מלבי"ם על תהלים פא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · פא · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח", הוסד בר"ה, וכפי הנראה היה אז ג"כ עת בצורת, ובר"ה התפללו על הגשמים ונענו:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הרנינו", חג זה נבדל מכל המועדים במה שמתריעים בו בשופר, והשופר סימן חרדה תמיד, והיה דרך להריע בשופר בתענית גשמים או על כל צרה, כמ"ש במס' תענית, ובעת ההיא לא היו מנגנים ומזמרים בכלי שיר, אבל בר"ה שהלוים משוררים בבהמ"ק וגם מריעים בשופר, עד שתרועת השופר לא יחרידם כמ"ש (נחמיה ח') אכלו משמנים וכו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, אמר "הרנינו לאלהים" מצד שהוא "עזנו", תרננו בשיר, וגם "הריעו" בשופר מצד שהוא "אלהי יעקב", וצוה לתקוע ביום זה, ומפרש.

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג-ד) "שאו זמרה ותנו תוף", לשיר בשיר, וגם "תקעו בחדש שופר" שבא השיר ותרועת השופר ביחד, ובאר שנמצא ביום זה ג' סימנים מובדלים,

  • א) "בחדש" שהוא חג ביום שהירח מתחדש בו,
  • ב) "בכסה", שהוא יום המוכן למשפט,
  • ג) "ליום חגנו" שהוקבע ליום חג ומועד:
 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"בחדש". ר"ח שבו התחדש הירח, הנה חדש מחר.

"בכסא". יום המוכן ומזומן, כמו ליום הכסא יבא ביתו:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי חק", אין לנו לדרוש טעם על מצוה זאת של תקיעת שופר, כי "לישראל הוא חק", שהוא דבר שאין לו טעם רק חקה מאת ה', אבל הוא "משפט לאלהי יעקב", ה' יודע טעמו ואצלו הוא משפט ולא חקה, וגם רמז שהוא יום משפט לאלהי יעקב, שמצד שהוא אלהי יעקב ומשגיח עליהם הכין יום משפט לבחון בו את מעשיהם ולדון אותם איש כדרכיו:

ביאור המילות

"חק, משפט". חק דבר שאין טעמו ידוע, ומשפט דבר שטעמו ידוע (אילת השחר כלל תקי"ג):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עדות ביהוסף שמו", יען שענין יוסף שיצא מבית האסורים היה ג"כ בר"ה, כמ"ש חז"ל, ואז היה ג"כ הדין על הרעב והשובע, שע"כ חלם פרעה ביום ההוא את חלומו, אמר שכבר שם ה' עדות זה ביהוסף שהוא שופט ביום ההוא על הרעב והשובע ועל כל עלילות מצעדי גבר, כי "בצאתו על ארץ מצרים", אז "אשמע שפת (מי) שלא ידעתי" אותו שאמר לאמר.

ביאור המילות

(ו-ז) "שפת", (איש) לא ידעתי.

"מדוד". כמו והכה בכיור או בדוד (שמואל א' ב'):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הסירותי מסבל שכמו", ר"ל שאז שמע שפרעה אמר כן שיצא לחירות, וזה היה בר"ה, אולם לא פרעה היה המדבר, כי אני אשמע אז שפת לא ידעתי, היינו שהאל הבלתי נודע אמר כן, שהגם שבגלוי דבר פרעה זאת, בהסתר יצא דבור זה מאת ה', שהוא הוציאו לחירות והוא "אמר הסירותי מסבל שכמו", וכמו שהיה בימי קדם ביוסף כן היה גם עתה, כי.

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בצרה קראת ואחלצך אענך בסתר רעם", שגם עתה שהיינו בצרה מפני הרעב, וה' ענה אותנו בסתר, ואמר "בצרה קראת ואחלצך": והוציא גם אותנו לחירות מן הצרה ביום זה כמו שהוציא את יוסף, וגזר ג"כ על השובע אחרי הרעב כמו שגזר בימי יוסף, וכמו ששם היה עניית ה' בסתר, כי בגלוי היה נראה שפרעה הוא העונה, ועניית ה' היה נסתר תחת רעם שרים ותרועת מלך, תחת רעם דברי פרעה, כן תשועת ה' עתה נגלה ע"י רעם, שבאו רעמים ומטר שהוא ענין טבעי, ותחת קול הרעם שהוא בגלוי, נסתר עניית ה' על התפלה, שענה אותנו בסתר בקול הרעם והמטר ואמר לנו "בצרה קראת ואחלצך", "אבחנך על מי מריבה", קרא מי הגשמים שירדו בשם מי מריבה, שהם המים אשר רבו בני ישראל אל ה', ופה היה המים שרב ה' והתוכח עם בני ישראל, כמו שיבאר הריב והוכוח הזה, ובמים אלה שעצר את הגשמים בחן אותנו אם נשמע בקולו, כמו שיבאר.

"סלה" נשלם הענין:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ט-יא)"שמע עמי ואעידה בך", אתרה בך שאם תעבוד ע"א לא ירדו הגשמים בעתם, כמ"ש פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ומפרש ומהו ההתראה,

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישראל אם תשמע לי שלא יהיה בך אל זר אז הרחב פיך ואמלאהו", מבאר מ"ש אבחנך על מי מריבה, שה' בחן אותם ע"י המים ועצירת גשמים, והתרה בם ואמר, שאם תשמע לי אתה ישראל, ולא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לע"א, (אחר "שאנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים" שמאז יחדתי אתכם לחלקי ואין לכם לעבוד לכוכב או גלגל), אז "תרחב פיך" ואני "אמלא אותו" כל טוב, כן התרה ה' בם על ידי המים, (שלכן קראם מי מריבה) ובחן אותם אם ישמעו לקולו בזה:

ביאור המילות

"אל זר, אל נכר". נכר גרוע מזר כמ"ש ישעיה כ"ח, ור"ל שלא יהיה בך היינו בלבך אל זר מחשבת ע"ז, ולא תשתחוה בפועל, וכמו לא יהיה לך אלהים אחרים שפירשו רבים ממוני המצות על מחשבת אליל, וכל מאמר הוא תנאי נסמך על מלת אם, אם תשמע ולא יהיה בך אל זר אז הרחב פיך, ואנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הוא כעין מאמר מוסגר מבאר הטעם שראוי שלא יהיה בך אל זר, וכמו שכן אמר בדברות הר סיני אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך, לא יהיה לך:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב-יג) "ולא", אבל ע"י "שישראל לא שמע לקולי" ועבדו ע"א, עי"כ "אשלחהו בשרירות לבם", שלחתיו מעל פני והסירותי השגחתי מהם, (וע"כ לא ירד המטר ההשגחיי בעתו), ובכ"ז "הם ילכו במועצותיהם", ולא שבו אלי:

ביאור המילות

(יב-יד) "ולא שמע עמי לקולי וישראל לא אבה לי". שם ישראל הוא שם מעלתם מצד עצמם, ושם עמי הוא שם הקשר שיש להם עם אלהים שהם משועבדים לו כעם למלכם, מצד השעבוד של עמי מחויבים לשמוע בקולו, ומצד מעלתם בעצמם ראוי שיאבו בעצמם לה', וכן אמר לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, שמצד מעלתם ישראל ראוי שילכו בדרכי ה' מעצמם מצד מעלתם:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לו", ובכל זאת הדבר תלוי בידם "והלואי ישמעו לי" מעתה, "וילכו בדרכי", אז.

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כמעט", שישמעו לי, ר"ל תיכף שיתחילו לשמוע מעט לדברי ה', אז "אויביהם אכניע", שהם אויביהם בלב "ועל צריהם" המצירים להם בפועל "אשיב ידי", לכלותם פעם אחר פעם:

ביאור המילות

(טו-טז) "אויביהם צריהם, משנאי ה'". בארתי לקמן פ"ט כ"ג הבדלם, כי הצר הוא המציר בפועל, ועליו משיב ידו להענישו בפועל, והאויב דורש רעה בלב ויכניע אותו שיכנע בלבו מדה כנגד מדה, והשונא אינו דורש רעה דוקא רק נבדל ממנו ומרחיקו, וע"כ אמר משנאי ה', ומשנאי בפועל שגורם שגם אחרים ישנאו אותו, וחז"ל דרשו כל משנאי אהבו מות אל תקרא משנאי אלא משניאי, וזה רצוף בפשטות מלת משנאי בפועל, וחסר מלת אשר משנאי ה' אשר יכחשו לו, כמו וכחשתי לאל ממעל איוב ל', וכן מלת על נמשך לשתים על צריהם אשיב ידי, (על) משנאי ה', ועתם עת פורעניותם, ומלת כמעט, ר"ל לו שומע לי כמעט:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"משנאי", שיעור הכתוב "על צריהם אשיב ידי ועל משנאי ה'" אשר יכחשו לו (אשיב ידי) שאז אכלה צוררי ישראל ואת משנאי ה' אשר יכחשו מציאות ה' והשגחתו, "ויהיה עתם לעולם" ר"ל יבא עת פורעניותם שבו יכלו לעולם:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאכילהו", ואת ישראל יאכיל (ה' הנזכר בכתוב הקודם) "מחלב חטה ואשביעך דבש גם מצור", שגם הצור היבש יזוב דבש ונופת מרוב הברכה, כמו וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור:

ביאור המילות

"מחלב". מן המיטב כמו חלב כליות חטה (דברים ל"ב):