מ"ג שמות לד כט
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַהֲוָה כַּד נְחַת מֹשֶׁה מִטּוּרָא דְּסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי דְּסָהֲדוּתָא בִּידָא דְּמֹשֶׁה בְּמֵיחֲתֵיהּ מִן טוּרָא וּמֹשֶׁה לָא יְדַע אֲרֵי סְגִי זִיו יְקָרָא דְּאַפּוֹהִי בְּמַלָּלוּתֵיהּ עִמֵּיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַהֲוָה בִזְמַן מֵיחַת משֶׁה מִן טַוְורָא דְסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי דְסַהֲדוּתָא בִּידָא דְמשֶׁה בְּמֵיחְתֵיהּ מִן טַוְורָא וּמשֶׁה לָא חַכִּים אֲרוּם אִשְׁתַּבְהַר זִיו אִיקוּנִין דְּאַנְפּוֹי דַּהֲוַת לֵיהּ מִן זִיו אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בִּזְמַן מַלֵלְיוּתֵיהּ עִמֵיהּ: |
| ירושלמי (קטעים): | אֲרֵי שַׁבָּחוּ זִיוֵיהוֹן דְּאַפֵּיהּ: |
רש"י
"כי קרן" - לשון קרנים שהאור מבהיק ובולט כמין קרן ומהיכן זכה משה לקרני ההוד רבותינו אמרו מן המערה שנתן הקב"ה ידו על פניו שנאמר (שמות לג) ושכותי כפי
[כב] ומהיכן זכה. כלומר למה זכה בלוחות אחרונות לקרני ההוד, מה שלא זכה בראשונות וכו':
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כִּי קָרַן – לְשׁוֹן קַרְנַיִם, שֶׁהָאוֹר מַבְהִיק וּבוֹלֵט כְּמִין קֶרֶן. וּמֵהֵיכָן זָכָה מֹשֶׁה לְקַרְנֵי הַהוֹד? רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: מִן הַמְּעָרָה, שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי" (שמות לג,כב; תנחומא, לז).
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
"ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" הטעם: "בדבר אתו" - השם. וזה בעבור שנראה הכבוד על פניו, על כן הזהירו כזהר הרקיע. ומלת "קרן" מגזרת קרנים מידו לו (חבקוק ג, ד), כי כן כתוב בתחלת הפסוק ונגה כאור תהיה (שם). והנה אמר אחריו קרנים מידו לו (חבקוק ג, ד). יהיה הטעם כפול כמשפט. ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו (שמות לד ל), מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו, כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו. ועוד, אלו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו, ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלא ראה, כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה, ואף כי כאשר היה בן שמונים:
קצר
(כט) "כי קרן עור פניו" - כטעם זוהר, וכן קרנים מידו לו (חבקוק ג, ד):
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
ראוי לשים לב כי אין לפסוק זה גיזרה לא לראשיתו ולא לאמצעיתו. אך יאמר כי לא בלבד היתה לו השגת גודל איכות הקדושה עודנו למעלה, כי אם שגם נמשכה גם "ברדתו מן ההר". וזהו אומרו "ויהי ברדת משה" כו'. לומר כי גם הויית הקדושה היתה בו ברדת מן ההר. ובמה יודע, הלא הוא כי ושתי הלוחות עם היותן ששה על ששה טפחים כל אחת, היו שניהם בידו אחת, ואין זה דבר טבעי רק מכח קדושה אשר בו:
וכל כך היה זך ורוחני גם איכות גופו כמעט עד גדר שומשה לא ידע כי קרן עור פניו על ידי דברו אתו. ואין זה רק להיות איכותו גם מעין רוחניות גדול. על כן לא היה מרגיש הקירון, כי מין במינו אינו נרגש. אך אם היה גשמיותו ככל האדם, היה מרגיש התלהבות קירון עור פניו. ולא בלבד היה לו קירון בערך העולם הזה הבלתי בהיר מצד עצמו בהיותו פה שמבהיק כל דבר שלמעלה מאיכות העולם כניצוץ השמש המבהיק פה, כי אם אפילו "בדברו אתו" יתברך למעלה כי היה הדעת שופטת כי שם לא תצא בהיקת אור מפניו כי נהורא עמיה יתברך שרא, ויהיה האור הנמצא שם גדול מאור פני משה ושם לא יהיה קירון פנים. לזה אמר "כי קרן עור פניו בדברו אתו", כי גם שם היה לו קירון. ועם כל זה "לא ידע כי קרן" כו', שאותו הבהיקות שקנו פניו לא היה כל כך יתרון בו על איכות עצמו שירגיש ויכיר כי ניתנה לו מתנה טובה זו, כי אם גם לא ידע, כי גם כל איכות עצמותו היה גם הוא זך מאד ועל כן לא הרגיש. וזהו "לא ידע" וכו' "כי קרן עור פניו בדברו אתו":
ובמדרש (שמות רבה מז ו) מהיכן נטל משה קרני ההוד, רבנין אמרי מן המערה, שנאמר (לעיל לג כב) והיה בעבור כבודי כו', (השמטנו ביאור מאמר זה על כי כתבנוהו בשערים):אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ברדת משה מהר וגו'. לא נודע גזרת הכתוב איה מקומה, עוד צריך לדעת למה כפל לומר ברדתו מן ההר ולא הספיק במה שאמר בסמוך ברדת משה וגו'. עוד צריך לדעת לאיזה ענין הודיע הכתוב שלילת ידיעת משה בדבר קודם שיודיענו תחילה ענין קירון פנים שישנו. עוד צריך לדעת מי הודיעו למשה כיון שלא ידע מעצמו ואם הודיעוהו למה לא הודיע הכתוב סדר ההודעה.
אכן יתבאר הענין לפי מה שהודיע הכתוב אחר זה כי נתן משה מסוה על פניו בתמידות זולת בעת לימודו אם כן יאמר האומר למה לא נתן משה מסוה על פניו ברדתו מן ההר בזמן שלא היה מלמד את ישראל תורה, לזה אמר הכתוב ומשה לא ידע זה היה סיבה שלא נתן על פניו מסוה קודם וראהו אהרן וישראל והנה קרן עור פניו, ועדיין יקשה על זה איך יהיה הדבר שלא ירגיש בעל חי בדבר נוסף בפניו ובפרט קירון פנים, לזה הקדים הכתוב לומר הסיבה שמנעה ממנה הידיעה ואמר ברדת משה מהר פירוש כי בהיותו בהר לו יהיה שירגיש בהוד פניו יתלה הדבר כי יבהיקו פניו מאור פני אל המדבר עמו וברדתו מן ההר נסתלק תלית הרגשת אור פניו, ועדיין תקשה למה לא הרגיש במשך ירידתו, לזה אמר ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר פירוש בכל משך רדתו מן ההר, ולזה היה תולה כי מה שהיה מרגיש בפניו היה מאור הלחות אל מול פניו יאירו ולא ידע כי קירון פנים היה קבוע בו בעור פניו, והוא אומרו לא ידע כי קרן עור פניו פירוש ידע בקירון פנים אבל לא חשב שהיה אור קבוע בעור פניו והיה תולה בלוחות שבידו וזה היה סיבה שלא עשה מסוה וראהו אהרן, וכפי זה גזרת הכתוב היא וירא אהרן וגו' כי זולת כל הכתוב לא היו רואים אהרן וישראל קירון פנים קודם שיקראם שהיה שם מסוה כאשר עשה אחר כך כשהניח מידו הלוחות ולא נשאר במה לתלות מעצמו הרגיש מתת אלהים כי קרן עור פניו ונתן המסוה תכף בסוד (משלי, כה) כבוד אלהים הסתר דבר:
ובמדרש (שמו"ר פמ"ז) ר' יהודה בר נחמן אמר כשכתב משה התורה נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו ומשם נעשה קרני הוד ע"כ, ודבריהם ז"ל סתומים וחתומים, ואולי שיכוונו לומר כי מצינו שמדת הענוה למעלה מכל כאומרם ז"ל (שהש"ר פ"א) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה שהוא היראה דכתיב (תהלים, קיא) ראשית חכמה יראת ה' עשתה ענוה עקב לסנדל' דכתיב (משלי, כב) עקב ענוה יראת ה', ומצינו שהעידה התורה על משה (במדבר י"ב, ג') שעניו מאוד מכל האדם, וכשאמר ה' לכתוב הדברים מצינו לו שלא כתב עניו אלא ענו חסרה יו"ד ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד כי הפליא ברצונו יתברך גם ה' הפליא חסדו לו בשנותו מכל האדם, והוא מה שרמז רבי יהודה באומרו נשתייר בקולמוס קמעא והוא אות יו"ד שהיה צריך לכתוב ולא כתב לרוב ענותו וממנה זכה כנזכר: