כג) ובקול רם:    המעולה שבקולות לא גדול ולא קטן אלא בינוני (טור):

סעיף טו[עריכה]


(כד) ואומרים רבון:    ובר"ה ויה"כ שמאריכין בניגוני' היום וכו' לא יתחיל לומר רבון עד לבסוף שיסיימו עם הקהל כא':

סעיף יז[עריכה]


(כה) דרך ימין:    פי' שיחזיר פניו לצד ימינו אם עומד ופניו למזרח יחזיר פניו לדרום ואח"כ למערב ואם פניו למערב יחזיר פניו לצפון ואח"כ למזרח ודלא כי"מ איפכ' שמהפך פניו לצד שמאלו ונמצא מהפך עצמו בימינו וטעות הוא (ב"י) וכן המנהג (ב"ח דלא כלבוש) וכבר האריך בזה בספר ימין ה' רוממה: כשיורדין מן הדוכן יחזירו פניהם קצת להיכל כתלמיד הנפטר מרבו עיין סוף סימן קל"ב וע' ביומא דף ל"ו:


(כו) המטונפים:    נ"ל דה"ה כשהם נקיים וכמ"ש סי' ד' סי"ח ע"ס צ"ב ס"ו:

סעיף יח[עריכה]


(כז) מפי כל הצבור:    ול"ד למ"ש סי' קס"ז סט"ז דא"צ להמתין על המאריכין יותר מדאי דשאני ברכת כהנים דבעינן שישמעו כלם לכן צריך להמתין (תוס'):


(כח) עד שיכלה אמן:    הקשה הב"ח הא אין רשאין להתחיל עד שיתחיל הש"ץ שים שלום כמ"ש סט"ו וא"ל דאם יש שמאריכין באמן והש"ץ התחיל ש"ש אפ"ה צריכין הכהנים להמתין להם דאדרבא איפכ' מסתברא הש"ץ צריך להמתין להם כדי שישמעו הברכה וכמ"ש סי' קכ"ד ס"ט והכהני' א"צ להמתין דמאי איכפת להו בהמאריכים ול"נ לתרץ קושי' הרב"י דה"ק דאם יש בקהל שמאריכים באמן המקרא רשאי להקרות דא"צ לשמוע הקריאה אבל הכהני' צריכים להמתין עד שתכלה אמן מפי כולם וכמש"ל כנ"ל וכ"מ מדכתב לעיל אין המקר' וכו' עד שיכלה מפי הצבור וכו' לא כ' כל הצבור כמ"ש לבסוף:

סעיף יט[עריכה]


(כט) אין ש"ץ:    שלא תתבלבל דעתו ולא ידע איזו ברכה יש לו להקרות אבל לא חשיב הפסק דאמן זה צורך תפלה חשבי' ליה (תוס') עיין סי' ק"ד ס"ז, ואם מובטח לו שלא תתבלבל רשאי (ל"ח רבה פ' כי תבא) ובתי"ט ד"ק חזר בו וכתב דאין למדין הלכה מפי מדרש וכו' וכ"כ הב"ח בשם מרדכי הארוך דדוק' נ"כ שרי שלא תתבטל נ"כ לגמרי אבל אמן לא יענה, וגם בסי' תקפ"ה ס"ג כ' בשם רש"ל דאסור לש"ץ לתקוע אפי' מובטח ולפ"ד הש"ע נ"ל דשאני נ"כ כיון דצריך לעקור ממקומו לא שרינן ליה אם יש שם כהן אחר אבל תקיעה כשעומד במקומו שרי וא"כ ה"ה אמן שרי ומכ"ש האידנא שמתפללין מתוך הספר וכמ"ש לעיל עמ"ש ריש סי' קי"ו:

סעיף כ[עריכה]


(ל) ולא יאמרו:    פי' קודם רצה אבל אם א"ל אחר רצה אינו רשאי לעלות כמ"ש ס"ב וס"ח ומה"ט אינו עובר כשקורין כהנים כמ"ש סכ"ב משום דהקריא' הי' אחר רצה:


(לא) מובטח שיחזור:    ולדידן שמתפללין מתוך הסידור מובטח שיחזור לתפלתו ומ"מ כשיש כהנים אחרים לא יעקור רגליו [ל"ח] וב"ח כתב ומנהגנו עכשיו כשש"צ כהן ויש כהנים אחרים עומד ישראל שהיה מכוון לתפלתו ומתחיל אלהינו כו' עד בשלום וחוזר הש"ץ ואומר קדיש עכ"ל משמע מדבריהם כשיש כהנים אחרים לא ישא את כפיו וכמ"ש מהר"מ ובתשובת מהרי"ל סימן קע"ט כתב וז"ל אף כי היה נראה לחלק קצת דהאידנא מקרין מתוך הכתב ולא טעי כולי האי אפילו הכי מי יבוא אחרי המלך מהר"ם עכ"ל, ועכשיו נהגו לישא כפיו אפי' יש שם כהן אחר ולא ידעתי מנ"ל הא, ובנ"ץ כתוב שסומכין על שמתפללין מתוך הסידור, ותימ' דכל הגאונים שכתבתי לא רצו לסמוך ע"ז ואפשר דס"ל כמ"ש הב"ח סי' תקפ"ה בשם רש"ל דלהטור שם שמתיר לתקוע לש"ץ אם כן ה"ה דשרי לישא כפיו אפי' יש שם כהנים אחרים, ול"נ דזה דוחק גדול דהא הטור סתם כאן כמהר"מ אלא העיקר כמש"ל לכן נ"ל דבמקום שאין מנהג לא ישא כפיו אם יש כהנים אחרים וכדעת כל הגאונים:


(לב) מעט בעבודה:    כצ"ל וכ"ה בטור:


(לג) עדיף טפי:    ומ"מ צריך שיכוין הש"ץ למה שאומר המקר' ולכן בעינן שיהא מובטח [ב"ח] ובב"י משמע שאם המקרא מסיים לא בעינן שיהא הש"ץ מובטח לחזור לתפלתו:

סעיף כב[עריכה]


(לד) משתדלין:    פי' דלכתחלה משתדלין שיהא הש"ץ ישראל (כ"ה בשם הגדולים):

סעיף כג[עריכה]


(לה) ולא יסתכלו בהם:    היינו נמי משום שלא יסיחו דעתם וא"כ כ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ועיין סי' רכ"ט דמשמע דלשון להסתכל משמע דוקא להסתכל הרבה אסור אבל ראיה בעלמא לא מיתסר', אך נוהגין שלא לראות כלל, ואפשר דעבדינן זכר למקדש דהתם אפי' ראיה בעלמא הוי אסורה משום כבוד השכינה ואם נסתכל הרבה במקדש עיניו כהות:

סעיף כד[עריכה]


(לו) ובצדיהם:    היינו צדדים שלפניו אבל לצדדים שלאחריהם כגון אותם העומדי' בכותל מזרחי והארון הקודש בולט קצת לבה"כ והכהנים עומדים לפניו אינן בכלל ברכה וכתב הב"ח דעכשיו שכל א' קונה מקום בבה"כ חשובים אנוסים דאינו רשאי לילך ממקומו ולדחות חבירו ממקומו וכ"ש מי שאין לו מקום בבה"כ וצריך לעמוד בחצר בה"כ דחשיב אנוס עכ"ל ויש קצת ראיה לזה ממגילה דף כ"ב דרב לא היה נופל על פניו משום שהיה רצפ' לפניו ולא היה רוצה לילך ממקומו למקום אחר שלא להטריח הצבור, ומ"מ נ"ל דכאן יכולים לילך למקום הכהנים שהוא פנוי או להתרחק מעט מכותל מזרחי שהיה בצדי הכהנים או להעמיד באמצע בה"כ ואותן שבחצר פשיטא דיכולים לעמוד מצד בה"כ או לצד מערב:

סעיף כה[עריכה]


(לז) לאחיהם שבשדות:    והא דלא אמרי' דמברכי' לנשים וטף דכתיב כה תברכו את בני ישראל ולא בנות ישראל (ב"ח) אבל בסוטה דף ל"ח איתא אין לי אלא בני ישראל גרים נשים ועבדים מנין ת"ל אמור להם לכולהו וא"ל דדוקא כשיש זכרים אז מתברכי' עמה' א"כ בגרי' נמי נימא הכי ואם אין בעיר אלא כהנים וגרים לא יעלו כל הכהנים אלא היתרי' מי' לכן נ"ל דנשים וטף לא חשיבי לברכם לחודייהו כמ"ש רש"י גבי פחותין מי' ע"ש ומ"מ פרי בטנה של אשה מתברך משל איש:


(לח) יותר מי':    כיון דהעולם כהנים לא חשיבי בבציר מי' משא"כ בס"א דעונים ישראלים אפי' בבציר מי' סגי':

סעיף כו[עריכה]


(לט) שלא לאומרם:    וכ"כ מ"ע סימן צ"ה וכ"כ הב"ח ונ"ל דהאומרן יאמרן בשעה שהחזן מקרי התיבה:

סעיף כח[עריכה]


(מ) יכול לישא:    דליכא בל תוסיף בעשיי' המצוה ב' פעמים, כהן המתפלל אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אינו פוסק (רדב"ז ח"א סי' רנ"ג) ול"נ דאם א"ל בכל ענין צריך להפסיק דהא בעש' וגדול' מזה אמרו בקראוהו לתורה דפוסק מקריאת שמע וכ"מ ברשב"א סי' קפ"ה וכ"מ בתוס' סוטה:

סעיף כט[עריכה]


(מא) שלא התפלל:    ונ"ל דאם יראה שאם יעלה לדוכן יעבור זמן תפלה ילך חוץ לב"ה ויתפלל אבל אם א"ל צריך לעלות כמ"ש ס"ך דהוי דאוריית' ותפלה דרבנן וכ"מ בתוס' סוטה דף ל"ח בשם הירושלמי ואם יראה שיעבור זמן ק"ש יקרא פסוק ראשון כמ"ש סוף סימן מ"ו:

סעיף ל[עריכה]


(מב) בוהקניות:    מנומרים בנקודות דקות (טור סי' רכ"ה):


(מג) עקושות:    כפופות לצדיהן והר"ן פי' שאין יכול לחלק אצבעותיו:


(מד) הולך באקראי:    דלא רגילי אינשי לישא וליתן עמו (ת"ה שם) וב"ח מתיר אפי' באקראי בל' יום:

סעיף לא[עריכה]


(מה) אם מנהג:    אבל אם אין המנהג כן אפילו רוצים כל הכהנים לשלשל טליתם אסור דמ"מ יסתכלו בהם מפני ששינו מנהגם ויסיחו דעתם:

סעיף לג[עריכה]


(מו) לאלפי"ן עייני"ן:    וה"ה מי שקורא לחתי"ן ההי"ן אא"כ כל בני עירו קורין כך (רדב"ז ח"א סי' מ"ה ורי"ט ח"ה סימן י"ו):


(מז) ולעייני"ן אלפי"ן:    ואף על גב שלא מצינו עי"ן בברכת כהני' מ"מ כשקורא יאר ה' מחזי כקורא יער בעי"ן דעין ואל"ף שווין אצלו (רש"ל בביאורו סמ"ג):

סעיף לד[עריכה]


(מח) שלא הביא ב' שערות:    משמע אפי' הוא בן י"ג אסור ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבא לידי ברכה לבטלה:


(מט) ללמוד ולהתחנך:    ורשאי לברך כמ"ש סי' רט"ו:


(נ) ולא בקביעות:    נ"ל דהאידנ' שאין נ"כ אלא ברגל רשאי לישא כפיו בכל רגל לאחזוקי נפשיה בכהני דלא מקרי קביעות אלא כשנ"כ בכל יום:

סעיף לה[עריכה]


(נא) שהרג את הנפש:    דכתיב ידיכם דמים מלאו:

סעיף לו[עריכה]


(נב) מל תינוק:    דאכוון לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו ליה חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו (מרדכי הג"מ) וטענה זו דהרוח בלבלתו שייך אפי' בהורג גדול בשוגג ולא מת מיד כדאמרי' בגיטין דף ע' ע"ב ע"ש דיש עוד טענה כשפירכס ועי' בתו' שם:


(נג) מרננין:    ומיהו אם יודע בעצמו שאמת הוא לא ישא כפיו (רלב"ח קי"ז), דחף אשה הרה והפילה נושא כפיו (שם כ"ה):

סעיף לז[עריכה]


(נד) מומר:    אפי' לא עבד ע"א ואם עע"א אפי' נאנס אינו נ"כ להמחמירין (בד"ה מדיוק ל' הרמב"ם) וכן נוהגין שם במקומו (רדב"ז ח"ב רי"ט) ומיהו אם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל (שם כ"ה) ור"ל חביב כ' דמומר פי' שאמר אלי אתה וכ"כ ר"א ששון סימן קנ"ו ולי נר' דמ"ש הרמב"ם שהמיר מיירי לדת הישמעאלים שאינן עובדים ע"א אפי' הכי כיון שהמיר דתו לא ישא כפיו ואף על פי שכתב שהמיר לעכו"ם הוא לשון המדפיסים כידוע:

כתב ב"ח ערל שמתו אחיו מחמת מילה פסול לעבודה וצ"ע דלא כתבו הפוסקים שפסול לנשיאת כפים דאיתקש לעבודה עכ"ל, ודבריו צ"ע דבהדיא אמרינן פ' בתרא דתענית דלא איתקש אלא לקולא דמותר בחרצן אבל לחומרא לא דהא בעל מום כשר לנשיאת כפים וגם הרב' פסולים שנמנו פ"ב דזבחים שכשרים לנשיא' כפים וכ"כ הסמ"ג בהדיא ריש מצוה כ' דמומר כשר לנשיאת כפים דלא הוקש לעבודה אלא לענין עמידה כדאי' בסוטה ובתענית ע"כ ואף להרמב"ם וסיעתו דפוסלין מומר היינו משום דטעמא דמומר פסול לעבודה משום דקנסינהו כדאי' בע"א פ"ד וא"כ ה"ה דקנסינהו דפסול לנשיא' כפים וה"ה נושא נשים בעבירה אבל היכא דליכא קנסא מודה דכשרי' לנשיאת כפים דתלמוד ערוך הוא, ומ"ש הרמב"ם גבי שכור לפי שהוקשה ברכה לעבודה, היינו לומר כי היכי דעבודה אם הפסיק בו את שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור ה"נ כן דאי מנזיר ה"א אפי' כל שהוא ומזוג אסור קמ"ל דילפינן מעבודה ובזה יעלו דבריו כהוגן כדברי הגמ' דוק ותשכח, ואפילו לא מל עצמו במזיד כשר כמה שכתב סל"ט בהג"ה:

סעיף לח[עריכה]


(נה) שתה רביעית:    כתב רי"ו שכור נ"ל דוקא שהגיע לשכרותו של לוט לא ישא כפיו ע"כ והרב"י חלק עליו ע"ש ול"נ דדברי רי"ו ברורי' ונכוני' דהרי בגמ' ילפינן מברך מנזיר דאסור ביין וא"כ שאר משקין מותרין כמו בנזיר וגם הרמב"ם כ' ו' דברים מונעי' נ"כ וכו' היין וכו' שתה רביעית יין וכו' דאף בעבודה ליכא בשאר משקים מיתה כמ"ש הרמב"ם וא"כ בנ"כ ליכא אסור' כלל בשאר משקין (דלא כע"ת והוא בעצמו סתר דבריו בס"ק צ' ע"ש) אא"כ הוא שכור כלוט דאז פטור מכל המצות ומשמע דאפי' אינו יכול לדבר בפני המלך רשאי לישא כפיו דל"ד לתפלה ולא הבינותי מ"ש הרב"י דרי"ו מדמי לה לתפלה דליתא ע"ש, ונ"ל דאם שתה יין מגתו פסול דהא בנזיר אסור ובעבודה נמי אסור ולכן לא הזכירו הרמב"ם כאן ועיין סי' צ"ט ס"ב ה"ה כאן:

סעיף לט[עריכה]


(נו) המונעי' נ"כ:    וראב"ח ח"ב סמ"א כ' דוקא כשעשה תשובה ומ"מ משום רינון לא פסלינן (כ"ה):

סעיף מ[עריכה]


(נז) גרושה:    וה"ה חלוצה (הרא"ם סימן ס' וצ"ח), כהן רע מעללים ובליעל ועז פנים לכ"ע אין מונעים (ריב"ל ח"א דף ק"ן):


(נח) ע"ד רבים:    הקשה הגאון בספר בה"ז סוף מנחות ל"ל ע"ד רבים הא קי"ל כמ"ד צריך לפרט הנדר וא"כ כשיאמר לחכם הסיבה שבגלל' נדר לא יתיר לו החכם כדאי' בבכורות ספ"ז ובגיטין פ"ד בגמ' ונ"ל כיון דפליגי ביה אמוראי בגמרא ולא איפסקא הלכתא בהדיא חששו הרשב"א והרמב"ם דלמא אזל לגבי חכם דס"ל כמ"ד א"צ לפרט הנדר ושרי' ליה וא"ל מאלמנ' דאמרי' פ"ד דגיטין דף ל"ד שתהא נודרת ליתומים דהיינו שתאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם נהניתי מכתובתי ולא חיישינן דלמא אזלא לגבי חכם כו' והיינו משום דקי"ל צריך לפרט וי"ל דגבי מלתא דאיסורא החמירו טפי ועי"ל דהתוספות כתבו בערכין דף כ"ג שאף למ"ד צריך לפרט א"צ לומר הסיבה שבגללה נדר אלא שיאמר הלשון שנדר בו וכן נוהגים העולם עכשיו והש"כ והפרישה תמהו על המנהג ולא ראו דברי התוס' והרשב"א והש"ע סוברין שצריך שיאמר הסיבה שבגלל' נדר כמ"ש ביורה דעה סי' רכ"ח סי"ד אך חששו שמא יבא אצל חכם שיסבור כדברי התוספות ויאמר לו שנדר שלא ישא גרושה והוא לא ידע שמפני שהוא כהן נדר כן ויתיר לו לכן פסק דבעי' ע"ד רבים אבל באלמנ' אף שתאמר הלשון יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם נהנתי מכתובתי לא יתיר לה החכם אבל להא לא חיישינן שאף הלשון לא תאמר דהא ודאי כ"ע מודו דהלכה כמ"ד צריך לפרט וע' באבן העזר סימן ו' בב"י בשם הרמב"ם והאריך בתשובתו של כהן שנשא פסולה, ואם אמר שאינו כהן ונשא אשה פסולה אפי' אפי' גרשה פסול לכהונה (ר"י לוי סל"ג וע' בלבוש אבן העזר בסוף הספר):


(נט) מהנשים שהוא אסור:    אפילו נדר ממנה הנאה מעכשיו אפי' אינו יכול להוציאה מחמת אונס אפי' אונס נפשות אינו נ"כ ואינו קורא ראשון עד שיוציאנה (כ"כ הרא"ם ח"א סי' נ"ט) וצ"ע דהא אמרינן בגיטין דף ל"ה נודר ועובד יורד ומגרש:

סעיף מא[עריכה]


(ס) ויקבל:    וא"צ לידור דשאני עריות דיצרו תוקפו:


(סא) לקדשו:    היינו לפתוח ראשון ולברך ראשון [מרדכי] אבל פשיטא דנ"כ וע' סל"ט:


(סב) מחללת:    צ"ע דהא אמרינן בסנהדרין פ"ז לר"ש שריפה חמורה שכן נתנה לבת כהן שזינתה ומאי חומרא שכן מחללת את אביה ואי איתא דבת כהן שעע"א נמי מחללת את אביה א"כ מנ"ל דשריפה חמורה דהא כשעע"א הי' בסקילה אלא ע"כ דדוקא בזנות מחלל' אביה דהו"ל לשמר' מזנו' שלא תתיחד עם אדם כדאי' בכתובות שסוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם אבל בשאר עבירות אין יכול לשמרה: ובמרדכי כתוב וז"ל כהן שיש לו בת שהמירה או רק זינתה וכו' וה"פ כשהמירה א"כ מסתמא זינתה ג"כ כדאי' באבן העזר סי' ז' סי"א או אפי' רק זינתה לחוד מחללת אביה וכ"מ מדקאמר בת ולא קאמר בן שהמיר אלא ע"כ לא קפדינן אלא אזנות ואף על גב דכשהמיר' אינה ברשותו לשמרה מזנות מ"מ ה"ל ללמדה בקטנות' כמו שעשה שמואל דלא שבק לבנתיה למגני בהדי הדדי דלא לילפי גופא נוכרא' תדע דהא איכא מ"ד אף נשואה שזינתה בשרפה והתם ע"כ אינה ברשות אביה אלא ע"כ כדאמרן:

סעיף מב[עריכה]


(סג) החלל:    פי' הנולד מגרושה ונ"ל דאפי' חלל מדרבנן אינו נ"כ עיין באבן העזר סי' ז' ס"כ:

סעיף מג[עריכה]


(סד) ובתוך ז':    וכ"ש אונן שמתו מוטל לפניו דהא אסור בעבודה ונ"כ עבודה הי' וכן בא מעשה לידי והסכימו עמי בעלי הורא' (ש"כ) וכ"פ מהר"מ טיקטין במגיל' וז"ל בס' הזוהר נמצא שכהן שאינו נשוי פסול לעבודה וכהן העובד מברך שנא' ויברכם וירד מעשות החטאת ומה"ט אונן לא ישא כפיו שהרי אינו עובד ומה"ט אין נ"כ בלילה כדמוכח בתוס' ר"פ ת"ה וע' בהג"מ פ"ג דה' תפלה וברא"ש ה' י"כ עכ"ל ועמ"ש סל"ז דלא איתקש לעבוד' לכל מילי (וע' ברמב"ם פ"ג מה' המקדש שכ' שלוי אונן מותר לעבוד ולשורר) וגם בזוהר פ' נשא ע' ער"ה כ' הטעם דבעינן נשוי משום דלית שכינת' שרי' במאן דלא אינסב וכו' ע"ש וגם נפלאתי על האומר כן דדוקא כ"ג ביום הכפורים בעינן וכפר בעדו ובעד ביתו אבל בשאר ימות השנה לא בעינן נשוי וק"ו כהן הדיוט כדאי' ריש יומא ומיהו משמע בזוהר ויקרא ע' ד' דאף כהן הדיוט צריך שיהי' נשוי לכתחלה אלא עיקר הטעם כמ"ש רמ"א וה"ה אונן דפסול משום דאינו שרוי בשמחה ומ"מ לענין זמן נ"כ דמי לעבודה דבעי' ביום:


(סה) יצא מבה"כ:    אפי' בשבת מהשבעה אפי' אם אין שם כהן אלא הוא מיהו אם קראו צריך לעלות דאם ימנע הוי פרהסי' (כ"ה) ול"נ דאפי' בחול צריך לעלות דאל"כ עובר בעשה:


(סו) י"ב חדש:    וה"ה כל ל' על קרובים אפי' אין שם כהן אלא הוא ואם א"ל צריך לעלות כמ"ש ס"ך בהגה (ד"מ) והוא הדין הקובר מתו ברגל דהא אסור בשמחה כמ"ש ביורה דעה סי' שמ"א:

סעיף מד[עריכה]


(סז) נושא את כפיו:    והרב"י בבד"ה כתב דעם כהנים אחרים לכ"ע נושא דלא גרע מקטן כמ"ש סל"ד וכ"כ בד"מ ועמ"ש סמ"ג, וביש"ש סוף ב"ק איתא שבני א"י נושאין כפיהם אף על פי שאינו נשוי ובני בבל אין נושאין:


(סח) דאינו נושא:    ומיהו נשוי שאין אשתו עמו מותר [כ"ה]:


(סט) בשעה שקורין כהנים:    צ"ע דלפי מ"ש ס"ב אינו עובר כיון שלא עקר ברצה ע"ש וע"ש ס"ד:


(ע) אלא בי"ט:    ומ"ע כתב דמנהג גרוע הוא ובקצת מקומות נוהגין כשחל שבת בי"ט שאין נ"כ ולא ידעתי טעם לדבר ואפשר משום שאומרים רבש"ע וכו' ויש בו איסור תחנה בשבת משא"כ בי"ט דלא קפדי כולי האי כמ"ש בא"מ שא"א בשבת אח"כ מצאתי בס' פתרון חלומות כ' שמצ' בתשובת הגאונים שא"ל הרבון בשבת אא"כ כשמתענ' בשבת ת"ח והוא חולק עליהם וכ' אם מותר להתענות כ"ש לומר הרבון ע"כ ול"נ דדברי הגאונים שרירן וקיימין דבשלמ' תענית ודאי מבטל החלום כאש לנעורת והוי כמו פקוח נפש משא"כ הרבון וכמ"ש ביורה דעה סוף סימן קכ"ה דבעי' שתהיה הרפואה ידוע ע"ש ולכן יש לנהוג כמ"ש הגאונים דאין בנו כח לחלוק עליהם בסברא בעלמ' וגם י"ל דדוקא חלומות שמתענים עליהם בשבת מותר ג"כ לומר הרבון משא"כ כשאין מתענים וכ"כ של"ה דמותר בו ביום להתודות על חטאיו ולבכות, כתב ב"י בשם האגור והג"מ שמנהג הכהנים לטבול לנ"כ וקשה עליהם לטבול בכל יום לכן אין נ"כ אלא בי"ט עכ"ל (ונ"ל דמה"ט כשחל י"ט בשבת אין נ"כ דלא רצו לבטל עונה האמורה בתורה) וכ"כ האגודה עמ"ש סימן תרי"ג סי"א, ונ"ל דמטעם זה נהגו הכהנים שלא לזקוק לנשותיהם בליל י"ט כדי שלא יחזרו ויטמאו בי"ט בקרי ואף על פי שאפשר לטבול שחרית מ"מ יהיו טבולי יום ועוד דלא נהגו לטבול בי"ט כמ"ש סי' שכ"ו ס"ז אבל קצת נוהגין שאין נזקקין לנשותיהן ואין טובלין (בעי"ט) ולא יאות עבדין ונ"ל דאם הוא ליל טבילה ישמש ויטבול שחרית ועמ"ש סי' תקפ"א ס"ד:


(עא) אומר הש"ץ כו':    וכשש"ץ כהן אומר אחר אלהינו כמ"ש ס"ך (מ"צ ח"א סי' כ"ט) ולכן לא יעמידו ש"ץ לכהן [כ"ה] ובמדינות אלו לא נהגו כן וכ"ה סי' קל"ה סי"א:

סעיף מה[עריכה]


(עב) סוף ברכה:    לא ידענא מאי קאמר דהא לך אינה סוף ברכה ואפ"ה הופכין פניהם ונ"ל הטעם משום דכל התיבו' אלו הן לנוכח ולכן הופכין עצמן כדי שיברכו לכולן:


(עג) ובשעה שמאריכין בניגון:    בסוף התיבה אבל לא בעוד שאומרים התיבה דאז צריך לשתוק וכמ"ש סכ"ו ואף על גב דבתיבת שלום א"א להמתין עד שיסיימו התיבה שהרי מאריכין בניגון קודם שיגמרו המ' דשלום מ"מ מאי דאפשר לתקן ולמיעבד כהלכתו עובדין וא"ת כיון שמאריכין בניגון אם כן לא מועיל האמירה דהא בעי למימר בשעה שהם מברכין י"ל דלענין זה לא חשיב עדיין סיום ברכה וכדאשכחן בשמע ישראל שמאריך בד' דאחד אף על פי שכבר גמר התיבה מקרי קבלת עול מלכות שמים [ת"ה סי' כ"ז]:


(עד) והמקרא:    פי' ש"ץ המתפלל פשיטא שלא יאמר רבון דהוי הפסק בתפל' אלא אפילו מקרא אחר לא יאמר הרבון מפני הטירוף (שם) ועמ"ש סי"ט, בזמן שאין שם כהן א"א ותערב (ר"ב לובלין סימן ל'):


(עה) מחל על כך:    דכהונה שלהם ומצי מחל [שם] דהרי מצינו בגמ' פרק הזרוע שרבא היה לו עבד כהן וגם בב"ק דף כ' איתא שרמי ב"ח היה משמש ברב חסדא שהיה כהן ע"ש, כתב רי"ו נ"ב ח"ג הכהן חייב לעשות שום דבר פעם א' בשנה להחזיק עצמו בכהונה או ליקח מתנות או לפרוש כפיו כך פשוט בחולין פרק הזרוע עכ"ל ולפי מ"ש התוס' שם דמשום שבעי"ה היה שוחטין הרבה בהמו' ואם לא היה נוטל היו אומרים שאינו כהן לכן נטל משמע דבלא"ה אין צריך להחזיק עצמו בכהן: אבל בטי"ד ס"א משמע כמ"ש רי"ו ובגמרא פריך ולפרוס ידיה ומשני אנסי ליה עידניה ופירש"י שהיה לו עת קבוע ללמוד באותה שעה, ורי"ף פי' שחלה במעיו הי' ולא היה יכול לשהות עצמו כ"כ: