"הרנינו", חג זה נבדל מכל המועדים במה שמתריעים בו בשופר, והשופר סימן חרדה תמיד, והיה דרך להריע בשופר בתענית גשמים או על כל צרה, כמ"ש במס' תענית, ובעת ההיא לא היו מנגנים ומזמרים בכלי שיר, אבל בר"ה שהלוים משוררים בבהמ"ק וגם מריעים בשופר, עד שתרועת השופר לא יחרידם כמ"ש (נחמיה ח') אכלו משמנים וכו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, אמר "הרנינו לאלהים" מצד שהוא "עזנו", תרננו בשיר, וגם "הריעו" בשופר מצד שהוא "אלהי יעקב", וצוה לתקוע ביום זה, ומפרש.
